כאב ההדרה: למה מדינת ישראל התעלמה ממחנה הריכוז ג'אדו בלוב?

בשנת 1953 כתב יוסף דעדוש, עולה חדש ששרד את מחנה ג'אדו בלוב, לשר המשפטים: "עלה הרעיון שיש מקום לתביעת פיצויים מממשלת גרמניה לשלילת חופש. פנינו למשרד החוץ ולאוצר, תשובתם היתה כי אין מקום לתביעת פיצויים עבור יוצאי לוב. פנינו לדוקטור נחום גולדמן, יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, תשובתו היתה: אין לכם שום קשר לנושא ואל תתפסו טרמפ על השואה".

יום השואה 2025: מתי הצפירה והאירועים המרכזיים – כל הפרטים

המשפט הזה לא היה רק דחייה ביורוקרטית. הוא חומת בטון בלתי נראית שהפרידה, ואולי ממשיכה להפריד עד היום, בין זיכרון השואה כפי שהוא מתקיים בישראל לבין אירועים דרמטיים שהתרחשו מחוץ לאירופה.

במשך שנים כתב יוסף דעדוש, יליד העיר בנגאזי, מכתבים אל משרד האוצר. אל הביטוח הלאומי. אל ועידת התביעות. אל ממשלת גרמניה. כתב בעברית מסורבלת, לעיתים בערבית. תיאר את הרעב, את המלריה, את המכות, את המוות של בתו התינוקת עדה. לא ביקש רחמים, רק הכרה. "אני הייתי במחנה ריכוז", כתב. "היינו שם שמונה חודשים. גירשו אותנו מהבית שלנו. אישתי היתה בהיריון. הילדה שלי עדה נולדה ומתה. לא היה חלב. לא היה אוכל". כל מכתב כזה השמיע תחינה לחבר מחדש את גופו הסבלני, העייף, אל ההיסטוריה הרשמית של שואה ותקומה, חלק מהותי מהסיפור הציוני הגדול. אבל ההיסטוריה - כמו גם הפיצויים - חמקו ממנו.

רק לאחר פטירתו, במהלך השבעה, מצא בנו, שמעון דורון, את המכתבים האלו כשחיפש משהו אחר לגמרי. אלא שלצידם, בתוך הארון בשקית ניילון, הסתתר אוצר של אימה. על דפים מצהיבים, בשורות צפופות, הסתתר יומן עם תיעוד החיים במחנה ג'אדו במדבר הלובי, מחנה הריכוז שנשכח.

היומן נתן תשובות לשאלות רבות על המחנה ואופיו, אך הוא העלה שאלות גדולות וקשות יותר. איך קורה שאדם שחי במחנה ריכוז נאצי לא מוכר כשורד שואה? איך קורה שסיפור כמו של יוסף דעדוש הושתק, ונמחק כמעט לגמרי מהזיכרון הקולקטיבי? מהשאלות האלו ומחקר הסיפור המשפחתי מתחיל הסרט "ג'אדו - שואה במדבר", בבימוי שרון יעיש וגולן רייז, שישודר ב"כאן 11" בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

מחוץ לגדר המחנות

שרון, נכדתו של יוסף דעדוש, מבקשת להראות ולהציג את מה שנשאר לאחר סופת החול במדבר. לא בקול צעקה, אלא בקול עדין, אישי, ער לפרטים הקטנים: יומן בכתב יד מתפורר, קלטת נשכחת, וילדה קטנה אחת - עדה - שעל שמה היא נקראה. תינוקת שנולדה ומתה במחנה הריכוז הלובי ג'אדו. איש אינו יודע אם מתה מרעב, מחולשה, או מידיו של רופא מחנה איטלקי שלא טרח לטפל בה. אפילו משפחתה שלה ניסתה לשכוח. והנה, דווקא מתוך ההשתקה, מתוך המגירות הסגורות בלב ובבית, עולה קול חדש. קול של דור שלישי שאומר: גם לנו היתה שואה. גם אנחנו נשאנו זיכרון, אפילו אם איש לא רצה לשמוע. או כמו שאומר גולן רייז, הבמאי השותף, "זה לא שלא זכרו את שואת יהדות לוב - זה שבחרו לשכוח".

בשנים האחרונות עולה מחדש השאלה על מקומה של שואת יהודי צפון אפריקה בזיכרון הישראלי. אחד הקולות הבולטים בהקשר הזה הוא הפילוסוף והסופר יוסי סוכרי, שבספרו "בנגאזי-ברגן־בלזן" תיאר את מסע התלאות של יהודי לוב דרך מדבר סהרה ועד למחנות בגרמניה. הספר היה אחד הביטויים הראשונים שזכו להכרה רחבה מצד הממסד התרבותי לסיפור שואת לוב. אך עדיין, תחושת המחיקה וההשתקה רודפת גם את אלו שבאו לספר.

"אני מרגישה שעד עכשיו לא נתנו לנו לדבר", אומרת שרון בשיחה השבוע. "לא כי אסרו עלינו - אלא כי לא היה מי שיקשיב. הסרט הזה לא רק מספר את הסיפור - הוא מזמין להקשבה".

אם תשאלו את רוב הישראלים היכן פעלו מחנות ריכוז בשואה, התשובות יהיו צפויות: אושוויץ, טרבלינקה, מיידנק. מעטים יידעו לומר משהו על ג'אדו, מחנה ריכוז בלב מדבר לוב, שהוקם בידי המשטר הפשיסטי האיטלקי במהלך מלחמת העולם השנייה. בודדים יידעו לספר שיש גם מי שראו בו מחנה השמדה לכל דבר.

מחנה ג'אדו (Jadu), שהוקם בדרום לוב בספטמבר 1942, ריכז אליו כ־2,600 יהודים מהקהילות השונות ברחבי המדינה. 562 מהם לא חזרו. מתו מרעב, מצמא, ממחלות, מהתעללות. חלקם נקברו בקברי אחים, אם בכלל. המחנה נבנה באזור מבודד, בתנאים מדבריים קשים - ללא מים זורמים, תברואה, או מזון סביר.

"זה לא היה סיפור על גירוש", אומר גולן רייז, "זה היה סיפור על כליאה, על שלילת חירות מוחלטת. תנאים שכיום היו מוגדרים כפשעי מלחמה. לא היו שם תאי גזים, נכון, אבל גם לא היה חמצן. לא היה אוכל. לא היו חיים. אנשים מתו שם כי זה היה מחנה מוות - פשוט לא כזה שצולם באירופה".

העיתונאי והסופר שלמה אברמוביץ', שחיבר את הביוגרפיה של יוסף דעדוש ("היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו", ידיעות ספרים, 2021), מסביר בסרט: "הקהילה היהודית בלוב היתה קהילה חזקה, מוכשרת, תוססת ומצליחה. אם צריך הוכחה קטנה לעוצמה ולחשיבות של הקהילה, אפשר לראות את זה בהתכתבות בין הציר האיטלקי לבין ההנהגה הנאצית שאחראית לשואה כשהם מתעמתים ביניהם על עיתוי השמדת יהודי לוב. לאכזבתם של הנאצים, האיטלקים לא מיהרו לבצע את תוכנית ההשמדה. הנאצים נוזפים בהם, והאיטלקים בתשובה עונים: אנחנו אולי נשמיד אותם עוד מעט, אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת כרגע, כי היהודים אוחזים כאן בכל עמדות המפתח".

"היה לי קשה מאוד לפתוח את זה", מוסיפה שרון. "כל החיים הרגשתי שמשהו לא סופר. שהסיפור המשפחתי שלי מונח בארון עם מנעול. הסרט אילץ אותי - וגם אפשר לי - להסתכל פנימה. אתה לא שואל את ההורים שלך על מה שהם לא סיפרו. אתה לומד לשתוק איתם. זו שתיקה שגדלה איתך. ורק כשפתחנו את הקלטות, כשקראתי את היומן - הבנתי מה באמת היה שם. בגלל ששתקו לא ידעתי איך לשאול".

"גם אצלי בבית היתה שתיקה", מוסיף גולן רייז, "שקט עמוק כזה. כששרון הביאה את הסיפור של סבא שלה, זה פתח גם אצלי דברים ישנים. זה מה שסרט טוב יכול לעשות - לא רק לספר סיפור, אלא לגלות את מה שנשמר עמוק מדי".

"לא מדובר רק ברעב", מדגישה שרון, "מדובר בהשפלה, בבידוד, בייאוש. במשפחה שלי כמעט לא אמרו את המילה ג'אדו. כאילו זה משהו שקרה, אבל עדיף לא לדבר עליו. הסרט הזה היה הפעם הראשונה שדיברנו על זה באמת".

בונים את הזיכרון

הסרט "ג'אדו" מעלה שאלה מרתקת על הדרך שבה הזיכרון נשמר. אנו רגילים לראות את השואה, ואולי בעצם גם לזכור אותה, בשחור־לבן, עם הנוף האירופי וכל מה שנצרב בדימויים ששרדו. והנה כאן הסרט מתחיל במדבר ונגמר במדבר. "אין שחזור ריאליסטי של המחנה - כי אין מה לשחזר. כמעט שלא נותר תיעוד מהמחנה הנשכח", אומר גולן. במקום זה פנו השניים אל הטכנולוגיה כדי שיוכלו ליצור סיפור שמספר את מה שנעלם תחת חולות הזמן. את המיניאטורה של המחנה בנתה ארית גורדון מתוך תיאורים של ניצולים. את הדמויות החזירה עדי גרשון בציורי דיו. רן יורגנסון האנימטור הפיח בהם תנועה.

"זה היה אתגר עצום", אומר רייז. "איך אתה מספר סיפור שאין לו תצלום? איך אתה מעצב מקום שלא השאיר סימן? בשבילנו האנימציה לא היתה פתרון – היא היתה הדרך היחידה לתת לצופה להרגיש משהו".

הבחירה באנימציה ובמיניאטורה לא היתה רק אסתטית - היא היתה גם פוליטית. זוהי בחירה להכניס את הזיכרון המושתק אל תוך מדיום שמאפשר פיוט, דמיון, רגש. הסרט לא רק מתעד - הוא יוצר תיעוד חדש. בכך הוא שואל שאלה עמוקה על הדרך שבה אנחנו שומרים את זיכרון השואה: האם יש רק דרך אחת לספר אותה? האם רק ארכיון מצולם נחשב לזיכרון לגיטימי?

"הרגשנו שאנחנו לא רק בונים סט - אנחנו בונים זיכרון", מסכם רייז.

"כשהתחלנו לעבוד על האנימציה", מוסיפה שרון, "הרגשתי שאנחנו מפיחים חיים במשהו שנחנק. זו לא רק טכניקה - זו דרך להחזיר את מה שנעלם. זה דימוי של זיכרון, לא שחזור של מציאות. העבודה על הסרט אילצה אותי לשאול את עצמי: איך נראית שואה שלא צולמה? ואיך נזכור אותה כשאין תיעוד? דווקא כשאין תמונה, אתה חייב לדמיין. וכשאתה מדמיין - אתה גם מרגיש".

סיפורה של עדה

לסרט "ג'אדו" יש נקודת שבר אחת, חודרת במיוחד. לא קטע של ארכיון, לא עדות מרעישה, אלא תינוקת. ילדה קטנטנה, בת חודשיים בלבד, שנולדה במקום הכי לא מתאים להיוולד בו, מחנה ריכוז.
שמה היה עדה. היא היתה אחותה של ורה יעיש, אמה של שרון יעיש. כלומר, היא היתה דודה שלה - אך כזו שמעולם לא זכתה לגדול, להיקרא בשם, להיות חלק מהמשפחה. לפי הסיפור המשפחתי, עדה נולדה בג'אדו, ושם גם מתה. לא מרעב או ממחלה בהכרח, אלא, כך נטען בסרט, במעשה יד אדם. רופא המחנה החליט שאין טעם להיאבק על חייה. הדבר הוביל את שרון לדילמה לא פשוטה, לעבור לצד השני של המצלמה ולהישיר מבט אל המציאות המשפחתית שעד הסרט לא דוברה.

"הסיפור של עדה הוא לא סיפור שסיפרו לי", אומרת שרון, "זה משהו שריחף, כל החיים. פעם מישהו אמר מילה, פעם אחרת זרקו משפט, אבל אף אחד לא ישב וסיפר. היה לי ברור שכדי לספר את הסיפור של עדה אני צריכה להסכים לחשוף גם את עצמי. לא כקריינית, אלא כבת משפחה. זה קשה, כי את גם הדוקומנטריסטית וגם הנכדה. את מצלמת ובוכה.

"היו רגעים שחשבתי אולי פשוט לשים את היומן בארון, לסגור את הקובץ, לא לספר כלום. אבל בכל פעם מחדש עדה חזרה. לא דמות, אלא מבט, שאלה, פצע פתוח. אני זוכרת את אמא שלי אומרת לי פעם 'למה את לא יפה כמו עדה?' - ילדה שלא הכרנו, שלא ראינו - וזה היה נורא. כאילו היא עדיין שם, כאילו היא עדיין משווה. היה בי רגע, כשערכנו את הסרט, שבו חשבתי אולי לא להכניס את זה, אולי זה יותר מדי אישי. אבל הבנתי שעדה היא לא רק שלי, יש המון עדות כאלה, עדות שנולדו ומתו ונשכחו, ומישהו חייב לספר עליהן".

רק בסוף הסרט, כששרון מגלה ראיון ישן שסבתה העניקה בשנות ה־90, מתבהרת התמונה המלאה, ועימה ההבנה מדוע לא דיברו על הבת המתה. "אצל אמא שלי זו הכחשה", היא אומרת, "לא היה, לא קרה, למה להיכנס לזה. אצל סבתא שלי זו היתה בחירה. הסבתא לא הכחישה. היא בחרה לשים את הכאב בצד, כדי להגן על הדור הבא. היא אמרה: אני משאירה את זה בחוץ, כדי שהילדים שלי יהיו שמחים".

פתאום זה יוצא

יש רגעים שבהם סרט חוצה את גבולות המסך. רגעים שבהם ברור שהוא לא עוד יצירה אלא תיקון. עבור רבים מבני הדור השני והשלישי ליוצאי לוב, "ג'אדו" הוא הפעם הראשונה שהם רואים את עצמם על המסך כשייכים לסיפור השואה.

"אנשים באים אלינו אחרי הקרנה, לפעמים בדמעות, ואומרים 'סוף־סוף סיפרו את הסיפור שלנו'", מספרת שרון. "יש בזה משהו שמנחם אבל גם כואב. כי אתה מבין כמה זמן חיכו לזה".

אחת ההקרנות הבלתי נשכחות היתה זו שבה נכחו ניצולים ובני משפחותיהם. חלקם מעולם לא דיברו על ג'אדו. חלקם שמעו על המקום לראשונה מהוריהם רגע לפני מותם. הסרט היה עבורם לא רק זיכרון אלא שער. "מישהי כתבה לי בפייסבוק", מספר גולן, "שהיא בת של ניצולים מג'אדו, ושמעולם לא סיפרו לה דבר. אחרי שראתה את הסרט, היא ישבה עם אבא שלה ופתאום הוא התחיל לדבר. פתאום הסיפור יצא".

כאן גם חוזרת השאלה הפוליטית־תרבותית העמוקה: האם שואת יהודי לוב היא חלק בלתי נפרד מהשואה כפי שהיא נלמדת ונזכרת בישראל?
"אנחנו לא מנסים להשוות שישה מיליון ל־600, לא משווים סבלים" אומר גולן. "אבל אנחנו כן אומרים - זה קרה, זה היה, זו שואה. ואם אתה לא נותן לזה מקום - אתה משכיח בכוונה.

"יש תודעה ציבורית שנבנתה בישראל על זיכרון השואה, ויש קווים גזורים סביב מי נחשב ניצול. כשאתה בא עם הסיפור שלנו - אתה מייד מואשם שאתה 'תופס טרמפ על השואה'. אבל מי שתופס טרמפ על השואה - זה מי שמונע מאחרים לזכור. זו לא רק הכרה פוליטית שאנחנו רוצים - זו הכרה מוסרית. זה לא עניין של פיצויים, אלא של צדק היסטורי, של שייכות לסיפור של העם היהודי".
"עשינו סרט, כן", אומרת יעיש, "אבל גם היינו צריכים להסכים להכניס את עצמנו לתוכו. אני עם אמא שלי, גולן עם הסבים שלו. היה בזה משהו של שליחות - לא במובן הדרמטי, אלא כמו לומר: הנה, אנחנו כאן, גם הסיפור שלנו קרה".

"לא רצינו שיגידו שזה סרט על הדרה", מוסיף רייז, "רצינו שיראו שזה סרט על בני אדם".

וכך הוא באמת - סרט על שברים ועל הדבק שמחזיק אותם יחד. על ילדה אחת שלא זכתה לגדול, ועל אישה אחת שלא זכתה לדבר. על מחנה אחד שאיש לא רצה לזכור - ועל דימוי אחד, שצויר ביד, כדי שלא יישכח עוד לעולם.

"במקום שהשכחה תחזיק את הזיכרון", מסכמת יעיש, "אנחנו החלטנו שהאמנות תחזיק אותו. זה מה שהסרט הזה עושה".

ובכל זאת, הסרט הזה הוא רק התחלה. שיחה פתוחה, תזכורת שלא כל הזיכרונות מקובעים על לוחות אבן, ולא כל השואה התרחשה בשלג האירופי. ג'אדו, בלב המדבר הלובי, אינו רק סיפור של עבר אלא מבחן הווה - האם החברה הישראלית מסוגלת להרחיב את גבולות ההזדהות? להאזין לקולות שהושתקו במשך עשורים?

שרון יעיש וגולן רייז לא באו ליישב את המחלוקת, אלא להדליק אור קטן במחסן גדול של היסטוריה לא מדוברת. "זה לא סרט סגור", אומרת שרון, "זה פתח. גם בשבילי, גם בשביל אחרים".

לפני כשני עשורים שודר הסרט "מטריפולי לברגן־בלזן", בבימויו של מרקו כרמל, שעסק גם הוא בשואת יהדות צפון אפריקה - ובפרט יהדות לוב - דרך עדויותיהם של ניצולים שהובלו ממחנות איטלקיים בלוב אל מחנות ריכוז באירופה. הסרט עסק לא רק בעובדות ההיסטוריות אלא גם בהשלכות הבין־דוריות של ההשתקה. אף שזכה לחשיפה תקשורתית מסוימת, הוא לא חלחל באמת אל תוך הנרטיב המרכזי. ציון הסרטים הללו יחד - "ג'אדו", הסרט הדוקומנטרי "שואת יהודי צפון־אפריקה" של יפעת קידר, ו"מטריפולי לברגן־בלזן" ו"בנגאזי-ברגן־בלזן" של יוסי סוכרי – מצביע על תנועה מתמשכת: אמנם איטית, אבל עקבית, של הכנסת שואת יהודי לוב לזיכרון הלאומי.

סיפור שואת יהודי צפון־אפריקה רחב יותר מכפי שספרי ההיסטוריה רוצים לספר כרגע. הוא מקיף גם את יהדות תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. בתוניס, למשל, פעלו הנאצים באופן ישיר בין 1942 ל־1943: כפו על יהודים עבודות כפייה, החרימו רכוש וביצעו מעצרים והשפלות. אך גם הסיפור הזה נותר שנים רבות מחוץ לזיכרון ההיסטורי המרכזי. רק לאחרונה החלו חוקרים, יוצרים ושורדים לדרוש את מקומו בזיכרון הציבורי - לא כשוליים של הסיפור האירופי, או כנספח תחת התגית "שואה צפון־אפריקאית", אלא כחלק מהסיפור הגדול, בזיכרון משותף של שואה, שלנו.