התלות הבטחונית בארה"ב: הגיע הזמן לשינוי

ישראל צועדת קוממיות לקראת יום העצמאות ה־77 שלה, על שני קביים אמריקניים. היא תלויה צבאית בארה"ב, ידידתה הגדולה, כפי שלא היתה תלויה בה מעולם, אפילו בימים הקשים של מלחמת יום כיפור. המטרייה הצבאית, המדינית, התקציבית והחימושית העשירה, המגוונת והכמעט בלתי מוגבלת שמספקת לנו המעצמה החזקה בעולם מרחיבה את הלב - אבל גם צריכה להטריד ולהדיר שינה מעיני מי שרואים מעט קדימה.

על פי הנתונים שפרסם באוקטובר האחרון מכון ווטסון האמריקני, ואלה שהצטברו אחר כך, מאז 7 באוקטובר ארה"ב הוציאה יותר מ־30 מיליארד דולר על סיוע צבאי לישראל - רובו ישיר, וכרבע ממנו על פעילות התקפית והגנתית לטובת ישראל.

זהו סכום אגדי, כמעט דמיוני, במיוחד אם מביאים בחשבון את העובדה שמה שקיבלנו מארה"ב רק ב־18 חודשי המלחמה מגיע לכ־11% מכלל 255 מיליארד הדולר שאמריקה העבירה לישראל מאז קום המדינה; אגב, סיוע שהוא הגדול מכל חבילות הסיוע שארה"ב העניקה למדינה כלשהי אחרי מלחמת העולם השנייה.

אם נפרוט מעט לפרוטות את אוקיינוס הכסף הזה, נגלה שבמלחמה האחרונה ארה"ב דאגה לנו "מחוט ועד שרוך נעל": מהציוד הכי אלמנטרי לחיילים, כמו רובים ועוד, דרך 60 אלף מחסניות פגזי מרגמה, טנקים ודחפורי די־9, ועד מטוסי קרב מתקדמים שמצוידים בחימושים חודרי קרקע, מערכות הגנה מתקדמות נגד טילים, ומודיעין יקר מפז שמקסם ודייק את ההגנה על האוכלוסייה שלנו.

על הרקע הזה, האפשרות שישראל תוותר מיוזמתה, ולו באופן חלקי, על הסיוע הצבאי מארה"ב, כפי שוויתרה חד־צדדית על הסיוע האזרחי מארה"ב ב־2008 - נשמעת כחלום בהקיץ. גם אם אנו רוצים, אין לנו כרגע חלופה לסיוע בהיקף ובמגוון כאלה, אבל השאלה היא אם אנחנו בכלל רוצים.

ישראל מכורה לסיוע הצבאי האמריקני, כפי שאלכוהוליסטים מכורים לטיפה המרה. המחיר הוא תלות קשה, שגוברת כל העת. לעיתים התלות גלויה לעין, ולעיתים נסתרת. היא נוגעת, למשל, לאזיקים שממשל ביידן כבל בהם את ישראל בכל הנוגע לאופי הלחימה בעזה ולתחומיה. היא נוגעת גם לתכתיב של הממשל הקודם להמשיך לצייד את עזה בדלק, בחשמל, במים ובמזון, שהאריך את המלחמה ואת ייסורי החטופים ומשפחותיהם, גבה מחיר בחיי חיילינו וחיזק מאוד את יכולת העמידה של חמאס. היא נוגעת, כמובן, גם להתערבות האמריקנית הבוטה קודם המלחמה בעניינים פנימיים מובהקים של ישראל - כמו סוגיית הרפורמה המשפטית, הרכב הקואליציה בישראל, מינויים בצה"ל, ואף סנקציות כלכליות שהוטלו על ארגונים פוליטיים ישראליים.

סוכני השפעה אמריקנים

ההשפעה השקטה, הסמויה, נוגעת בין היתר לעובדה שמאות קצינים ישראלים בכירים שעברו את כור ההיתוך הישראלי עברו במקביל כור היתוך אמריקני, בעיקר במכללה לביטחון לאומי בוושינגטון. מערכות הלמידה שם, והחיכוך הבלתי פוסק עם המערכת הצבאית האמריקנית, הולידו קאדר של מפקדים ישראלים שהשקפת עולמם עוצבה גם שם, ושבמודע וגם לא במודע הפכו לסוכני השפעה של ארה"ב בתוך צה"ל.

זה בא לידי ביטוי לאורך השנים בעמדתם של רמטכ"לים ואלופים בשאלת המשך הקשר עם הרשות הפלשתינית ואופיו, בתמיכה שלהם בהקמת מדינה פלשתינית, ולעיתים אף בדוקטרינת ההכלה בחזיתות אחרות. די להעמיק מעט ברשימת הרמטכ"לים והקצינים הישראלים שעוטרו באות לגיון ההצטיינות האמריקני - העיטור הבכיר ביותר שמעניק צבא ארה"ב לקצינים זרים - כדי להבין עד היכן הרחיקה לכת ההשפעה של ארה"ב על שדרת הפיקוד הצה"לית.

כרגע, למרות החריקות, היחסים בין ממשלת נתניהו לבין ממשל טראמפ פורחים (בוודאי בהשוואה לתקופת ביידן), והצרימות וחילוקי הדעות שאפיינו את היחסים עם הממשל הקודם פחתו במידה ניכרת. אך זה זמני. הרי טראמפ לא יישאר עימנו לנצח - מתישהו הדמוקרטים ישובו לבית הלבן, והמכבש הפרוגרסיבי שמעצב מחדש את המפלגה שלהם עלול לייצר מועמדים לנשיאות שיהיו כה מנוכרים לישראל, עד שלפתע נמצא עצמנו מתגעגעים לקמלה האריס.

גם טראמפ עצמו עלול להיות בעיה עבורנו, ופוטנציאל המשוכות והמוקשים מולו אינו מבוטל. ביידן מרח אותנו בדבש, אבל גם בנוצות ובזפת. טראמפ, לפחות בינתיים, מקפיד לעשות זאת רק בדבש. הרבה יותר קשה לומר "לא" לנשיא שלא חדל מלחבק אותך, ולהתעקש מולו על האינטרס הישראלי. המפגשים הישירים בין האמריקנים לשליחי האייתוללות האיראנים עלולים להיות הסנונית שמבשרת את בוא הסתיו. מה תעשה ישראל, למשל, אם יום אחד טראמפ יחליט שהאינטרס האמריקני מחייב הקמת מדינה פלשתינית? האם תצליח לומר "לא" למהלך כזה, שמסכן את ביטחונה ואת עתידה, ולהדוף ממנה את חיבוק הדוב הזה?

אלוקי הכסף והעוצמה

צריך גם להביא בחשבון שטראמפ הוא נשיא ייחודי, כוחני כמעט במוצהר, ושהאלוקים שלו הוא בדרך כלל אלוקי העוצמה, הכסף, הנדל"ן ו"אמריקה תחילה". מה שלא מסתדר עם זה - הוא דורס וידרוס. מערכת היחסים שלו עם טורקיה ועם ארדואן, פטרון חמאס והאחים המוסלמים, מדאיגה, וגם הרומן שלו עם סעודיה, שלפתע התנתק מכל זיקה לסיפור הישראלי, לא מבשר טובות. טראמפ עלול להיות הפכפך מולנו, כפי שנהג עם בעלות ברית של ארה"ב כאוקראינה, קנדה ומדינות באירופה, וגם קשריו עם דיקטטורים כפוטין וקים ג'ונג־און מטרידים מאוד.

אז מה עושים? דווקא באביב - מתכוננים ליום סגריר פי כמה: מגבירים מאוד את הייצור הצבאי הישראלי במגוון ובהיקף, כדי להפחית את התלות בנשק מיובא. אלביט כבר פתחה מפעל לייצור מטוסים ללא טייס וקריה תעשייתית חדשה ברמת בקע שבנגב, והתעשייה האווירית מרחיבה את פסי הייצור שלה באופקים ואת מערכת הייצור של "חץ". כך גם רפאל ועוד. אבל אין די בכך.

ככל שנקדים להשתחרר מההסכמים עם האמריקנים, שכובלים אותנו לרכישות של אמל"ח רק אצלם - כך ייטב. אבל בעיקר, צריך לחשוב רחב וגדול יותר. ישראל הרי אינה המדינה היחידה שתלויה צבאית בארה"ב. יש לנו שותפות לצרת התלות - בעלות ברית אחרות של ארה"ב, כמו דרום קוריאה, אוקראינה, טייוואן, יפן, ואפילו סעודיה. יחד עם ישראל, הן מייצרות תל"ג מצטבר של יותר מ־8 טריליון דולר.

ד"ר ישי פרס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הציע לאחרונה לחבור אליהן, ואף להקים מערך ייצור ביטחוני משותף עימן, משלים לזה האמריקני, כדי לצמצם יחד את התלות המשותפת. כדאי לבחון זאת ברצינות. אמנם לישראל אין תחליף לברית עם ארה"ב, ובעולם גלובלי כמו שלנו עצמאות מוחלטת היא אוטופיה - אבל תלות מוחלטת שהופכת אותנו לאומרי־הן חסותיים היא מזיקה ומסוכנת. דווקא עכשיו, כשישראל מרגישה בנוח עם וושינגטון, יש להשקיע מחשבה ותכנון ארוך טווח, כדי לעלות על מסלול הגמילה מהתלות הצבאית המיטיבה והחונקת, אפילו באופן חלקי.