ואם הוא רציני?

חוסני א־זעים, איש צבא ממוצא כורדי, נולד בדמשק, וכמו צעירים ערבים אחרים, ובכללם אנואר סאדאת, העריץ את היטלר ויצר שותפות עם ממשלת וישי, ששלטה בסוריה בחסות הנאצים במלחמת העולם השנייה. לאחר שצבא צרפת החופשית, בפיקוד הגנרל דה גול, שחרר את סוריה, ולאחר שזו קיבלה את עצמאותה, לא היתה לא־זעים שום בעיה לחבור לצבא סוריה, להתקדם במהירות ולקבל את תפקיד מפקד המשטרה, וזמן קצר לאחר מכן - את תפקיד מפקד הצבא.

ב־30 במארס 1949 הוא ביצע הפיכה צבאית, כשהוא זוכה לרוח גבית מה־CIA, מבריטניה ומצרפת. למחרת הכריז על עצמו כנשיא והודיע על משטר צבאי. מרגע שנכנס לתפקידו החדש הוא קידם את רעיון השלום עם ישראל, והנדוניה שהציע לישראל היתה קליטת 300 אלף פליטים פלשתינים באזור שנועד לפיתוח בצפון סוריה.

הוא ביקש לדון בכך עם בן־גוריון. בן־גוריון לא התלהב מהרעיון, והציב תנאים מוקדמים לפגישה (כמו נסיגה סורית מהאזורים המפורזים שסומנו בהסכם שביתת הנשק). שר החוץ משה שרת הציע להיפגש בעצמו עם א־זעים, אך המנהיג הסורי התעקש על בן־גוריון. לאחר 137 ימי שלטון, ב־14 באוגוסט, הוא הוצא להורג בידי כיתת יורים, בהוראת הגנרל שהחליף אותו.

מתקפת המורדים בסוריה בנובמבר אשתקד היתה מהירה ומוגבלת יחסית באלימותה, וב־8 בדצמבר העלתה לשלטון את אחמד א־שרע, בעל הכינוי מוחמד אל־ג'ולאני, הדומה קצת להרצל, לאחר כ־50 שנות שלטון שושלת אסד. יש לו עבר בעייתי מאוד כתומך בארגוני טרור אסלאמיסטיים, וכמי שהקים את תחריר א־שאם - פדרציה של ארגונים ג'יהאדיסטיים. ארה"ב הכריזה פרס של 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיוביל ללכידתו.

מאז הצליח להשתלט על דמשק ועל חלקים אחרים בסוריה והפך לנשיא המדינה הוא מתבטא באופן הנעים לאוזני המערב. במכתב ששלח בימים האחרונים למחלקת המדינה האמריקנית, סוריה מתחייבת לא להציב כל איום על ישראל, ולמנוע מקבוצות חמושות לפעול בסוריה. בשיחה עם קורי מילס, חבר קונגרס רפובליקני הנחשב מקורב לנשיא טראמפ, אל־ג'ולאני אמר לו שהוא מעוניין להצטרף להסכמי אברהם. הוא מצפה מארה"ב להסיר מעל סוריה את הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה בעבר, ולסיוע כלכלי לשיקומה של ארצו.

נתניהו, המקפיד לקיים את האמרה "כבדהו וחשדהו", בעיקר בחלקה השני, מנהל מדיניות שלפיה חובת ההוכחה מוטלת על א־שרע, ועד שלא יוכיח אחרת - הוא בבחינת טרוריסט בעור של כבש. מבחינה זו הוא מזכיר את התייחסותו של בן־גוריון לחוסני א־זעים.

יכול להיות שישראל צדקה ב־1949, ויכול להיות שהיא צודקת גם כיום - אבל מי שמוכן לקחת סיכונים ברורים בהקשרים מלחמתיים, חייב לדעת לקחת סיכונים גם בהקשרי שלום. אילו הושג הסכם שלום ב־49', ישראל היתה חוסכת לעצמה לא מעט דם. סביר להניח כי אילו הסכם כזה היה בבחינת עובדה מוגמרת - גם יורשיו של א־זעים היו מכבדים אותו (כפי שקרה במצרים, כשאיש האחים המוסלמים ומתנגד קיצוני להסכם השלום עם ישראל, מוחמד מורסי, נבחר לנשיא וכיבד את חוזה השלום איתנו).

יכול להיות שא־שרע מתחזה לאיש שלום, ואם ישראל תסכים להידבר איתו היא תתחזק בדעתה שפיו וליבו אינם שווים - אבל התנכרותה של ירושלים לנשיא הסורי החדש היא מדיניות בלתי אחראית. אם הוא באמת מוכן להצטרף להסכמי אברהם - כדאי לבדוק זאת ברצינות, לפני שהוא יהפוך לבן חסות מלא של ארדואן, שהפך להיות אחר מגדולי שונאינו. הנשיא טראמפ יראה בהידברות כזו הישג אישי, ובצדק - ואילו מבחינתנו מהלך כזה ירחיק את סוריה עוד יותר מהאפשרות של קשר עם איראן. אין שום הצדקה לא לבדוק את האופציה ברצינות.