"לֵיל חֲנָיָה. בְּקוֹל דְּבָרִים, בִּשְׂחוֹק, בְּגֶדֶף,
בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם, הִנֵּה הִנּוֹ.
כְּמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל
בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ
לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ".
בערב יום הזיכרון, אני מוצא עצמי מהרהר בשיר "ליל חניה" שכתב נתן אלתרמן ב־1957. בראשי מזדמזם הביצוע המפורסם מפסטיבל הזמר והפזמון 1973, עם חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר. המנגינה של יאיר רוזנבלום נותרת על־זמנית כמו המילים של אלתרמן, הזמרים עצמם לא ירדו לעומקם.
אלתרמן כתב על מחנה צבאי ערב מלחמה. זיכרונותיו ממלחמת השחרור כחייל בחטיבה 8 בפיקוד יצחק שדה. השיר אינו אפוס הרואי נוסח הומרוס באיליאדה, או נאום נשגב ששייקספיר שם בפיו של מלך במנוסה. גם לא שפה דתית של כוהן משוח. אלתרמן מצליח בו־בזמן לתת תיאור פואטי וגם פרוזאי.
גם שפה עמוקה ומרובדת עד עומק ספר בראשית - "להיות שופך דם האדם ומגינו", אבל גם מאוד מציאותית - "פְּנֵי הַגְּבָרִים הַמַּטְלִיאִים עֲלֵי בִּרְכַּיִם / חֻלְצָה וָנַעַל. פְּנֵי הַלֵּץ. פְּנֵי הַטַּבָּח". אלתרמן מציג את ליל החניה של דור התקומה, דור השחרור של 1948. סיפור שאינו רק שלהם, סיפור שאינו נגמר. סיפור של ליל חניה אחד ארוך, שכרוך במחיר העצמאות והריבונות.
"היום, מבט אחרון בברווזי פרא
הצועקים מעל בריכת איוארה -
האם איעלם בעננים?" (הנסיך אוטסו, יפן, 868)
שירת הסמוראים היא אחת התופעות המרתקות בתולדות התרבות האנושית. בליל הקרב, הסמוראי נהג לכתוב הייקו או טנקה. לא לשם האדרה אישית, וגם לא להאדרת הקרב, אלא כביטוי למודעות לארעיות החיים וכהשלמה עם אפשרות המוות. בניגוד לאפוסים מערביים רחבי יריעה והרואיים, הפואטיקה היפנית התמקדה ברגע הקטן, בפרט השולי לכאורה, במה שנראה טריוויאלי.
ל"ליל חניה" יש דמיון מפתיע בגישה לשירת הסמוראים היפנית. גם החוויה שאלתרמן מתאר היא תמונת מצב חיה של שטח כינוס לפני הקרב - היום־יום הפרוזאי בצד המתח העצום. כמו הסמוראים שמתכוננים לקרב בשגרה שקטה ובפשטות, גם הלוחמים של אלתרמן חווים רגעים של שגרה לצד ההכרה העמוקה באיום ובמוות, למרות הפערים התרבותיים והכרונולוגיים. כמו הסמוראי־המשורר, גם אלתרמן מתמקד במבט אינטימי על הכנות הקרב. הוא נמנע מפאתוס שמאפיין את שירת המלחמה המערבית.
"פני הגברים המטליאים עלי ברכיים / חולצה ונעל". התמונה הזו, של חיילים המתקנים את בגדיהם לקראת הקרב, מזכירה את הסמוראי המכין את ציודו בשקט מדיטטיבי. הקצין הסמוראי אקיטו יושימורה כתב לפני קרב בשנת 1583: "בבוקר קרב, בזהירות קושר שרוכי שריוני". בתרבות היפנית, הסמוראים היו נאמנים בראש ובראשונה לאדונם הפיאודל, ולא היתה זהות לאומית אחידה כפי שאנחנו מכירים במערב. הנאמנות היתה אישית ומקומית.
השירה היפנית, במיוחד זו של הסמוראים, מסמנת את התפתחות הציוויליזציה היפנית. האמת של הלוחמים הסמוראים היתה נטולת הקשר אידיאולוגי או דתי. הלוחם כאינדיבידואל, הלוחם על כבודו (עניין משמעותי ביפן) ועבור האדון הפיאודל שלו. אין אומה, אלא רק אקזיסטנציאליזם אותנטי בשעת קרב.
הסמוראי לא מחפש משמעות במוות - הוא מקבל אותו כמו שמקבלים את השמש העולה, ללא פירושים וללא הסברים. הסמוראים רואים בלחימה דרך להגשים את דרכם ולהיות נאמנים לקוד הכבוד שלהם (בושידו). לא כחיילים של האומה, העם, השבט.
כשאלתרמן כותב "כְּמוֹ הֲוָי צוֹעֵן, חֲבוּר יָתֵד וָחֶבֶל", הוא מציג רגעים נדירים של אותה ראייה נכוחה, של אותה תפיסה מינימליסטית: המחנה הוא ארעי, המלחמה היא רגע חולף, הכל תמיד בתנועה, לא מקובע, בדיוק כמו חייו של הסמוראי. אבל אצל אלתרמן, "הָרֵעוּת יְדֵי אָדָם בַּצַּר בְּרָאוּהָ / לִהְיוֹת שׁוֹמְרָה בֵּין אִישׁ וָאִישׁ אֶת הַקְּשָׁרִים".
המוות הוא שבר טרגי וכאב עז. כי אלתרמן העצום, בסופו של דבר, הוא משורר יהודי עברי בדור התקומה.
"עֵת מִלְחָמָה. גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
הָיָה צַלְמָהּ. לְקוֹל זִמְרַת־פִּזְמוֹן תּוֹעָה
עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה, כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב,
נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר, גַּם בְּשָׂדֶה זְרוּעָה,
לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה".
אלתרמן שאל דימוי עמוק מהתלמוד, "כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב", שמסמל מוות קל, כמעט בלתי מורגש. במסכת ברכות מתארים זאת כדרך מושלמת לעזוב את החיים - חלקה, שקטה. "מיתה קשה זו אסכרה... מיתה נוחה זו מיתת נשיקה... כמשחל בניתא מחלבא". פירוש: המוות הנוח ביותר דומה למשיכת שערה (נימה) מחלב.
אלתרמן נוטל את הדימוי ומשנה אותו. אצלו "נימה מחלב" היא לא רק סמל למוות שקט, אלא תנועה איטית של זיכרון - כאב דק ונמשך מדור לדור. זהו תהליך עדין, שבו נפש הדור לא משתחררת מהמלחמה בבת אחת, אלא נמשכת הלאה, בעצב ובעדינות.
אבל נדמה לי שאם אלתרמן היה מגיע כיום לשטחי כינוס, הוא היה קצת מופתע. כל הדברים שכתב נכונים גם ל־2025, אבל בהבדל אחד: אצל אלתרמן הממד הדתי לא היה קיים - אין אלוהים, אין תפילות. השפה יהודית, המטאפורות מהתנ"ך, מהמשנה ומהתלמוד, אבל אין ממד של קדושה, כי זה לא היה קיים בתקופתו.
פה אנחנו עוברים לשינוי העצום שחל בסוציו־דמוגרפיה של צה"ל ושל המדינה. גרשם שלום טען שהיסוד הדתי והמשיחי טבוע עמוק בזהות היהודית והציונית, ושאי אפשר לנתק אותו מהסיפור הלאומי. החזרה של האלמנט הדתי בזמן המודרני, במיוחד בתקופות של מתח ומשבר, מראה עד כמה היסודות הללו מושרשים בתודעה הקולקטיבית. לכן בשטחי הכינוס אנו רואים שילוב בין הפרוזאי והלאומי לבין האמונה והטקסים הדתיים.
זהו לא רק שינוי חברתי, אלא זה גם ביטוי של תהליך עומק תרבותי, שבו חלקים מהזהות היהודית חוזרים ומתחברים אל ההוויה הישראלית המודרנית. בתוך ההכנות הפרוזאיות והיומיומיות, נוסף ממד של רוחניות ונחמה, שמעניק פרספקטיבה אחרת על אותה חוויה אנושית של ערב קרב. אני די בטוח שנתן אלתרמן, שבא ממשפחה חב"דניקית, היה מצטרף לשירה ולריקודים. אני גם יודע מה הוא היה חושב על המלחמה ועל דור התקומה הנוכחית.
"אך מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינית, מאותו רגע נעשית הציונות כולה עניין של גזילת מולדת מידו של עם קיים, ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי, של הציונות, ומושיבים אותה על כידונינו בלבד". "ההובי החדש", 27 בפברואר 1970 - המאמר האחרון שפרסם אלתרמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו