צחי עין דור
פרופ' חבר בבית ספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. מומחה עולמי בתיאוריה הפסיכוביולוגית של התקשרות, ומשמש כחוקר הראשי ב"פרויקט אלפא", המציע הבנה מעמיקה של הנפש באמצעות בדיקת הקשר בין גנטיקה וסביבה
פרופ' צחי עין־דור, בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון, כשברקע נתונים שלפיהם 62 אחוזים מכלל יתומי פעולות האיבה עד גיל 18 הם יתומי "חרבות ברזל". במחקר שלך אתה מתמקד בפוטנציאל הקיים ביתמות, מחקר שלמעשה יוצא מהסיפור האישי שלך כמי שאיבד את שני הוריו בגיל צעיר.
"אמי נפטרה מסרטן צוואר הרחם קצת לפני שחגגתי 12. היא התמודדה עם המחלה במשך שנתיים, אבל לי, כאח הקטן במשפחה, תיארו זאת כסוג של מחלה חולפת, מעין שפעת. לפני ערב סוכות שלחו אותי לחבר במושב, ובזמן הזה קראו למשפחה ולקרובים להיפרד מאמי בבית החולים. בבוקר החג קראו לי לשוב הביתה, נכנסתי לסלון ואמרו לי 'אמא נפטרה', בלי שהספקתי להיפרד ממנה. מייד אמרתי 'זה בסדר', ופרצתי בבכי.
"בתום השבעה נסעתי עם אבי לביקור ביד ושם, ובזמן הזה עדכנו את ילדי הכיתה שלי. כשחזרתי, ראיתי פרצופים שמכירים אותי אבל לא באמת יודעים מה קורה איתי. חלקם פשוט הסיטו את המבט. זו היתה תקופה קשה, שהביאה להתרחקות שלי מקבוצת החברים. הרגשתי שאנשים היו זהירים, הלכו לידי על ביצים, והפתרון היה לתפוס מרחק. היום אני יודע שזה תהליך שקורה אצל ילדים שאיבדו הורה".
ארבע שנים לאחר מות אמך, אביך נפטר מסרטן המעי הגס. לימים, שתי אחיותיך חלו גם הן, ואחת מהן נפטרה מהמחלה.
"מתברר שהסרטן של אבי קינן בו ארבע שנים, בדיוק בסמוך למוות של אמי. באופן מסוים, הוא נפטר יחד עם אמי, הוא פשוט לא ידע זאת. במשפחה שלי אנחנו כבר יודעים ממה נמות. אנחנו מתלוצצים שאני יכול לנסוע במהירות של 200 קמ"ש בטסלה כי יהיה בסדר - אני אמות מסרטן".
איך מתמודדים בגיל כזה עם אובדן של דמויות משמעותיות כל כך?
"עבורי ההתמודדות היתה הדחקה. בגיל 16 נותרתי לגור לבד בבית הוריי. בית עם שלושה מפלסים במושב תלמי יפה שבצפון העוטף, כולם רק שלי עם חברים שמגיעים ובנות שמבקרות. כששאלו אותי מה שלומי אמרתי בסדר, הבעיה היתה שהאמינו לי.
"ההדחקה שלי היתה כל כך חזקה עד שאני לא זוכר פרטים חווייתיים מאוד מגיל יחסית מתקדם. בגיל 10 ביקרנו בדיסני וורלד, אבל אני לא זוכר משם כלום - לא מטוס, לא פארק שעשועים. גם תמונות לא מזכירות לי משהו שחוויתי".
מה אתה כן זוכר?
"יש לי זיכרונות מעטים מאוד מהוריי. אחד מהם הוא של אמי מקיאה לתוך דלי בסלון, בזמן שהיא חובשת פאה. זה היה בתקופה האחרונה לחייה. אבל ברגעים מורכבים הדמות שלה לא עלתה בי כדי להרגיע, לנחם או לחבק, אף שהייתי הנסיך של הבית - כבן זקונים אחרי שלוש בנות.
"העובדה שגדלתי באופן הזה חיזקה בי, כנראה, צורך לא מודע להדחיק את הדברים. מהמעט שאני זוכר, למעט הרגע שבו קיבלתי את ההודעה על מותה של אמי, לא בכיתי עליה או על אבי. כשאבי היה על ערש דוויי, ההתמודדות היתה צינית וכללה, למשל, בדיחות שחורות".
מתי בכל זאת הגיעו רגעי משבר שבהם לא הצלחת להתנתק מהכאב?
"אני זוכר את עצמי שוכב במיטה שלי, בבית תלת־מפלסי ריק לחלוטין, מרים ידיים למעלה כמו משה ברפידים וצורח לשמיים, לאלוהים, לגורל - 'למה אני? מה אתה רוצה ממני?'. הרגשתי שאני איוב, מוקף באסונות. בהמשך הסברתי לעצמי שהאסונות התרחשו מסיבה מסוימת. זה היה מקום שבו היה לי לרגע מעין תסביך אלוהות קטן, ולפיו מכינים אותי למשהו גדול. כעבור שנתיים חלה תפנית ששינתה את הכל".
תסביר.
"במהלך השירות שלי בצה"ל נתקלתי באהבת נעוריי מימי החטיבה. היא שאלה אותי לשלומי, ועניתי לה 'חרא'. כשהיא פנתה ללכת, אמרתי לעצמי 'מה עשיתי, היא רק ניסתה להיות מנומסת'. זה היה רגע מכונן כי הבנתי שהגעתי למקום לא טוב. מאותו רגע החלטתי שכל מי ששואל אותי מה שלומי ואני מרגיש חרא - אני אומר 'בסדר'. ואם אני מרגיש בסדר - אני אומר 'מצוין'. אחרי חודשיים מצאתי את עצמי הרבה יותר אופטימי, התקדמתי בצבא, המשכתי ללימודים גבוהים. והכל בהחלטה אחת שהביאה אצלי לשינוי פנימי גדול. זה מה שהפך אותי למי שאני היום".
לשקר לילדים?
חלק מהשינוי הזה הביא אותך ללימודי פסיכולוגיה, ולמחקר הנוכחי שלך ושל שותפיך, שהעלה כי יתמות משנה מנגנונים ביולוגיים ורגשיים ומאפשרת תקומה דרך מערכות של חיבור ועשייה.
"זה קורה באמצעות מערכת הדופמין, הורמון ומוליך עצבי שקשור, בין השאר, ליצירתיות ולמוטיבציה; ומערכת האוקסיטוצין, הורמון החיוני לתהליכי חיברות, סוציאליזציה. כיתום אתה מאבד את המקום הכי בטוח שיש, וכשאדם נשאר לבד, יתום מהורים, הוא עלול לחוות פחד. אבל מצאנו שיתמות, וזה כולל גם מי שאיבד הורה אחד, אינה רק חוויה מכאיבה, אלא גם הזדמנות לשינוי עמוק במבני המוח ובמנגנונים רגשיים, שמובילים לתהליך של התאוששות, חיבור חברתי ויצירתיות. יתמות משנה את תפקוד המוח, וזה כוח העל שלה. ליתום יש צורך אבולוציוני לשרוד, מה שמביא אותו להפעלה אינטנסיבית יותר של מערכות הדופמין והאוקסיטוצין.
"מצאנו שמערכת האוקסיטוצין של יתומים, הקשורה כאמור לתהליכי חיברות, מתחזקת, ובשל כך מצליחים היתומים לקדם ולתחזק קשרים רגשיים עמוקים ולהפחית כאב רגשי ופיזי. זיהינו גם שפעילות הדופמין, הורמון ההנעה, מתארכת במוח - מה שמעניק ליתומים דחף עז יותר לחוות, ליצור ולחיות חיים מלאים. במובן האבולוציוני, הפיצוי הוא בכך שאם לא תתאחד עם כוחות חדשים, לא תשרוד".
לאחר כמה זמן מהאירוע הטרגי של אובדן ההורים רואים את הפיצוי במערכות האוקסיטוצין והדופמין?
"זה לא קורה מייד. היתומים שבדקנו נמצאו כעשור ואף עשור וחצי לאחר האירוע, שם כבר רואים בבירור את הפיצוי. מצד שני, גם עשר שנים לאחר האירוע רובם לא מצליחים להיזכר בהוריהם. אמא שלי, כפי שציינתי, קיימת בתמונות, אך היא לא קיימת בשום תצורה התנהגותית, רגשית או מחשבתית. היא לא מכוונת אותי לצערי. אין לי רגע שאני אומר 'וואי, אמא שלי היתה צריכה לראות את זה'. זה לא עולה לי לראש בכלל".
איך מסבירים את ההימנעות המוחלטת כמעט של ילדים ומבוגרים מעיסוק במוות של הוריהם?
"אם היית עוסק בזה - לא היית שורד. תיאוריית ניהול האימה מתבססת על היכולת שלנו להדחיק מוות. בלי יכולת זאת נחיה בחרדה אינסופית. מעבר לכך, ההבנה שההורה הכל־יכול מת - זה בלתי נתפס. ההדחקה מאפשרת לנו ליצור סיפור אלטרנטיבי ולהתקיים על אף האובדן. אם היו שוברים לי את ההגנה הזאת, הייתי מפורק. עודף העיסוק בזה לפעמים מסוכן. אם אתה סובל ולא מדבר, זה רע, אבל אם אתה לא סובל ולא מדבר - זה יכול להיות בסדר. תלוי. צריך להיזהר מאוד כששוברים הגנות שעובדות".
זיהיתם גם פתיחות לחוויות חדשות אצל יתומים. איך מסבירים אותה?
"הפתיחות לחוויה והרצון לטרוף את החיים מגיעים מעצם הידיעה שהזמן קצוב, שהחיים שבריריים, ולכן כדאי לחיות אותם באופן מלא".
זה עדין, כי הדופמין שאחראי לאותה פתיחות יכול בקלות להפוך גם להורמון שמביא לחיפוש פתולוגי אחרי ריגושים. איפה עובר הגבול?
"לא עובר הגבול. האבולוציה לא יודעת באיזה סביבה תגדל ולאיזה אנשים תתחבר. ההורמונים האלה פועלים בצורה אחרת אצל כל אדם, ואופן הפעולה שלהם מושפע גם מהסביבה. יתומים שגדלו בסביבה של עישון ואלכוהול עלולים למצוא את עצמם בסיכון גבוה יותר להתמכרות, פשוט כי חוסר איזון במשאבות הדופמין אחראי גם להתמכרויות. אני, למשל, התמכרתי למשפחתי, לאשתי ולילדים, לעבודה שלי. לכן לסיוע של הסביבה יש כאן חשיבות מכרעת".
מה לגבי יצירתיות?
"מצאנו שליתומים יש אישיות יצירתית, כלומר יכולת לשבור מסגרות, לצאת מהקופסה, לחשוב אחרת. ג'ף גרינברג, שעומד מאחורי תיאוריית ניהול האימה, אמר בעבר משפט נהדר: אחד מתפקידי ההורה הוא לשקר לילדיו שהכל יהיה בסדר. אבל ביתמות הפרדיגמה הזאת מתנפצת, בדיוק כפי שהיא התנפצה ב־7 באוקטובר.
"הבחנתי שב־7 באוקטובר הגבתי טוב מהממוצע, כי מראש לא הייתי לכוד בפרדיגמות ובקונספציות בסיסיות. אני סבור שליתומים באשר הם, גם כאלה שאיבדו הורה אחד, קל יותר להשתחרר מאותן קונספציות ופרדיגמות, ולבצע אינטגרציות מחודשות בגלל אותה אישיות יצירתיות. זו המתנה של היתמות, ואולי זו הסיבה שראינו לא מעט אנשים מוכרים שאיבדו את הוריהם או לא גדלו לצידם: אביו של ברק אובמה עזב את משפחתו בגיל שנתיים, אביו הביולוגי של ביל קלינטון נהרג בתאונה עוד לפני שנולד, אופרה ווינפרי גדלה בעוני על ידי אם חד־הורית, מדונה איבדה את אמה כשהיתה בת 5, וגם נלסון מנדלה איבד את אביו כשהיה בן 12".
אלתור יוצא דופן
הזכרת קודם את חשיבותה המכרעת של החברה. מה עלינו לעשות כחברה וכפרטים כדי להחלים מהטראומה, ואולי אף להפוך אותה לצמיחה?
"חלק מהשיח, שלצערי לא נמצא במרבית המקומות, מדבר על דור של גיבורים, דור של תקומה. אפשר להגיע לשם, אבל אפשר להגיע גם למקום ההפוך. כרגע, לצערי, השיח החברתי שלנו נמצא במקום רע מאוד. זה רלוונטי מאוד ליתומים, משום שחלק גדול מהם מגיע מציבור הכיפות הסרוגות. וכדי שאותם יתומים ינותבו למקומות פרודוקטיביים, הם צריכים מסגרת מלווה, תומכת, להרגיש שמקבלים ועוטפים אותם - כי אלה הן אבני הבסיס לפעילות האוקסיטוצין. אבל אם חלק מהיתומים שלנו נמצאים במקום שבו מתנגחים בהם בגלל דעתם הפוליטית או מקום מגוריהם, יש כאן בעייתיות לחברה, בהווה ובעתיד.
"כעם נרדף יש לנו יכולת אלתור, יכולת שכלל אינה טריוויאלית אם תבחן מדינות אחרות, למשל במזרח. זה מצריך מאיתנו יותר עבודה משותפת, מה שמגביר את רמות האוקסיטוצין והדופמין. אנחנו גם העם היחיד שאינו בורח מהארץ בזמן אסון, אלא טס פנימה. במובן הזה יש לנו כל היכולות להתאחד ולעשות מה שצריך, בדיוק כפי שקרה מייד לאחר 7 באוקטובר: כמות האחדות והתמיכה שלנו היתה אז בשיא".
וחזרנו מהר מאוד לנקודת הבסיס.
"הייתי בטוח שלא נחזור לימים שלפני 7 באוקטובר, וטעיתי. חזרנו בענק עם שיח מאוד מקטב ורעיל. המשימה הראשונה היא להבין שאנחנו זקוקים לאחדות, וזה יכול לקרות באמצעות הפסקת השיח הרעיל שלא תורם לדבר. שיח אידיאולוגי הוא בסדר, אבל השיח המקטב - כן ביבי, לא ביבי - אינו רלוונטי. בוא נדון במה כן אפשר לעשות. כולם טעו ב־7 באוקטובר, בואו נתאחד ונבין מה הלאה. יש דור שלם שתלוי באחדות שלנו. או שהם יהיו דור של מכורים, או שהם יביאו אותנו לחלל. אבולוציונית יהיו להם היכולות להצעיד אותנו קדימה, אבל אנחנו צריכים לכוון אותם, לתת להם את האחדות הבריאה".
אתה אופטימי באשר ליכולת שלנו לעשות את זה - לשרוד ולצמוח?
"אני אופטימי גם כי אין ברירה וגם כי אני מאמין באנשים. לשני הצדדים כוונות טובות, אבל אין להם הכרה פסיכולוגית. כשהמוח עובד לכיוון מסוים, ימין או שמאל במקרה של החברה הישראלית, הוא ימצא את מה שהוא רוצה לראות. בפסיכולוגיה זה נקרא הטיית האישוש - אותה נטייה לחפש או לפרש מידע באופן שיאשר את התפיסות המקדימות שלנו. בפועל, זה מוביל לעיוותים בתפיסת המציאות ולטעויות הסתברותיות. אי אפשר לשכנע את הימני לראות את מה שרואה השמאלני, ולהפך. כל אחד חושב שהאחר לא רואה את המציאות, וזה נכון. לכן חייבים פה שיח אמפתי, שבו כל צד מנסה באמת ובתמים להבין את הצד האחר. חשוב שנחנך לידע פסיכולוגי על העיוורון הבסיסי שמתקיים כלפי הצד השני. אלה דברים שעשויים לתת תקווה.
"האחדות הזו חשובה, וזה עולה גם בספרות המקצועית: יש מחקר שבו העמידו אנשים מול גבעה ונתנו להם מחוגה שנועדה למדידת זווית הטיפוס על הגבעה. הם ביצעו את המדידה פעמיים - בפעם הראשונה הם עמדו לבד, ובפעם השנייה עמד ממש קרוב אליהם אדם אחר. במדידה שבה עמד לידם אדם הגבעה נתפסה כנמוכה יותר, ככזו שקל יותר לעבור אותה, רק משום שלידם היה מישהו שיכול לסייע. באופן הזה המוח ממש משנה את המציאות. אז כן, אני מאמין שדווקא עכשיו, יותר מתמיד, כוחנו באחדותנו".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
