1. כן, אני יודע שסערת רונן בר נושכת בעקבינו והאפיפיור שהאשים אותנו ברצח עם הסתלק מהעולם, המערכה בעזה נמשכת כבר שנה וחצי ואיראן מוליכה את העולם בכחש, אתגרי הכלכלה מתעצמים והקיטוב בינינו מתחזק, והעולם כמרקחה.
אבל אנחנו נמצאים בזמן מיוחד בלוח השנה העברי, בין יום השואה ליום העצמאות, עשרת ימי התודה הלאומיים שבהם עלינו להתרומם מהמציאות המקומטת ומיום הקטנות שלנו, ולנשום אוויר פסגות היסטורי. שכן, אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמיים ורגלינו קלות כאיילות - אין אנחנו מספיקים להודות על נס תחייתנו בארצנו אחרי אלפיים שנה. בפרספקטיבה כזאת, הסערות הנוכחיות מקבלות את מידתן הנכונה.
2. אלפי שנים ייחל עמנו למשיח. "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". יהודים חזרו על עיקר האמונה הזה בכל עמק בכא שאליו טולטלו. האמונה בגאולתנו הלאומית, כפי שניבאו נביאינו, היא שורש האופטימיות של העם. לא בכדי נקרא ההמנון הלאומי שלנו "התקווה".
אבל משיח לא היה בהכרח אדם מסוים, גואל יחיד שיובילנו בשמחה, בבכי ובתחנונים הביתה לציון. המשיח בתנ"ך לא היה נושא משרה דתית, אלא בעל משרה לאומית שנמשח בשמן להנהיג. כך כינה דוד את שאול המלך "משיח ה'", וכך לימדונו חכמינו בתלמוד: "אמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". שמואל, מגדולי הדורות, בן הדור הראשון לאמוראי בבל, חי אחרי מרד בר כוכבא.
כישלון המרד והאסון הגדול שניתך על היישוב בארץ בעקבותיו העמיקו את הגלות תחת שלטון האימפריה הרומית. שמואל, שהיה בעל תודעה היסטורית ואמונית מרחיקת ראות, אפיין את ימות המשיח בשינוי אחד בלבד: "שעבוד מלכויות", כלומר עצמאות מדינית. כך פסק במאה ה־12 הרמב"ם בחיבורו המונומנטלי "היד החזקה", בחלק של "הלכות מלכים ומלחמותיהם", כלומר הלכות המדינה. זה הבסיס שעליו יתקיימו ההבטחות הטובות של נביאינו. אבל ראשית לכל: מדינה עצמאית.
בהיותי שגריר ברומא נשאלתי פעמים רבות מדוע לדעתי אירעה השואה בכלל, וגירוש יהודי איטליה בפרט. נושא עמוק בעל זוויות רבות להתבוננות. תשובתי הראשונית לשואלים היתה פשוטה: "כי שונאינו יכלו לעשות לנו את זה"; באותה תקופה העם היהודי היה חסר בית לאומי ומגן.
בפרעות הרבות שספגנו במקומות גלותנו, מה יכולנו לעשות ביום השני לאסון? בדרך כלל לברוח או להסתתר. לעומת זאת, אחרי 7 באוקטובר קמנו מעפר ונלחמנו על קיומנו; לא רק להגן על עצמנו, אלא להשמיד את אויבינו. הנה המחשה חיה לדברי שמואל.
3. במשך יותר מאלף שנה, מאז תקופת הגאונים, למדו יהודים על הקשר בין ימי הפסח לחגים ולמועדים אחרים לפי שיטת א"ת ב"ש. כך, יום א' של פסח הוא כנגד ת' של תשעה באב שיחול באותו יום בדיוק (השנה פסח חל במוצ"ש ולכן תשעה באב יחול במוצ"ש); יום ב' כנגד ש' של שבועות, ג' של פסח כנגד ראש השנה; ד' כנגד קריאת התורה, כלומר שמחת תורה; ה' כנגד צום כיפורים, ו' כנגד פורים שעבר; ורק שביעי של פסח נותר ללא בן זוג שאמור להתחיל באות ע'. בפסח תרמ"א (1881) כתב האדמו"ר מגור בספרו "שפת אמת": "ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד (חג) כמו שכתוב 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'". בה' באייר תש"ח קיבלנו את התשובה: שביעי של פסח הוא כנגד יום העצמאות שיחול תמיד באותו יום בדיוק.
המנדט הבריטי על ארץ ישראל הסתיים רשמית ב־15 במאי 1948, כלומר בחצות הלילה של שישי, הוא ליל שבת, ו' באייר. קברניטי המדינה שבדרך רצו להימנע מחילול שבת, וכך הוכרזה המדינה בשישי אחר הצהריים, 14 במאי, ה' באייר תש"ח. עד היום אנחנו מקדימים לעיתים את חגיגות העצמאות כדי להימנע מחילול שבת, אבל ה' באייר תמיד חל בשביעי של פסח, שבו לפי המסורת נקרע הים בפנינו.
4. שישי בין הערביים הוא הזמן שבו ימי השבוע נפגשים עם השבת, החול נפגש עם הקודש. חכמינו במסכת "אבות" מנו עשרה פלאים שנבראו ברגע המיוחד הזה ("עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות"), למשל פי הארץ שבלעה את קורח ועדתו, או פי האתון של בלעם שדיברה אליו, וגם הקשת, המן, לוחות הברית ועוד. והנה, לאחר שהמשנה מסיימת למנות את הפלאים היא מוסיפה: "ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה". כך ענתה המשנה על השאלה כיצד פותח כלי המתכת הראשון, שהרי לצורך הוצאת המתכת הלוהטת מהכבשן דרושה צבת. הצבת הראשונה שניתנה לאדם נבראה, אפוא, בידי האל. שונה מתפיסת המיתולוגיה היוונית, שלפיה האלים החביאו מבני האדם את האש, ולמעשה את הטכנולוגיה, ורק לאחר שפרומתיאוס גנב את האש הוא מסר זאת לבני האדם.
5. בספר השני משירי "הטור השביעי" הכתיר אלתרמן את אחד הפרקים, העוסק בהולדתה של המדינה מתוך אש המלחמה, בשם: "צבת ראשונה". המדינה היהודית שקמה "בערב שבת בין השמשות" מוצגת כבריאה אלוהית ראשונית. באותו פרק מופיע הטור השביעי ("לַבֹּקֶר פְּלִישָׁה") שפרסם אלתרמן ממש ביום הפלאות, שישי, ה' באייר תש"ח, לאור השמועות שאם תוכרז המדינה, יפלשו אליה צבאות ערב כדי להשמידה.
במסורת נביאי ישראל, ביקש אלתרמן לעודד את העם ולחזק את רוחו לנוכח האתגר הקיומי ההיסטורי העומד לפתחו. המדינה הנולדת ביום הזה אמנם תינוקת, אמר אלתרמן, אבל נשענת על דורות רבים של עם עולם: "כִּי הָעָם הָעַתִּיק שֶׁעָלָיו הִיא רוֹחֶפֶת/ לֹא יִתְּנֶנָּה לִפֹּל לְרַגְלָהּ נוֹטְפָה־דָם./ לְמוּל חֶרֶב שְׂכִירֵי־בַת־עֲרָב הַנִּשְׁלֶפֶת/ כָּל דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל יִשָּׁלְפוּ מִנְּדָנָם". ועוד כתב: "תִּשָּׁלֵף הָאֻמָּה שֶׁאֵינֶנָּה נִכְנַעַת!/ יִשָּׁלֵף חֲלוֹמָהּ הַהוֹפֵךְ לְיֵשׁ!". ולבסוף חתם במילות אמונה בנצח ישראל: "וְהָיָה אִם מִצְרַיִם תַּצְעִיד חַיָּלֶיהָ,/ וְתָרִיעַ עַמּוֹן... - זֹאת נֵדַע: מֵהַיּוֹם/ הַמְּדִינָה הַחַיָּה תִּלָּחֵם עַל חַיֶּיהָ.../ וּבָרוּךְ שֶׁהֵבִיא אֶת עַמּוֹ עַד הֲלוֹם".
6. ויפים הדברים גם לימינו, שעה שהאומה נלחמת על חייה. בכל משבר חשוב לזכור היכן היינו רק לפני כ־80 שנה, פסיק במונחים היסטוריים, והיכן אנו כיום. למרות הקשיים, בטוחני שהדורות הקודמים היו שמחים לחיות בתקופתנו, "ימות המשיח", במדינה יהודית עצמאית ואיננו כפופים לשעבוד מלכויות. אנחנו רק חוליה בשרשרת דורות ארוכה. כל דור תורם את חלקו לגורד השחקים הטקסטואלי והאינטלקטואלי האדיר שעמנו הקים, וכל דור מקריב את חייו למען קיום האומה והפצת רעיונות הנצח שלה. עכשיו תורנו, "וּבָרוּךְ שֶׁהֵבִיא אֶת עַמּוֹ עַד הֲלוֹם". חג עצמאות שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו