לשאלה מה נשתנה הפסח הזה, יש השנה תשובה ברורה עם לא מעט התרוממות רוח. אני לא זוכר חג חירות שבו היהדות של המדינה היהודית הפכה למזוהה כל כך עם המאבק לחירות; לנגד עינינו מתנהל המאבק של הביורוקרטיה נגד הדמוקרטיה. העם נמצא בצד של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה נמצאת בצד של היהודיות. מה יותר סמלי מהרוח המנשבת בהתבטאויות של ראש המחלקה היהודית בשב"כ נגד המתיישבים ביו"ש.
"המחלקה היהודית", זה יכול להיות השם של שב"כ. משטרה חשאית ובתוכה יבסקציה. אבל עצם המאבק נוסך תחושה של התרוממות רוח, למעט אותם יחידים הסופגים את נחת זרועו של הדיכוי. למשל, נצ"מ אבישי מועלם, מפקד ימ"ר ש"י. הוא נעצר בברוטליות מפני שסירב כנראה לפעול לפי תורת המעצרים של שב"כ.
המצב הכללי האמיתי בישראל, בשונה מפסח הקודם, הוא של מעמד אזורי אחר לגמרי ממה שהיכרנו. ומי שמסתובב בשטח, ברחוב, בשוק, חש באווירה של חיים מתחדשים. של פעלתנות. שמעתי מידיד על עוד שינוי סמלי. מסמך אקדמי מדווח על פרט מעניין, שלא ימצא את מקומו בשום עמוד בעיתון: בחיפה, במקום שבו שכן בעבר קן השומר הצעיר, נפתח תלמוד תורה. זאת עובדה.
האם זה טוב, או רע? בין דת היהדות לדת החילוניות המרקסיסטית, אין לי התלבטות. אף שכאשר אני בוחן את עצמי מבפנים, אני מוצא הרבה דעות קדומות נגד חזרה בתשובה. לא הנטייה הגוברת של ידידים ללכת לבית הכנסת בשבת, זה תהליך טבעי ואורגני, אלא הקאט שאחדים מבצעים עם עברם וההתחפרות באיזושהי שכונה חרדית עם כל הסגנון והסביבה. בירושלים ישנו רחוב שיורד מרחוב המעלות לכיוון רבי עקיבא בואכה בית הספר הניסויי. הרחוב הזה היה משך שנים רצף של מבנים חצי הרוסים, גרוטאות בתים שנראו נטושים. במבנה כזה שכן משך שנים קן השומר הצעיר במרכז ירושלים. היום הרחוב כולו בתי דירות רבי קומות כמו שקניון ממילא הצליח לחבר במאמץ ארוך שנים את העיר המערבית עם העיר העתיקה. יכול להיות שלאורך השנים איחוד ירושלים הצליח יותר מאיחוד ברלין.
חבלי התחדשות
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת יום הכיפורים היו נבואות על גסיסתם ועל חורבנם החברתי והדמוגרפי של יישובים כמו כפר תבור. אבל זה לא רק כפר תבור. התופעה הבולטת ביותר בסרטו של רנן שור ז"ל "בלוז לחופש הגדול" היא המראה העגמומי של קו הרקיע הנמוך, דמוי נגסאקי או אולי אום אל־פחם, של תל אביב בסוף שנות ה־80. זה בסך הכל לפני 35 שנה. זה לא שהאדריכלים, עורכי הדין וההייטקיסטים לא ביצעו פשעים נגד הנוף העירוני התל־אביבי או הירושלמי; אבל המראה של תל אביב המולטי־קומתית, עם משרדים ודירות, כולל של אלופים בדימוס שהתעשרו מסחר במוצרים ביטחוניים טכנולוגיים בקטאר, הוא סיפור דומה לכפר תבור. זה כנראה היישוב המבוקש ביותר היום בארץ מלבד הרחבות מסוימות בקיבוצים.
חבלי ההתחדשות וחילופי הקבוצות המובילות מורגשים היטב כתוצאה מהמלחמה הרב־זירתית בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן. במפורש כתוצאה. היה מי שקפא והפך למשותק, והיה מי שהתגייס והגיע לזירת הלחימה בנגב המערבי בלי שקראו לו, לפעמים אפילו בריצה. אז למה נראה לנו שפני החג כפניהן של אווה אילוז וגלי בהרב־מיארה, וראש סוס. זה מקרה נדיר שסרט אילם משנות ה־70, "הסנדק", הפך לסרט מדבר. ראש סוס. פניה החמוצות של בהרב־מיארה מזכירות את קלסתרה של גולדה מאיר שמכסה את הספר הקלסי של ימי פוסט מלחמת יום הכיפורים, "המחדל".
זה לא רק היא ואווה אילוז. שכבה דקה שאין לה אפילו מנדט אחד בכנסת מבחינה מספרית, מנסה לכפות על החברה את המרה השחורה שלה, שלא מצליחה להפוך אפילו למרור. ד"ר צבי צמרת המנוח ניהל הרבה שיחות עם אחד מגדולי הספרות בישראל אם לא הגדול שבהם, אהרן אפלפלד, שגם הוא כבר איננו. הוא היה רושם את הציטוטים לאחר השיחות בציון תאריך מדויק. לכן אני נוטה לייחס למילים האלו אמינות: "כל ההיסטוריה היהודית מראה לנו שהאליטה היהודית תמיד עברה תהליך של השחתה, בעוד העמך החזיק מעמד והיווה את חוט השדרה של עם ישראל, ועשה כל מאמץ לשמר את העם. כך היה בימי בית ראשון ושני וגם ערב השואה. האליטה היתה קוסמופוליטית וכנועה ביחס לתרבות העולם. היא תמיד היתה מוכנה למחיקה עצמית, הזהות היהודית השתמרה על ידי פשוטי העם".
התופעה המעניינת היא שהתהליכים האלה שהתרחשו בגלות, חוזרים על עצמם בארץ ישראל. הסרט הישראלי באופן חלקי שזכה באוסקר הוא "אין ארץ אחרת". סרט אנטי־ישראלי שרוכב על גל נושא אנטישמי ששוטף את האקדמיה האמריקנית. אין יוצר ישראלי שמצליח להרים קולנוע ברמה של "הברוטליסט", החדור בתחושת הגורל היהודי והייעוד היהודי, סרט שקובע את קדימות היעד על פני הדרך והמסע. היעד הוא ארץ ישראל. וזהו דווקא הנשיא טראמפ שמנסה לעקור בסופה משתוללת את גילויי האנטישמיות החמורים באוניברסיטאות בארה"ב, בייחוד היוקרתיות שבהן. בישראל, הגות אנטי־ישראלית מעמיקה תזכה אותך בפרס מפעל חיים.
קוד ההפעלה של נתניהו
ובכל זאת, האדם שמיקם את עצמו בכרבולת הקצף של הגל היהודי וכתוצאה מזה גם התביעה החד־משמעית לדמוקרטיה, הוא בנימין נתניהו, והמיקום הייחודי הזה משאיר אותו כבר 16 שנים בראשות הממשלה. לא כולם זוכרים את זה: הכנסת הנבחרת, עם ראש הממשלה שנבחר להרכיב את הממשלה, מבטאים את רצון העם. מה גרם ליוסי שריד המנוח לאבחן את נתניהו כבר בקיץ 1988, כשחזר מהשליחות באו"ם לישראל, כ"איש מסוכן"? הוא טען במאמר מלומד ב"הארץ" שזה קשור, בין השאר, לכך שנתניהו השווה את יאסר ערפאת לאדולף היטלר. לי נדמה היום שמה שהפריע לשריד היה העם היהודי, ששני המנהיגים הלועזיים סימנו כמטרה להתקפה ולחורבן, ודומה היה שבנימין נתניהו רוצה להנהיג את אותו עם יהודי.
אבל יומרה כזאת לא מביאה פוליטיקאי לראשות הממשלה בישראל, ובטח לא משאירה אותו בתפקיד כל כך הרבה שנים, כולל הנהגת המדינה במלחמה הקשה ביותר שלה מאז 1948. למה לא אהרן ברק? או אהוד ברק או יוסי כהן או אהוד אולמרט או רונן בר וגלי בהרב־מיארה? השאלה מה קוד ההפעלה של ביבי (what makes Bibi tick) מלווה אותי שנים רבות, בעיקר כשהיא נשאלת על ידי זרים. יש הרבה משקיפים מבחוץ שהנהגתו של נתניהו היא מובנת מאליה בשבילם והם פיתחו כלפיו הערכה רבה הגובלת בהערצה, וזה כולל שלושה מההיסטוריונים הגדולים בעולם - ויקטור דיוויס הנסון, ניאל פרגוסון ואנדרו רוברטס. בכלל, ככל שיהודי מתנתק מהמעגל הסגור של עולם החדשות הישראלי בעברית ועובר לקליטת המציאות בספרה האנגלית - כך הראייה משתנית מן הקצה אל הקצה. חלק מההסבר לאיש בנימין נתניהו נמצא באמירה ישנה של משה דיין, שמתאימה לראש הממשלה בפרקים הקריטיים של המלחמה: בענייני ביטחון, כשניצבת בעיה קיומית, הפתרון לא יכול להימצא בבחירה בין אלטרנטיבות; אתה תהיה חייב להתחיל לבנות את הפתרון מאפס.
שמעתי בעבר לא מעט מומחים שכל אחד מהם צייר את התרחיש למלחמת לבנון שלישית נגד חיזבאללה. אף אחד מהתרחישים לא היה דומה למה שנתניהו, יחד עם ראש המוסד, מפקד חיל האוויר תומר בר ואלוף פיקוד צפון אורי גורדין, הובילו. זה סוג של יתרון שאני לא רואה שום מצביא מוכר אחר בסידור העבודה שיש לו את זה. ראש המוסד ברנע אף פירט על כך בהרצאה ב־INSS.
היתרון השני של נתניהו על יריביו הפוטנציאליים לאורך הרבה שנים הוא כפול. אחד, שליטה עצמית ואיפוק. את זה למדתי אחרי לא מעט שעות נתניהו (בעבר), ובמקביל כשהתחלתי להיחשף גם למתחרים אחרים מהצמרת. נתניהו מנוסח ולא מאבד שליטה ולא נגרר בלשונו. לא יגיד מה שלא התכוון להגיד (גם בארבע עיניים). לעומתו, המודל הכי אופייני הוא של בוגי יעלון. לפני ראיון ואחריו הוא לא הפסיק לדבר, לחשוף פרטים, עוד ועוד, להתבטא בגילוי לב מביך כלפי בכירים בהנהגה הלאומית והביטחונית, לגלות סודות. חוויה די מזעזעת. והתופעה התרחבה עם האלופים ובכירי הביטחון בדימוס, המפטפטים את עצמם לדעת בימים אלה. הדוגמאות הבולטות הן של נדב ארגמן ויורם כהן, שמרוב חשאיות כראשי שב"כ בעבר החלו לאיים בגלוי או במרומז על ראש הממשלה.
האם זו טיפשות? זה בעיקר החלק השני של חולשת הבכירים, והוא ההתמכרות לשני עיתונים משפיעים המעוותים כל נושא וכל מידע כדי להתאים אותו לקו מפלגתי כלשהו או לקו הגנרלי הקבוע - נגד נתניהו. תחשבו רק אילו עיוותים מחשבתיים משתלטים על מוחותיהם של אנשים רציניים רק בגלל הרצון שלהם להשתלב בזרם העכור שמכתיבים עיתוני המיינסטרים ולווייני הטלוויזיה שלהם. התבטאויות קיצוניות כמו של יאיר גולן או של שקמה ברסלר נובעת מגירעון בכריזמה. איש לא ישים לב לעמדותיך אם לא תגיד "בוגד", "מוכר את ביטחון ישראל", "זה או אנחנו או הם".
מה רואה ה"עמך"
ביבי הוא אאוטסיידר מכיוון שהוא תופעה לא מצויה: הוא הצבר הלא־ילידי. זה מעניק לו ממד נוסף; הרקע האמריקני מעורר קנאה וחשדות. לא משנה מה נתניהו עשה, מה היו הישגיו ומה הוא עבר במשברי הדור האחרון - הם תמיד יחזרו לקלישאות הישנות של "הוא יודע למכור", "הוא איש מכירות", "לנאום הוא יודע". בסופו של דבר, בתווך שבין ההתרסקות של 1973 למחדל של 2023, התגלתה דמות הצבר כפרובינציאלית, חלשה, עם חוש מפותח לחנפנות. פרופ' רוברט ויסטריך המנוח הגדיר את עמדת "הארץ" בתרבות הישראלית ככזאת של ה"סקול מאסטר". זה לא סתם מנהל בית הספר, הסקול מאסטר הוא אדנותי, ותלמידי בית הספר וההורים מנסים לרצותו ולהתחנף אליו כדי להימלט מפגיעתו הרעה. חלק בורח ממנו ומנסה לעשות דברים אסורים בהיחבא. הצבר הילידי האינטלקטואל ינסה תמיד לתפור בגד מטלאים של נכבה והמשגה אנטי־ציונית, עם תיעוב למדינה היהודית כל אזרחיה בברלין. כאשר החג כבר עומד בפתח, יש עוד כמה סעיפים חשובים בגיליון הביקורת. אבל צריך לנקות את העיניים מאבק עזה החרבה ומקורי המרה הכפויה. לראות בגליל את הפריחות. את הר תבור מכוסה עלוות עצים לתפארה. הסיבה לכך היא שכבר כמה שנים לא היו שריפות על ההר, ונקווה שלא נפתח פה לשטן.
קרב הביורוקרטיה נגד הדמוקרטיה קשור גם להישג הלא מדובר של נתניהו, שהתקבע בתקופת המלחמה אך המלחמה הפכה אותו לכמעט סופי. האחיזה ההתיישבותית ביהודה ושומרון הפכה לעובדה מוגמרת ולצידה נוכחות ביטחונית שאיש כבר לא מערער עליה עד הירדן. וכן, אפילו לא כל הימין אוהב להודות בזה: המדינה הפלשתינית ירדה מהפרק, ירדה מהשולחן, וזו עבודה של ביבי. לא של יריביו המאשימים שהוא איש שמאל. באמת? נעמה לזימי יודעת מזה? ה"עמך", פשוטי העם, מזהים את הישג העומק של האיש המסוכן; האיש שהדמוקרטים בארה"ב והשמאל האירופי, יחד עם האו"ם, רואים בו את המכשול הגדול שצריך להזיז כדי לממש את האוטופיה הפלשתינית הקטלנית.
התופעה הייחודית השנה: המאבק הציוני־קיומי הזה ארוג בתוך המאבק לחירות. אבל אין לנו חירות בלי החטופים שנותרו בשבי בני עוולה.