מצאו את ההבדלים: "כל ילד עברי חייב לדעת את תולדות ההתיישבות העברית. כולנו חייבים לזכור כי רבה השממה בארץ הזו, ועלינו להמשיך בלי הרף לגאול את האדמה ולהקים עוד ועוד יישובים" ("ארצנו" - חוברת לימוד לשיעור מולדת בעריכת ד' בנבנישתי, ירושלים, 1945, עמוד 62); "רוב היישובים היהודיים בישראל הוקמו לפני קום המדינה או בעשורים הראשונים להקמתה. ככל שחולף הזמן מקימים פחות יישובים, והיום משתדלים מאוד למעט בהקמת יישובים חדשים... מדוע? הקמת יישוב חדש היא עניין יקר... שטחה של מדינת ישראל הוא קטן, ואין הרבה אדמה לבנות עליה יישובים חדשים. ויש רצון להשאיר שטחים פתוחים... הנחוצים לאיכות חיים בריאה ונעימה" ("ישראלים צעירים", חוברת לימוד לכיתה ד' לשיעור מולדת, חברה ואזרחות, בעריכת שירה גודמן, הוצאת מט"ח, 2017).
זה כמעט כל הסיפור - תחת ממשלת המנדט הבריטי החינוך הציוני בארץ ישראל פרח - תחת ממשלות ישראל הוא דעך. מחקר מרתק ומטריד של "יכין - המרכז למחקרים אסטרטגיים לאומיים", מכון מחקר צעיר שעוסק במחקרים בתחומי הזהות היהודית והלאומית, שופך אור על התמורות שחלו במעמדו ובתכניו של שיעור מולדת. רגע לפני שנצלול אל המחקר, הנה עוד כמה הצצות למה שמסתתר בילקוט של ילדיכם או נכדיכם:
"שמי ספיר. נולדתי וגדלתי בטבריה... סבא וסבתא שלי גרו באתיופיה, ביבשת אפריקה. היהודים באתיופיה סבלו ממלחמת אזרחים ומרעב כבד. לכן החליטו סבי וסבתי לעזוב את אתיופיה ולצאת עם ילדיהם למסע רגלי ארוך וקשה לעבר ישראל. כשהגיעו לארץ התיישבו בטבריה וגידלו בה את ילדיהם" ("מולדתי ישראל", ספר לימוד לכיתה ב', הוצאת מט"ח, 2023, עמוד 44).
הסבים של ספיר עזבו את אתיופיה בגלל רעב ומלחמות. אם כך - למה לא היגרו לאמריקה? מדוע הגיעו דווקא לישראל? האם הסבים של ספיר לא ציינו בכל שנה את חג הסיגד? האם חלום חייהם לא היה להגשים את הכמיהה לירושלים? ילדי ישראל הרכים לא ידעו לענות על השאלות הללו, מפני שבאג'נדה של תוכנית הלימודים העדכנית של "מולדת, חברה ואזרחות", עלייה וגעגועים לציון - out, הגירת מצוקה - in.
בעצם, אין הרבה הבדל בין ספיר לבין מיקה: "אני מיקה. ההורים שלי הם מהגרי עבודה שהגיעו לארץ מהפיליפינים לפני 20 שנה כדי לעבוד כמטפלים בקשישים. כאן הם נפגשו והתחתנו, ונולדו להם שתי בנות, אני ומאורין. אף פעם לא הייתי בפיליפינים, אבל אני יודעת טאגאלוג, השפה שמדברים בפיליפינים. אני יודעת גם עברית, כמובן" ("ישראלים צעירים", חוברת לימוד לכיתה ד', הוצאת מט"ח, 2017, עמוד 21).
ההורים של מיקה, אגב, הרבה יותר צדיקים מהסבים של ספיר, שהגיעו ארצה מחוסר ברירה ורק כדי שיהיה להם מה לאכול, כי הם באו מתוך מטרה לסייע לקשישים. העובדה שנותרו בארץ 20 שנה, ככל הנראה בניגוד לחוקי ההגירה, לא זוכה לאזכור או לדיון. מיקה, עם צמות יפות וחיוך קורן, מצולמת במדי הצופים ליד רואי, החבר שלה מכיתה ד'2 בבית הספר בלפור בתל אביב. מתחת לשני הילדים המתוקים נכתב בגדול, כדי שתלמידי ישראל לא יתבלבלו חלילה: "גם אנחנו ישראלים צעירים".
בלב התהליך החינוכי
"בתהליך הדרגתי ערכים ציוניים ולאומיים נופו בנפה דקה ממערכת החינוך הישראלית", אומרת ד"ר נעמה אבידן, שערכה את המחקר "שיעור מולדת - תמורות בהוראת מקצוע המולדת בבתי ספר יסודיים בישראל". "למעשה, כיום מלמדים את ילדינו בדיוק את המסר ההפוך - ישראל היא מדינת כל אזרחיה. תוכנית הלימודים התערטלה מלימוד הקשר ההיסטורי של העם היושב בציון לארצו, וכיום מלמדת כי הערבים, היהודים, הנוצרים, המוסלמים והפיליפינים - כולנו ישראלים. ההורים רוכשים את ספרי הלימוד, עוטפים כל ספר ומוסיפים מדבקה עם שם הילד, מבלי להיות ערים לכך שבילקוטים של בניהם ובנותיהם הוחדרה מהפכה".
כדי להבין עד כמה דרסטית ועמוקה המהפכה - נפליג אל יפו, אל ראשית המאה ה־20, ימי העלייה השנייה. אז ראו המחנכים העבריים בהוראת המולדת את ליבה של תוכנית הלימודים. המחנך פסח אוירבך מקישינב חווה את הפרעות בשנת 1903, ולאחר עלייתו ארצה היה מורה ומנהל, ממובילי החינוך העברי בארץ. אוירבך הגדיר את המטרה הראשונה של שיעור המולדת: "לפתח בליבו (של התלמיד) את אהבת העם והארץ". אותה הרוח נושבת גם במבוא לספרם של עזריהו, יחיאלי והאזרחי "שיעור הסתכלות", שראה אור ב־1911: "לא רק את ידיעת המולדת יש לתת לילד, כי אם גם את האהבה אליה. כי אהבת המולדת, כשהיא מתרחבת היא כוכב בשמי חיי האדם".
"הלימוד הציוני לא הסתכם בשיעורי מולדת", מסבירה אבידן, "קטעי קריאה על כמיהה לציון נלמדו בשיעורי עברית, התלמידים שרו שירים, למדו תנ"ך, טבע, חשבון וחקלאות - כולם בהקשר ציוני מובהק, ונראה שלכל מקום שאליו הלכת - הלכת לארץ ישראל".
גם תחת שלטון המנדט הבריטי שיעורי המולדת עמדו בלב התהליך החינוכי. הערכים הבולטים שנלמדו בתקופת היישוב נשמרו, ואליהם נוספו תוכני לימוד המפארים את החלוציות ואת קרן קיימת לישראל, ואת החובה לגאול את האדמה ולהקים יישובים חדשים. על מערכת השעות שחולקה לתלמידים הדפיסו את הקריאה: "נגאל ארצנו משממותיה, ונהיה בבוניה".
צבי זוהר, שחיבר שני ספרי לימוד מרכזיים בתחום תחת שלטון המנדט, הגדיר את מטרת הלימוד "לעשות את היהודי מושרש בקרקע מולדתו". הלמידה לא היתה רק תיאורטית: התלמידים דורבנו לקחת חלק בעשייה ציונית מגוונת, כמו טיפוח קשרים עם יהודי הגולה, יציאה לסיורים ולעבודה במשקים חקלאיים ותרומה כספית למוסדות הציוניים. מרכזיותו של תחום המולדת באה לידי ביטוי בהיקף השעות הנלמדות - 7-6 שעות לימוד מתוך 28 שעות שבועיות, כך שכרבע מתוכנית הלימודים הוקדש למולדת.
הרבה מעבר למקלט בטוח
עם הקמת המדינה חוקק חוק חינוך חובה, ובהדרגה פורסמו תוכניות הלימוד הממלכתיות. הקו שנקטו מייסדי החינוך העברי בארץ ישראל נמשך. מטרת הוראת המולדת נוסחה כך: "להשריש את הילדים בארץ ישראל, ארץ אבותינו, מולדת העם העברי, שבה חודשה אחרי אלפיים שנות גלות מדינת ישראל, והיא משמשת מחוז געגועים ושאיפה לכל עם ישראל באשר הוא שם... עבודת ההוראה מוקדשת בעיקר לשקידה על העלאת ההישגים הלימודיים לערכים". מערכת החינוך לא חתרה רק להעניק ידע, אלא גם לחנך אנשים לערכים שינחו את פועלם.
בספרי הלימוד של מקצוע המולדת היה עיסוק נרחב בקשר התנ"כי של העם היהודי לארץ ישראל. בבתי הספר הממלכתיים לימדו על אברהם ההולך ארצה, ומקבל את ההבטחה כי "את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתנה ולזרעך עד עולם". ילדים וילדות למדו על כיבוש יריחו, ימי יהושע והמכבים. ילדי ישראל גם הכירו ממצאים ארכיאולוגיים הקושרים את עם ישראל לארצו, למדו בהערצה על השומר העברי ועסקו בהפנמת הערכים הציוניים.
"מובן שתלמידים באותם ימים למדו למצוא את תל־חי על המפה ולספר על שהתרחש שם, הכירו את האקלים במצדה ואת בעלי החיים בעמק", מתארת אבידן, "אך מטרת החינוך היתה שאפתנית הרבה יותר - להנחיל לתלמידים ערכים. שיזדהו עם לוחמי תל־חי, יעריצו את מתיישבי העמק, יתרגשו כשיעמדו בראש מצדה ויהיו מוכנים להקריב - ממש בלשון זו חינכו - למען הארץ ולמען העם.
"התזוזה הטקטונית חלה לאחר מלחמת ששת הימים. ישראל כבר לא היתה עוד רק 'מקלט בטוח', קרש העץ שעליו נאלצו לעמוד ובאין ברירה להצטופף עם תושבי הארץ הערבים. לאחר המלחמה, לפחות בעיני חלק מאזרחיה, ישראל הפכה לקולוניאליסטית, ישות כובשת שדוחקת את רגלי הערבים, וממילא עננה כבדה הוטלה מעל מסרים ציוניים שהיו ברורים בעבר. האם אפשר עוד לחנך את ילדינו שישראל היא מולדתם? אולי המולדת של דוד היא בעצם המולדת של גוליית?".
טיפוח השייכות למקום
אבידן מתארת כי בספרו "באור התכלת העזה" עמוס עוז ביקר את החינוך לערכים שהיה נהוג עד שנות ה־70, וכתב כך: "שמתי לב שהמינוח השגור על פיהם של לוחמי ה'חינוך לערכים' הוא ביסודו מינוח של אלימות מינית: 'לנעוץ', 'להחדיר', 'להעמיק', 'להזרים', 'להפרות', וכדומה. כל אלה משל ליחס שבין אמונותיו ודעותיו של המורה־מחנך, באישורו של משרד החינוך והתרבות, לבין סבילותו ה'טבעית' של החניך־תלמיד. כשאני נתקל בביטויים־ציוויים כגון 'להקנות אהבת ארץ ישראל', 'להחדיר את ערכי היהדות', 'לנטוע מושגי יסוד', או 'להעמיק את הוודאות' - אני משתומם על מורים ומחנכים שלא יודעים, ולו מניסיון חייהם, ששום אהבה אין 'להקנות', וששום אמונה אין 'להחדיר', וששום הלך נפש אין 'להעמיק', וכי שינון והטפה מולידים דקלום ומס שפתיים, ואלה, מצידם, מחוללים רק לעז ובחילה וציניות". עמוס עוז ביקר בעוז חינוך לערכים - המשול בעיניו לאלימות מינית, לא פחות.
אבל הוא לא המציא את הגלגל. עוז הסתמך על פרידריך ניטשה ואחרים שטענו כי אי אפשר לחנך לערכים, שנבראים ונחרבים על ידי האדם. במודע או שלא במודע, על אדוות פילוסופיות אלו צמחה לה תוכנית הלימודים החדשה "מולדת וחברה", שהחליפה את תוכנית המולדת.
זלמן ארן, חבר כנסת מטעם מפא"י, כיהן כשר החינוך בשנים 1963-1969. בימיו נוסדה היחידה לתוכניות לימודים (ת"ל). תוכניות הלימוד שחוברו החלו לשאת אופי אקדמי, והושפעו מחוקרים ומהלכי רוח בארה"ב. בשנת 1979 פורסמה תוכנית הלימודים החדשה במקצוע ששינה את שמו מ"מולדת" ל"מולדת וחברה". הדגש הדידקטי של התוכנית הושם על לימוד גישות תיאורטיות, תוך הימנעות מעיסוק בערכים ציוניים. בתי הספר נדרשו ללמד רק את המאחד והמשותף. ילדי ישראל החלו ללמוד ערכים אוניברסליים, כמו איכות הסביבה, כלכלה, משפחה, היכרות עם הסביבה הקרובה וסדרי שלטון. הכל, רק לא לגעת בתפוח האדמה הלוהט - מולדת העם העברי. במקביל, היסוד החווייתי־רגשי איבד את מקומו. התלמידים כמעט לא השתתפו בפעילות אזרחית־התנדבותית ציונית.
מחברי התוכנית למולדת וחברה הגדירו 12 מטרות. 11 הראשונות מתייחסות לפיתוח רגישות להיבטים אסתטיים בסביבה, לפיתוח דימוי עצמי חיובי ולהיכרות עם הסביבה הפיזית והאנושית. רק המטרה האחרונה, כאילו נזכרו ברגע האחרון שמדובר גם בתוכנית ללימוד מולדת, מציבה יעד לאומי: "התלמיד יכוון את התנהגותו תוך תחושת שותפות גורל עם עמו ואהבת ארצו־מולדתו". גם בהקשר ההיסטורי קוצצו כנפיה של תוכנית הלימודים. בתוכנית החדשה ציר הזמן מתחיל בסמוך לקום המדינה, וההקשר ההיסטורי של העם היהודי לציון נעלם.
התוכנית עודדה את הצוות החינוכי לצאת עם התלמידים לסיורים, כדי "ליצור יחס של מעורבות ונכונות לעשות למען שיפור איכות הסביבה, וכדי לטפח את הרגשת הקשר והשייכות למקום". בשונה מהתוכניות הקודמות, שעסקו בביסוס הקשר בין עם ישראל למולדתו, מחברי התוכנית החדשה מסתפקים בטיפוח קשר ל"מקום".
"אם בעבר בבית הספר היתה תלויה על הקיר תמונה שבה האיכר חרש את האדמה - אז התמונה הוסרה", מסבירה אבידן את המשמעות. "אין עוד צורך להראות לתלמידים חצב, או ללמד על היורה שיבוא עכשיו, על שפע טיפותיו כווילון שקוף על פני העמק. התלמידים ממילא כבר לא לומדים היכן נמצא העמק, ומה בדיוק עושים היוגבים והכורמים. אין עוד מקום לנסות לבנות תחושת שייכות דרך נוף, אדמה, עמל וזיכרון. תם עידן שיעור מולדת - אנחנו בעידן 'מולדת וחברה'".
אותו אירוע, שם אחר
בשנת 2002 פרסם משרד החינוך תוכנית לימודים חדשה לכיתות ב'-ד', והמקצוע זכה לשם חדש - "מולדת, חברה ואזרחות". התוכנית החדשה פונה לתלמידים במגזר הממלכתי, הממלכתי־דתי, הערבי והדרוזי גם יחד. זו למעשה התוכנית הראשונה בתחום דעת זה שלא פונה לתלמידים דוברי העברית בלבד. "התוכנית אמורה להוות מכנה משותף לכלל הלומדים. עם זאת, היא תוכנית מודולרית וגמישה המאפשרת ביטוי לייחודיות של קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית", נכתב במטרות התוכנית.
יצירת ערכים משותפים לחברות היהודית, הדרוזית והערבית הפכה להיות העיקרון המנחה בתוכנית, שנלמדה בהיקף של שלוש שעות שבועיות למשך שלוש שנים. מחבריה העידו על כך שהתפיסות האידיאולוגיות והחתירה לשלום אזורי השפיעו על גיבוש תוכנית הלימודים, לצד התעוררות המגמה לחיזוק המימוש העצמי ברוח המערב, שגרמה לשינוי סדר העדיפויות, וכן חידושים בעולם הפדגוגי והמחקרי.
אם נצלול לתוכנית הלימודים נמצא בה עיסוק מוגבר בזכויות, בזכויות הילד, בחובות האזרחים ובזכויותיהם, בכלכלה ובשמירה על החוקים בסביבת החיים של התלמידים. מחברי תוכנית "מולדת, חברה ואזרחות" מצאו לנכון להכיל בה את כל הנרטיבים השונים. לפעמים "מלחמת השחרור" נקראת בשם זה, לצורך התאמה לנרטיב הציוני, ולפעמים "מלחמת 1948-1949", כדי להתאים את עצמה לנרטיב הערבי.
למשל, בחוברת "ישראלים צעירים" לכיתה ד' (הוצאת מט"ח, 2017) מטושטש הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארצו. "מדינת ישראל אמנם צעירה... אבל יש בה לא מעט יישובים עתיקי יומין, בני אלפי שנים. למשל: ירושלים קיימת יותר מ־3,000 שנה, ונצרת קיימת 2,000 שנה. עכו קיימת אפילו 4,000 שנה. הכיצד? הערים העתיקות הוקמו על ידי עם ישראל ועמים אחרים, שחיו בארץ לפני אלפי שנים במשך תקופות שונות בהיסטוריה... יש בארץ גם יישובים שהם בני מאות שנים. אלו הם בעיקר יישובים שהקימו הערבים שחיו כאן במאות האחרונות, לפני שקמה המדינה, כמו באקה אל־גרבייה ואום אל־פחם. עם עליית התנועה הציונית, לפני כ־150 שנה, החלו היהודים לעלות לארץ ולהקים בה יישובים חדשים. הם הקימו את המושבות הראשונות - פתח תקווה, ראש פינה, ראשון לציון ועוד", כך נכתב בספר בעמוד 13.
מארק טוויין, כנראה, מתהפך בקברו. במקום ללמד את תיאוריו כיצד היתה הארץ שוממה וחיכתה לבניה שהוגלו מארצם, מספרים להם סיפורים על יישובים ערביים בני מאות שנים. בהמשך העמוד, כדי שהמסר הפוסט־ציוני לא יישאר באוויר, מוסבר מדוע לא כדאי להקים יישובים חדשים, בציטוט שהובא כאן בתחילת הכתבה.
מולדת, כבר לא חובה
בספר הלימוד "ישראלים צעירים" לכיתה ב' (הוצאת מט"ח, 2020) מדינת ישראל מוגדרת "הבית" של כל התושבים הגרים בה, כלומר מדינת כל אזרחיה. לא מופיע כל הקשר תנ"כי או ציוני, כמו ייבוש ביצות, חומה ומגדל, ההעפלה ואסירי ציון. המילה "מולדת" מופיעה רק פעם אחת בכל הספר - על כריכתו בלבד. הספר מחנך לסובלנות מגדרית - ערכים חשובים בהחלט - אבל עושה את זה תוך נרמול הירידה מהארץ.
"עידן הרקדן - אני שונא שקוראים לי ככה. לא כי אני מתבייש. להפך, אני ממש אוהב לרקוד, ואני כבר כמה שנים בחוג בלט. הלוואי שכשאגדל אהיה רקדן מפורסם וארקוד בלהקת הבלט המלכותית של לונדון. אבל הם לא חושבים ככה. הם חושבים שלהיות רקדן זו בושה. 'בלט זה בשביל בנות', כך הם אומרים וצוחקים. וזה ממש לא נכון".
עידן צודק בהחלט - יש גברים שרוקדים נפלא. אבל זה גם ממש לא נכון שבשיעור מולדת מעודדים רילוקיישן. אם זה לא היה עצוב, היה זה אוקסימורון מצחיק. "ישבנו עם המפמ"ר", מספרת אבידן, "אגב, מדובר באדם נחמד מאוד וציוני, שבנו משרת בעזה. הראיתי לו את הטקסט על עידן ועל נרמול הירידה מן הארץ. הוא ענה לי בשאלה: 'ואם זה החלום שלו?'. כשניסיתי לשאול אם לא בשביל זה נועד שיעור מולדת, כדי לטעת בילד חלום ציוני - הוא לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו".
אחד הנושאים המקומיים ביותר בספרי הלימוד, בטח בעת מלחמה, הוא האזכור של השירות בצה"ל, שמופיע בספרים השונים רק בהקשרים של שוויון ושילוב. "פעם אחת, ילדים דרוזים מספרים שהחלום שלהם הוא להתגייס לצה"ל", מתארת אבידן, "פעם אחרת, ילד עם מוגבלות שכלית מתגייס לצה"ל דרך 'אקים', ופעמיים, בשני ספרים שונים, מופיעה אליס מילר כגיבורת־על תחת הכותרת 'אליס בארץ הזכויות'. מאיר הר־ציון לא מוזכר, גם לא אביגדור קהלני. אני מעריכה מאוד את מלחמתה של מילר להתגייס לטיס - אבל האם זו הדמות הצבאית היחידה שילדי ישראל צריכים להכיר ולהזדהות עימה?".
בשנת 2022 משרד החינוך חידש בפעם הרביעית את תוכנית "מולדת, חברה ואזרחות". אם חשבתם שתחת שרי חינוך של ממשלות לאומיות יחזרו לשורשיו של שיעור המולדת - אז חשבתם. "יש נתק בין הדרג המקצועי במשרד החינוך לבין הדרג הפוליטי, שלא מכיר את התוכניות", מסבירה אבידן. "היינו בקשר עם נציגים של שר החינוך, והם היו בהלם ממה שהצגנו. הם טוענים שזה עומד להשתנות. הלוואי".
נכון לעכשיו, התוכנית המחודשת מחדדת את התפיסה שלפיה לא די לחנך את התלמידים במקצוע "מולדת, חברה ואזרחות" לקבוצת השייכות העברית, ויש לגבש את זהותם ביחס לכלל אזרחי ישראל ביתר שאת. משרד החינוך גיבש ועדת כתיבה שנציגיה הגיעו ממגזרים שונים, ויחד הם כתבו תוכנית ליברלית ואוניברסלית יותר. התוכנית החדשה "תאפשר ללומדים לגבש את זהותם לא רק ביחס לקבוצת השייכות הראשונית שלהם, אלא גם ביחס לכלל אזרחי ישראל", נכתב במטרות. התלמידים גם "יכירו את סיפור הקמת מדינת ישראל, ואת סיפוריהן של מגוון האוכלוסיות והקבוצות בה, ויעמדו על המשותף והשונה ביניהן על בסיס כבוד וקבלת האחר".
"לכל ההורים שתהו מדוע בשיעור מולדת ילדיהם לומדים על רמדאן ודנים בדילמות מהברית החדשה - הנה, קיבלתם תשובה", מעירה אבידן בציניות.
לצד התכנים התקבלה גם החלטה מהפכנית: שיעור "מולדת, חברה ואזרחות" כבר אינו עוד שיעור חובה, אלא הוא חלק מסל של מקצועות, שמתוכם מנהלי בית הספר בוחרים מה ללמד. כך, מ־7 שעות של לימודי מולדת בראשית ההתיישבות הציונית הגענו עד הלום - שיעור מולדת הפך לשיעור "חברה, מגדר, כלכלה ואזרחות", ואין שום דרך לדעת אם וכמה מילדי ישראל בכלל לומדים אותו.
אחד מפעמוני האזהרה למצבו העגום של שיעור מולדת צלצל בפרוס תשפ"ה. איגרת נשלחה לכל המורים המלמדים "מולדת, חברה ואזרחות". האיגרת פותחת בהזדהות עם משפחות החטופים והחללים, ומדגישה למורים מהו הנושא השנתי שיש לשים במוקד הלימוד. ערבות הדדית? גבורת הלוחמים? מסירותם של אנשי המילואים ומשפחותיהם? טעיתם. הנושא השנתי הוא לא אחר מאשר "אוריינות כלכלית". הרי מה חשוב להעניק לתלמידי ישראל בשעת מלחמה יותר מאשר דרכים להוציא פחות כסף על שופינג?
שר החינוך יואב קיש מסר בתגובה: "אכן זיהיתי תופעה רבת־שנים, שבה נושאי זהות ליבתיים - ציונות, אהבת הארץ והמורשת היהודית - נדחקו לשוליים לטובת נושאים פריפריאליים וצדדיים. לא הסכמתי להשלים עם זה. כפי שפעלתי לחיזוק לימודי התנ"ך, כך גם כאן: קבעתי עיקרון מחייב - מינימום ברזל של שעה שבועית ייעודית ללימודי ציונות, זהות ומורשת, מבלי למהול אותם בנושאים אחרים. שעה זו תעמוד בפני עצמה, ותתווסף לכלל הפעילות החינוכית המחנכת לערכים ולאהבת הארץ.
"אני שמח לבשר כאן לראשונה כי כבר בשנת הלימודים הקרובה, תשפ"ו, תיכנס למערכת החינוך תוכנית לימודים חדשה, שמחזירה את ערכי הציונות והזהות היהודית למרכז הבמה החינוכית. התוכנית תחזק את תחושת השייכות והחיבור למורשת, ותבנה דור שמחובר לשורשיו, שגאה בעברו ושמאמין בעתידו. דווקא בימים אלו ברור יותר מתמיד: ציונות, זהות ואהבת הארץ הן היסודות שעליהם עומדת, תלויה ומשגשגת החברה הישראלית".
