"מצבי קיצון של עצב ושמחה": 35 אחים שכולים יצאו למסע לא קונבנציונאלי

שעונים שעל פרק כף היד מתקתקים באותו הקצב, אך הזמן באתיופיה אינו אותו הזמן. פה לא רצים לשום מקום, לא מתאמצים לצבור עוד רכוש ולהשוויץ בעוד הישג. בזמן אתיופיה, מרחק שנות אור מסיר הלחץ הישראלי, כוס קפה היא תהליך, טקס פולחני, המתחיל מפולים ירוקים המשחירים בתהליך קלייה איטי, נטחנים לאבקה במכות נבוט, מורתחים במים ונמזגים לספלונים זעירים.

זמן אתיופיה הוא מצע נוח למי שצריכים ללמוד לנשום. יש כאלה שהמלחמה גזלה מהם את היכולת הפשוטה להכניס אוויר עמוק ולהוציאו בנשיפה מתונה. אלה האנשים שהאובדן הגדיר אותם מחדש - לא עוד אדם רגיל מן השורה, כי אם אח/ות שכול/ה. אל הסטטוס החדש צריכים להסתגל משתתפי המסע, צעירים בני 24 ומעלה, שאיבדו אחים, חלקם שניים, במלחמה. המסע הטיפולי מטעם ארגון "משפחה אחת - One Family" שמעניק מטעפת טיפולית למשפחות שכול ונפגעי טרור, קיבץ יחד תמהיל מגוון של אחים שכולים: חילונים, דתיים, דתל"שים, כאלה שאיבדו אחים בשדות הקטל והקרב בדרום ובצפון. השכול הטרי נוכח־נפקד, רובץ כעננה בתוך האוטובוס הנע במשך שבעה ימים בין מעיינות חמים, יערות קסומים ואגמים רוחשי קופים, תנינים והיפופוטמים. המסע נמתח בין קצוות: שבטי ילידים פראיים בהרים נישאים, בקתות קני סוף מטויחות בבוץ, דלות, רעב ועבדות ילדים, לצד פשטות, שמחת חיים, שלווה, ריקודים ושירה מקומיים וחיבור אל טבע בראשיתי.

35 אחים שכולים משתתפים במסע, שיש בו חוויה והווי לצד לו"ז צפוף של סדנאות טיפוליות. אפשר לזהות בתוכם את אלה שאסור לגשת אליהם. העיניים שלהם רושפות יגון, הם מקמצים במילים, סגורים בתוך עצמם, באו לחוות, אך אינם מעוניינים לשתף במה שעובר עליהם. הצעירים הללו בזים למילים, מפני שקולות הדיבור היוצאים מן הפה דלים מכדי לתאר את התהום הגועשת בלב. את הסערה הם יבטאו בדרך אחרת. למשל, בריקוד פראי עם חרבות מסביב לאש המדורה, לצלילי שירה וריקוד של הנשים והאנשים בשבט דורזה, בין עצי הבננות בגובה 2,800 מטר. רק שם ינשרו אט־אט הקליפות, והגופים הנעים יבטאו מנעד רגשות שאין לתארו במילים.

אל רותם עזר (30) אני פונה כבר בתחילת המסע. יש בה משהו נינוח ומזמין לשיחה. אולי אלה הצמות הקלועות שמשוות לה מראה ילדי, אולי השיק האופנתי בבגדיה לצד משהו מוזר, שאת פשרו פיצחתי רק אחרי שיחת עומק איתה. "כמה אחים אתם?" אני שואלת. "ברוטו או נטו?" היא עונה בשאלה, וחיוך שובבי מסתיר כמה מורכב לענות לשאלה פשוטה. "ברוטו שלושה. נטו נשארנו שתי אחיות. גיא, בן הזקונים, היה בן 23 כשנרצח בנובה".

שישה ימי תבהלה עברו עליהם עד שקיבלו את הבשורה על הירצחו של גיא. בזמן הזה ניהלו חמ"ל משפחתי, ורותם, יחד עם גיסה, חיפשו את גיא בבתי חולים. "ראיתי כל סרטון אפשרי כדי למצוא קצה חוט. הייתי חייבת להיות בעשייה", היא מספרת. "ואז הגיעה הבשורה והחיים נעצרו ברגע אחד. בדיוק התחלתי עבודה בהוראת אמנות, וזוגיות, ושכרתי דירה. הכל נגדע. עזבתי הכל וחזרתי להורים, להיות איתם בבית, שלא היה אותו הבית. אחרי השבעה הבית נהיה שקט מאוד, כי לגיא היתה המון נוכחות. הוא היה גבוה, היה לו קול רם. אמא שלי התלוננה על כך שאין לה כביסות".

מנטרלים את רגשות האשם

אני מנסה להמשיך להקשיב לרותם, אבל המשפט האחרון שלה מקפיץ ומציף אותי. כמה פעמים התלוננתי על הררי כביסה, וכמה אושר ומלאות יש בזכות להתלונן על שגרת חיים.

"כדי לשמח את אמא שלי התחלנו ללבוש את הבגדים של גיא, ואז חזרה לה הכביסה. חוץ מזה שאחי היה חתיך־על, הוא מאוד אהב אופנה וסטיילינג. הדרך שלי להרגיש הכי קרובה אליו היא פשוט ללבוש את הבגדים שלו. לכל מקום אני לוקחת איתי לפחות פריט אחד שלו. לגיא היה קטע להצטלם במראה של הבניין בכל פעם שיצא. אני ממשיכה להצטלם באותן הפוזות ומעלה את זה לאינסטגרם תחת הכותרת 'לובשת אחי אנוכי'. ככה אני מרגישה שהוא בא איתי לכל מקום".

למה יצאת למסע?

"הייתי צריכה אוויר. הרגשתי שנכון לי להתנתק מהכאוס בארץ. חשבתי שלהיות בקבוצה כזו באינטנסיביות של יום ולילה ייתן לי חוויה שונה מקבוצות תמיכה אחרות שבהן השתתפתי. והאמת היא שגם סתם רציתי טיול, ואחת הדרכים לא לכעוס על עצמי, על איך אני מעיזה לטייל בלי גיא, היא עם קבוצה של אנשים שמתמודדים עם אותו הדבר. פה אני שומעת מוזיקה ורוקדת ורואה נופים, ואני יודעת שזו שיושבת לידי מתמודדות עם אותם רגשות אשם".

אנחנו בסירה באגם צ'יאמו, בדרך למפגש עם תנינים. ירוק מסביב למלוא רוחב העין, קופים נמים בשלווה על עצים, ציפורים מרחפות מעלינו, תנין מתחרדן בשמש, ועוד אחד שוחה ממש צמוד לסירתנו. "הם צמחוניים", מרגיעים המדריכים המקומיים, "הם שבעים מהדגים". רותם לא מוצאת את עצמה בסיטואציה. זה לא הפחד מחיות הטרף שמחוץ לסירה, אלא ממה שקורה בתוכה. אחת הבנות נפתחת ומספרת בשקט מה עבר עליה ב־7 באוקטובר באחד מקיבוצי העוטף. לא רק ששכלה אחות, היא גם ניצולת טבח. הרוב קשובים לה, שואלים שאלות, מכילים את התופת, אבל רותם לא מסוגלת. היא בורחת לירכתי הסירה, מדברת עם המדריכים המקומיים, רק לא להיות מוצפת.

"יש היררכיות בשכול", היא מסבירה אחר כך. "קשה לפגוש מי שאיבדו כמה בני משפחה וחברים, והם גם ניצולי טבח, וגם אין להם בית לחזור אליו. פתאום השכול שלך מתגמד, הוא לא כל כך נורא. ואז את תופסת את הראש ואומרת לעצמך 'גיא לא כאן'. זה נורא. הכי נורא, ואין תחרות על דרגות הכאב".

מה את לוקחת איתך מהמסע?

"חוויה עוצמתית. אני אפילו מעיזה לומר שאני נהנית. זו הזדמנות להיות ביחד ולהתחבר. זה הכוח של 'משפחה אחת'. פסיכולוגים וקבוצות תמיכה זה חשוב, אבל השיחות הקטנות, האחד על אחד, ה'בין לבין', זו באמת התמיכה הכי גדולה.

"המסע גם מאוד מורכב. רגע אחד את מדברת עם מישהו על אח שלך, ורגע אחר כך מקבלים אותך במלון בריקודים סוערים. אבל מה שאני לוקחת מזה לעצמי זה את הדיסוננס הזה. אם אני מצליחה פה לחוות מצבי קיצון של עצב ושמחה, זה יכול לעזור לי גם בארץ בסיטואציות שהשכול מציף וצריך להמשיך לתפקד. בסדנאות רכשנו כלים לבניית חוסן, למשל לנשום. זה הדבר הכי קשה בעולם, לעצור רגע ולחשוב על הנשימה, ולהבין כמה את לא מקבלת מספיק אוויר", היא מנסה לקחת נשימה ארוכה ומתכווצת באמצע. "אני עובדת על זה".

השורשים שמסתתרים

בסיום השיט שלושה חבר'ה שולפים דגלי ישראל שעליהם צילום מודפס של האחים שנפלו. עבור בן יעבץ (37) זהו רגע חשוב. "אנחנו ארבעה בנים. כולנו, כל ארבעת האחים, לוחמים, וב־7 באוקטובר עזבנו הכל והלכנו להגן על המדינה. רן, אחי הבכור, עזב אישה בחודש תשיעי ושלושה ילדים קטנים. ההורים שלנו חינכו אותנו לערכיות ולאהבת המדינה, ולא היה לנו ספק שברגע שצריך אותנו נתייצב. אחי שירת במשך 20 שנה במילואים. הוא לא סתם יצא ליהנות, הוא הלך בשביל שאחרים יוכלו לחיות. הוא הלך מתוך ידיעה שהוא יכול למות. דיברנו על זה כמה ימים לפני מותו.

"רן נפל בפעילות מבצעית ברצועה במאי 2024. היה בן 39. הוא שירת בצנחנים, אני בסיירת עורב גולני, שני האחים האחרים בנח"ל ובגבעתי, והאחות קצינה בפיקוד העורף. נוצרה בינינו קרבה מיוחדת על רקע השירות של כל האחים במילואים".

כשיצא בן למסע, הפקידה בידיו אמו את דגל ההנצחה שהדפיסה המשפחה. תחילה התלבט אם לשלוף ולשלוח תמונה למשפחתו. "כל הדרך חשבתי מה ירגישו מי שאין להם דגל, אבל בסוף הוצאתי את הדגל ואחריי עוד שניים הוציאו".

הוא גדל במודיעין ועובד כמהנדס מזון ביטבתה. בתום ימי האבל חזר לעבודה, אבל ערך שינויים משמעותיים בחייו. עבר להתגורר קרוב להורים ולמשפחת אחיו, וגם החל בזוגיות חדשה ובבניית הקן הפרטי שלו. את סקרנותי עורר אחרי ששמעתי את ילדי שבט דורזה צועקים תוך כדי ריצה "בן, בן". את השם של התייר הישראלי הסגירו משתתפים אחרים במסע, שחמדו לצון וניסו לנער מעליהם את הילדים המפצירים באורחים לרכוש צמידים. בן הוא מאלה שפותחים את הכיס - תיקו עמוס מזכרות - ואת הלב.

"רן היה בכור קלאסי שהתווה את הדרך והיה דמות לחיקוי. הרבה מהמשפחתיות היתה סביבו. רן התחתן בגיל צעיר, ואני הייתי הרווק הנווד. אחרי השכול הכל מתערער, וכל אחד מתמקם מחדש במשפחה. לצד המגורים שלי כעת בסמוך למשפחה פיתחנו גם יכולת לבטא רגשות בשיח בין האחים".

בתוך השגרה שהצליח לרקום בחר בן לעצור לשבוע את החיים ולצאת למסע הטיפולי באתיופיה. "אני חושב שזה חשוב לקחת זמן לטפל בעצמך. בסוף השגרה גורמת לנו להדחיק. ההדחקה, אגב, היא דרך התמודדות טובה, אבל כנראה צריך גם לנבור בשורשים. אתיופיה מסקרנת אותי, תמיד רציתי לטייל בה. הקצב של אתיופיה אחר. אפשר להוריד הילוך ולהתכנס פנימה. ההתנתקות מהארץ, מהמתח, מהאזעקות, מאפשרת להירגע. וכשהכל ירוק מסביב, זו הזדמנות להסתכל לתוך הנשמה".

מה שמייחד את המסע, הוא דילוג על שלב מתיש ומציף. לא היתה סיטואציה שבה ישבו 35 איש במעגל וסיפרו על האח שאיבדו. העבודה הטיפולית נעשית באופן אישי, לעיתים זוגי, והשיתוף בקבוצות הקטנות (כ־12 איש עם מטפל) הוא נקודתי וענייני. בן: "יש פה הרבה חבר'ה שבעצם אין לי מושג למה הם אחים שכולים. זה מתגלה לאט בשיחות הקטנות, וזה דווקא מעניין להכיר את האנשים לא רק כאחים שכולים".

יש הרבה אחים שכולים שמרגשים שקופים, שהשכול שלהם מתגמד מול השכול של הורים ואלמנות.

"נכון. אני בהחלט יכול להבין את התחושה, אבל אני באופן אישי פחות מתחבר אליה. אני חושב שנעשה המון בשנים האחרונות למען האחים השכולים. חלק מזה הוא המסע של 'משפחה אחת', ויש עוד עמותות בתחום. גם המדינה מכירה בנו ותומכת בטיפול נפשי. בסוף, החיים של אישה שהתאלמנה התהפכו והם הרבה יותר קשים, וגם הכאב של ההורים השכולים הוא לא בר השוואה. אני חושב שכל מי שמתמודד עם שכול נסגר לו פרק בחיים ומתחיל פרק חדש, אבל אצל הורים שכולים זה אחרת. אצלם פרק בחיים רק נסגר, והם לא רואים צמיחה של משהו חדש".

יש אחים שכולים שמרגישים שאיבדו גם הורים.

"הנפח שהאובדן תופס אצל הורים הוא לא פרופורציונלי למספר הילדים. הילד המת תופס מקום של 90-80 אחוז מההורות, והאחים החיים מתחלקים בשאר. אני מבין ומקבל את זה ומנסה לתמוך. אני רואה את הכאב של ההורים ואת המאמצים האדירים שהם עושים למעננו. אמי התאמצה מאוד לרקוד ולשמוח בחתונה של אחי. הערכתי את זה".

ההנצחה המשמעותית ביותר שבה בחר בן אינה בהנפת דגלים, אלא במעשים קטנים. "אחרי השלושים חשבתי: אם רן היה מסתכל עלינו, מה היה עושה אותו מאושר? הגעתי למסקנה שהוא היה הכי רוצה שנשמור על קשר עם הילדים שלו. נוצר לי קשר משמעותי איתם, במיוחד עם הבכור. יצאנו יחד לטיולי אופניים ולסרט ולבאולינג ולטיול בים המלח ולצלילה באילת. זה עושה טוב לכולם, והכי־הכי זה עושה טוב לי".

באחת הסדנאות הטיפוליות המשימה היתה לצייר עץ. איזה עץ ציירת?

"ציירתי עץ מאוד מכוער", הוא מגחך ומרצין. "רוב העץ היה שורשים, הגזע היה חזק ויציב, והיו מעט ענפים גמישים. אני מאמין שצריך להשקיע דווקא במה שלא רואים, בשורשים שמסתתרים. לפעמים רואים אדם שמבחוץ הכל אחלה, אבל יכול להיות שברובד הנסתר הכל מעורבב אצלו. המציאות של חיינו מחייבת לפתח גזע חזק של חוסן וגמישות של ענפים שיצליחו להתמודד עם כל השינויים".

לראות דברים גדולים מאיתנו

עם צרויה מנצ'ובסקי (33), נשואה, אם לחמישה ומיילדת מיצהר, אני יושבת לשיחה עמוק בתוך המסע, אחרי הסדנאות שנוגעות בקשר עם האחים. היא, שרוב הזמן שומרת על חוש הומור דק ומיוחד, קצת נסערת. כשאני מבקשת ממנה לספר על עצמה, היא פותחת במשפט "יש לי חיים יפים". היא באמת מתכוונת לזה, אף שאיבדה את אחיה, סא"ל יונתן צור, המכונה ברנש, נשוי ואב לשלושה, בקרבות 7 באוקטובר, ואף שבעלה נפצע בלבנון.

"לא הכרתי קודם מישהו מחברי המסע. היכולת של פתיחת הלב ויצירת קשרים בזמן כל כך קצר היא מרשימה. יש שיתופים מטלטלים, יכולת לדבר על רגשות עדינים ומורכבים, גם על החמצות ותסכולים. כשאת שומעת מישהו שמתאר קרע שהיה עם האח, את אומרת 'וואו, איזה באסה להם. אני הייתי בקשר טוב', וכשאת שומעת על קשר קרוב וצמוד במיוחד, את אומרת 'וואו, אני מקנאה בהם'".

זו בעצם הפעם הראשונה שאת עושה משהו למען עצמך מאז פרוץ המלחמה?

"יש לנו קבוצה ביישוב של אחיות שכולות, שבע נשים, ואנחנו נפגשות פעם בחודשיים. זה טוב, אבל קצר ובתוך המציאות שלך. פה הקצב, הנופים והניתוק מהמשפחה יוצרים מציאות נפרדת. אי אפשר להסביר".

מה המציאות שלך שממנה היית צריכה להתנתק?

"איבדתי את אחי. בעצם הוא לא הלך לאיבוד, אחי הבכור נהרג. זה מטלטל את הכל. יונתן היה מפקד סיירת נח"ל, ובבוקר 7 באוקטובר הוא דהר מביתו לחיילים שלו ונתקל במארב מחבלים. הוא נלחם עד הסוף, ומת כמו שחי. הוא היה אח ואדם אגדי. האובדן הוא של עוד אנשים, כי הוא היה אהוב, מוערך ומוערץ, אבל הוא אח שלי, שגדול ממני בשנה, וכל החיים גדלנו יחד. קראתי לו 'קוף'. הוא לימד אותי ללכת והרבה פעמים הציל אותי. הוא היה טוב אלי. למרות שהיה עסוק כמפקד בצבא, ליווה אותי ביום חתונתי. הוא היה עסוק מאוד, אבל כל זמן קצר איתו היה משמעותי וכיפי".

מי יותר מצחיק - את או הוא?

"אנחנו משפחה עם הרבה הומור. כדי לצלוח ערב עם האחים צריך רצפת אגן טובה, ובטח בשביל לשבת איתם שבעה. יונתן היה שובה לב, חסר פחד, עושה שטויות ונחלץ מהן כמו טפלון, שום דבר לא נדבק בו. גם כשלא הלך לו הוא לא התייאש. היה נכנס לחדר, וכל הראשים היו מסתובבים אליו".

בעלה גויס ב־7 באוקטובר לגמ"ר של השומרון, אבל ביקש העברה לקרבי יותר ושובץ בחטיבת עציוני בגבול הצפון. חצי שנה אחרי שאיבדה את אחיה, בעלה נפצע באורח בינוני מנ"ט.

איך בכלל נתת לו ללכת למילואים?

"חונכנו וגדלנו להאמין שאם אנחנו מצליחים לראות דברים שיותר גדולים מאיתנו, החיים שלנו נעשים גדולים יותר. אמרתי לו: 'אם אתה מת, אני הורגת אותך'. זה היה ההסכם בינינו. ייאמר לזכותו שהוא הקשיב. הוא הואיל בטובו לא למות", היא צוחקת. "אבל באמת זו היתה שנה לא קלה".

כשבעלה התאושש מהפציעה, הוא חזר לשירות מילואים, ואף נכנס ללבנון והשתתף בכיבוש של כמה כפרים. כדי להתמודד עם המילואים הממושכים, צרויה צמצמה את משרתה ונעזרה בחמותה ובאמה. "כשהייתי במשמרת לילה, חמותי ואמא שלי, כפרה עליהן, היו באות לישון עם הילדים. ברוך השם הייתי עטופה כל השנה בחברות ובמשפחה. אני באמת עשירה. יש אנשים שאין להם את זה. כאמא לילדים קטנים אין זמן לחטט בפצעים, צריך להחליף חיתולים ולהאכיל ילדים רעבים. יש בזה הרבה טוב, אבל באתי לכאן כי אני צריכה קצת לנשום אוויר שהוא רק שלי. אני מקווה שזה ישתלם למשפחתי ושאחזור מעובדת".

משהו שאת לוקחת איתך מהמסע?

"הכרת הטוב. במלחמת העצמאות לא היה מי שיכיל וייתן עוגנים מחזקים לאנשים שנהרג להם בן משפחה. לא היתה להם ברירה, אלא לכווץ את הכל בלב ולהמשיך הלאה. השכול יהיה קיים גם אחרי המסע, אבל מישהו ראה אותי ואמר בואי נחבק אותך, נעזור לך שיהיה יותר קל. המסע מאוד עמוס בסדנאות, בנסיעות, בטיולים. זה קשה. לפעמים בא לך רק לשכב במיטה ולהסתכל על התקרה או בנטפליקס. אבל הצוות פה מאוד עוטף. את חוזרת להיות עובר. זו הרגשה לא מוכרת עבורי, והיא מאוד נעימה".

מי שמוביל את המסע מהבחינה הטיפולית הוא יואב בן בשט, עובד סוציאלי מומחה לטראומה ולחוסן. "יש סדנאות ומסעות שמייד בהתחלה כל משתתף שופך הכל. המטפלים חוזרים משם גאים בכך שכולם התפרקו ובכו בלי סוף. פה זה אחרת. אין מטרה לפרק, אלא לבנות חוסן. מי ששקוע באבל על אחיו לא מסוגל להכיל עשרות סיפורים נוספים של שכול, לכן אין אצלנו שיתוף פומבי באובדן, אלא רק בשיחות קטנות שנוצרות באופן חופשי. רק ביום החמישי למסע, כשיש נינוחות וכבר פיתחנו כלים של חוסן, אנחנו מגיעים לאובדן.

"זה מתחיל בכתיבה אינטואיטיבית ונמשך בסדנה מיוחדת. ביקשנו מכל אחד להביא איתו שני צילומים של האח שאיבד. מתחת לתמונה אחת כל אחד כותב או מצייר זיכרונות טובים, ומתחת לשנייה מתחים ורגשות אשם. מי שרוצה - משתף מעט באופן נקודתי, ואז כל אחד עושה עם עצמו תהליך שבו מסתכלים על שתי התמונות ומחברים ביניהן במוח. זה עיבוד שמאפשר להמשיך בחיים עם הרגשות המורכבים".

הקרקע נשמטה

מי שמוביל ומדריך את המסע הוא אברהם רבינוביץ'. הסבריו המשעשעים והעמוקים על ההיסטוריה, השפה, התרבות, הדת והפוליטיקה של אתיופיה מוסיפים קומה מיוחדת למסע. "אתיופיה היא ארץ המקורות. על פי הממצאים הארכיאולוגיים, המין האנושי התחיל כאן. היהדות, הנצרות והאסלאם הגיעו לאתיופיה בתקופות קדומות. השילוב בין ההיסטוריה, הטבע והתרבות הקמאיים מאפשר לנו להתחבר למקומות עמוקים בנפש שלנו. בכל פעם שאני כאן, אני מקנא מחדש בפשטות, בחיים השמחים ללא מרדף".

"כבר יותר מ־20 שנה 'משפחה אחת' מובילה מסעות טיפוליים שמשנים חיים, בארץ ובעולם", אומרת שנטל בלזברג, מייסדת ויו"ר עמית של עמותת "משפחה אחת - One Family", שמובילה במהלך השנה חלק מהמסעות. "כל מסע הוא הרבה יותר מטיול. הוא מרחב טיפולי שמעניק לבני משפחות שכול ולנפגעי טרור הזדמנות לעבד את הכאב ולחזור עם כלים שיאפשרו להם להמשיך לחיות לצד השכול, ולא תחתיו. במהלך המסע הם לומדים לזכור את יקיריהם במודעות ובאהבה. לא מתוך הדחקה וכאב משתק, אלא מתוך חיבור עמוק לעצמם, למשפחה ולדרך שהם בוחרים ללכת בה".

"מטרת העל שלנו היא לתת מענה למשפחות השכולות בכל תחומי החיים: תמיכה כלכלית, מענה רגשי, חוסן נפשי, סדנאות טיפוליות, כל מה שיכול להקל מעט את הכאב", מסביר משה סוויל, מנכ"ל "משפחה אחת - One Family". "מאז 7 באוקטובר פעלנו ללא ליאות להגיע לכל המשפחות שנפגעו ולהעניק להן אהבה ומעטפת של מענים. בחרנו לשים דגש על קבוצות ספציפיות, אחת מהן היא האחים והאחיות השכולים, שיצאו יחדיו למסע באתיופיה. הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם, והמטפלים שלנו סייעו להם לבנות לעצמם קרקע חדשה ופורייה".