תפילה על החטופים עלולה להיות בעייתית

בבית הכנסת שלנו, כמו בבתי כנסת רבים מאוד שאני מכיר מקרוב ומרחוק, מוסיפים בכל יום בסוף התפילה פרק תהלים לשחרורם החטופים. ובשבתות, לפני הכנסת ספר התורה, אנחנו מוסיפים עוד תפילה נרגשת לשחרורם, קוראים את שמותיהם ושרים יחד על "אחינו הנתונים בצרה ובשביה" בבקשה ש"המקום ירחם עליהם ויוציאם מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה". הבחירה להנכיח את אחינו החטופים בתפילותינו, מבטאת את משאלת הלב האדירה של כולנו - את כולם! עכשיו!

אבל אחרי 560 ימים של מלחמה, גם התפילות הכי כנות ואותנטיות עלולות להפוך למלמול. את מזמור התהלים בסוף התפילה אנחנו כבר יודעים בעל פה, ול"מי שברך" שהוספנו לתפילות השבת יש כבר לחן. מפלצת השגרה מאיימת לטרוף גם את הזוועה הזו, והמצוקה המחרידה ביותר שידענו כמדינה, הפכה להרגל שמיום ליום מטלטל פחות את חיינו.

וכך קורה המצב האבסורדי, שבו אנחנו מתפללים אמנם על חזרת החטופים, אבל התפילה הזו, כמו הרבה תפילות אחרות, קצת "מתמלמלת" לנו. אנחנו מתכוונים לכל מילה, אבל מזועזעים הרבה פחות. חזרנו לרקוד בחתונות, ולצאת להופעות, לנסוע לחו"ל ולראות כדורגל. החטופים עדיין בעזה, ומבחינתנו הם בתפילותינו. אלא שככל שעובר הזמן הם רק בתפילותינו.

המסורת היהודית עשתה זאת פעמים רבות בעבר - כמה וכמה רעיונות וערכים שהפכו לתפילות, נעלמו מחיי המעשה של יהודים רבים. הם לא הפסיקו להאמין בזה או לקוות או לייחל לכך, אבל הם לגמרי הפסיקו לפעול ולהתאמץ לכך. הבחירה להתפלל על משהו לכאורה מקדשת אותו ואת חשיבותו, אך באותה נשימה היא גם מפקידה אותו לחלוטין "בידי שמים", ולמעשה דוחה את יישומו לאחרית הימים, למציאות משיחית, או לעתיד לבוא.

שנים רבות כך עשו יהודים עם השאיפה לעלות לארץ. הם רצו בכך, אבל השאירו את הערך הזה בעיקר בחלומות ובתפילות. הציונות היתה מהפכה שבה יהודים החליטו שבמקום להתפלל על שיבת ציון, צריך פשוט לקום ולשוב. כך נוהגים הרבה יהודים (כמוני למשל) בכל הקשור לבית המקדש - מתפללים על זה, אבל בלי שאיפות מעשיות ובטח בלי תוכניות קונקרטיות. לפעמים תפילה היא עוד אפיק פעולה. לפעמים היא תחליף עבורו.

ב"שביעי של פסח" נהוג לקרוא בתורה על נס קריעת ים סוף. כאשר עומדים בני ישראל על שפת הים, במצוקה נוראית, כשהמצרים רודפים אחריהם והם חשים חסרי אונים, גוער הקב"ה במשה במילים מפתיעות - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי" (שמות יד, טו). לכאורה, אם יש סיטואציה שבה ראוי לזעוק ולהתפלל, היא רגע הדחק הנורא הזה של עם ישראל על שפת ים סוף. אך דווקא ברגע הזה מבהיר אלוהים למשה שאין זה זמן לתפילות אלא למעשים - "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שם).

כל הכבוד, החשיבות, העוצמה והאמונה שיש לתפילה ולמשמעותה בחיינו, אסור בשום אופן שהיא תהווה איזשהו תחליף למעשה. אל לנו לספר לעצמו שאם התפללנו בכל ליבנו, זה נחשב כאילו "עשינו משהו". אם רוצים גאולה, מלמדת התורה בפסוקים שאנו קוראים בשביעי של פסח, נדרש מאיתנו לחדול לרגע מהתפילה ולאחוז במעשים.

מעולם לא שמעתי על תפילה למיטוט חמאס, על אמירת תהלים להחלת ריבונות ביו"ש או על עצרת בכותל להעברת תקציבים לישיבות. למרות שרבים מתומכי המהלכים הללו הם אנשים מתפללים, ברור לכולם שכדי לקדם את המהלכים הללו נדרשים מעשים נמרצים בעולם הממשי, ואין להסתפק בתפילות נרגשות בעולמות העליונים. יש לי חשש עמוק שככל שעובר הזמן, התפילות על החטופים מהוות עבור חלק מהציבור מעין תחליף לעשייה ממשית. קצת כמו התפילות על בניין המקדש או על השלום - מילים שאנחנו מתכוונים להן, אבל לא מתכננים לעשות משהו ממשי עבורן.

מדינת ישראל קמה כאשר יהודים צירפו לתפילה לשיבת ציון גם מעשים ממשיים, ולמען האמת כאשר רבים מהם הפסיקו להתפלל על זה והתחילו לעשות. גם ביציאת מצרים, ההצלה מהמצרים בחציית הים קרתה רק כאשר חדלו בני ישראל לצעוק והתחילו לפעול ולנסוע. גם חזרתם של אחינו החטופים לביתם תתרחש כאשר את התפילות יחליפו מעשים.

כשהחטופים נמצאים בתפילותינו, אפשר "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" - גם לעשות מעשים שלא מקדמים ואפילו מרחיקים את חזרתם, וגם לומר לעצמנו ולאחרים שזה הדבר הכי חשוב עבורנו, שהרי אנחנו מתפללים על כך בלב שלם בכל יום. המעבר מעולם התפילות, ההצהרות והסיכות בדש הבגד לעולם המעשים הממשי, מחייב הכרעה ברורה מה חשוב יותר. וכרגע, אין דבר חשוב יותר מהחזרת החטופים החיים. בלעדיהם, אין ניצחון, אין הכרעה ואין תקומה.