כמספר הנופלים במלחמת חרבות ברזל, כך מספר דרכי הנצחתם. האובדן של אדם כה צעיר, עם חלומות ופוטנציאל, עם יכולות וכישרונות, עם אידיאלים וכוחות להגשימם, מחמיץ את הלב אפילו יותר מאשר כשמדובר בחלל מבוגר שכבר תרם משהו מכל אלה לעולם. לעיתים משפחתו של הנופל מתקשה למצוא דרכים להנציחו, כי כשנפל עדיין היה יהלום גולמי. זה לא המצב כשמדובר בדביר לישה.
דביר נולד בנווה דקלים, הבן השלישי למשפחת לישה. שני הוריו אנשי הוראה. בגיל 3 כבר גורש עם משפחתו מהבית בגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות. "זה היה שבר גדול, אז והיום", אומר ניסן, אביו (51). "ברמה המשפחתית הרגשנו שאנחנו יכולים להתמודד, אבל העוולה והאיוולת ברמה הלאומית היו בלתי נסבלות. ידענו שזה לא רע רק עכשיו, אלא זה יהיה רע שבעתיים גם בעתיד, וזה יעלה בחיי אדם. מובן שלא שיערנו שאנחנו נשלם את המחיר שוב".
משפחת לישה עברה לאתר הקראווילות בניצן, ושם גדלו שמונת ילדי המשפחה. דביר נשלח ללמוד בתלמוד תורה, וכשהיה חוזר הביתה היה משחק בלגו ושר פסוקים שלמד באותו היום. "קיבלנו הערות מתלמוד התורה שהוא לא מתרכז ומצייר כל הזמן, אבל הוא היה מוציא 100 במבחנים אז לא דאגנו".
נאוה (48), אמו, מספרת: "יום אחד, כשדביר היה בן 12, הוא חזר הביתה עם דף ועליו כותרת 'חדשות הבוקר', ובו מעין כתבות וציור של אחד מהנושאים שלמד בתורה. הרגשתי שיש כאן פוטנציאל, ואמרתי לו שאם הוא יעשה ככה מכל פרשה - אפשר להוציא את זה כחוברת מזכרת מבר־המצווה שלו. הוא זרם. בכל שבוע הוא כתב כמה כתבות על פרשת השבוע. הוא בחר את הנושאים, וניסח הכל ברמה יצירתית גבוהה מאוד. לקראת בר־המצווה ערכנו וכרכנו את החוברת, וחילקנו אותה לאורחים". שנה וחצי לאחר מכן חגג אחיו מאיר בר־מצווה, ואז האחים שיתפו פעולה בהפקת חוברת דומה, הפעם לספר יהושע. מאיר כתב ודביר צייר.
בתיכון דביר הלך ללמוד בישיבה התיכונית בבית אל, והמשיך לצייר, הפעם קריקטורות. שם התגלה שיש לו הפרעת קשב קשה. מצד אחד הוא חכם מאוד, מהצד השני - מתקשה לשבת. הוא התחיל לקחת ריטלין והציונים שלו זינקו, אך מצב הרוח שלו ירד. כעבור שנה הוא החליט לוותר על הריטלין, ואיתו גם על תעודת הבגרות. "בחר בחיים", צוחק אביו, "הוא נהיה שובב". במקביל שמעו הוריו כמה דביר אהוב וקשוב. "הוא ממש ראה את חבריו, ואפילו את הרבנים שלו. היה לו לב שומע. לשבעה שלו הגיע בחור שהיו ילדים שהציקו לו, ודביר גונן עליו גם מילולית וגם פיזית".
בשנים הבאות מוזמנים הוריו לישיבה כמה פעמים. הצוות מנסה לסייע, אך הקושי גדול. למרות זאת, עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית, הוא מגיע לישיבת "עוז ואמונה" בדרום תל אביב. ישיבה שהוקמה במקום מאתגר במיוחד, מלא פשע והזנחה, כדי לחזק את האוכלוסייה היהודית באזור.
זה היה כמו כפפה ליד בשביל דביר. לצד לימוד התורה הוא מצא איך לנתב את כוחותיו לעבודה ברחוב, בגמילות חסדים ובעזרה לקשישי השכונה ולחסרי הבית, העביר חוגים לילדים ועסק בגאולת בתי כנסת שנזנחו, ואפילו בשמירה על היהודים מפני העובדים הזרים.
"רציתי שילך לגל"צ"
הוריו מספרים סיפורים שמעידים כמה האמונה שלו היתה שלמה. "הכל משמיים", הוא היה אומר, גם כשגנבו את האופניים החשמליים שרצה למכור, וגם כשהרכב שבו נסע היה מעורב בתאונה.
"דביר ממש אהב את החיים הטובים, ולכן זה הפתיע אותנו ואת החברים שלו שהוא רצה ללכת לגולני. כשהוא התקבל, שאלתי אותו למה הוא רוצה ללכת לקרבי, כי הוראות הפתיחה באש מגינות על האויבים שלנו ומסכנות את החיילים. הצבא שלנו לא פועל כדי לנצח, אלא רק כדי להכיל את הסכסוך. ניסיתי לשכנע אותו ללכת לגל"צ ולהיות בחזית התקשורתית. הוא ביקש לחשוב על זה. לאחר זמן הוא חזר ואמר שניתוח המציאות נכון בעיניו, אך לא המסקנות. 'אנחנו חלק מעם ישראל ואנחנו עובדים מבפנים, גם אם זה ייקח זמן, גם אם יהיו לזה מחירים'. לא היה לי מה להגיד, והוא הלך לגולני לשירות מלא", מספרת נאוה.
בקיץ 2023 הוא הגיע עם המחלקה לקו בזיקים, בהכשרתו היה "קטלן" - מתפעל מערכות הנשק של הנמ"ר. הוא פיתח קשרים טובים עם מפקדיו, גם כי היה מבוגר בשנתיים משאר החיילים, וגם כי היה חכם ומעניין. במקביל, הוא המשיך ללמוד תורה. דביר שובץ לחמ"ל, כך שבתום משמרת של 12 שעות היו לו 12 שעות חופשיות. כשהגזרה היתה שקטה הוא היה נוסע אל ביתו, שהיה מרוחק רק חצי שעה נסיעה מהבסיס.
נאוה מספרת שבאחת מהפעמים שהיא ביקרה אותו, הם הלכו לאגם זיקים. "שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות אחרי הצבא, והוא אמר שהוא רואה את העתיד שלו בביטחון. התנפלתי עליו: 'מה פתאום ביטחון?! אתה לא אוהב את הצבא. אתה כל כך מוכשר בשפה, באמנות - לך לתקשורת, לך לפוליטיקה. למה ביטחון?'. הוא לא ידע לענות, הוא רק אמר שהוא מרגיש שזה העתיד שלו, ושאם הוא צריך למות בשביל זה - אז זה מה שיהיה.
"בדרך כלל, כשהילדים שלנו מדברים על למות, אני אומרת להם 'אף אחד לא מת בלי רשות של אמא'. הפעם לא אמרתי לו את זה. אנחנו מחנכים אותם כל החיים למסירות נפש - אז מה, פתאום אני אגיד לו לא? פתאום אין לו אישור?"
במוצאי יום כיפור הגיעה נאוה לבקר את בנה, והביאה לו אוכל של בית לשבירת הצום. באותו היום הוא שובץ במחנה קטן בסמוך. "היה לי מוזר שיכולתי להגיע לשם חופשי, אף על פי שזה מטר מהגבול ואזור צבאי. חשבתי על זה שאם אני מגיעה לכאן - גם מחבל יכול. בסמוך היתה בטונדה נמוכה. שאלתי אותו מה זה, והוא ענה: 'אמא, תכירי, זאת גדר הגבול'. הייתי בהלם".
"בואו לצפות במחבלים"
ב־3 באוקטובר, חול המועד סוכות, דביר שלח למשפחתו ולחבריו סרטון של מחבלי נוחבה מתאמנים בסמוך. לסרטון הוא צירף הזמנה צינית שבה נכתב: "מחפשים פעילות לכל המשפחה? בואו לצפות במחבלים מתאמנים. מתאים לגילאי 11 ומעלה". כמה ימים לפני שנפל הוא אמר לטליה, אחותו: "המחבלים יבואו באלפים ואנחנו לא נצליח לעצור אותם". יומיים אחרי כך שלח דביר הודעה לאמו שהם הולכים ביחד למשתלה, אחרת הוא שותל לה שתילים מפלסטיק. במקום לבשל לחג, שניהם הלכו למשתלות באשקלון. "הרגשתי כמו טווס כשהסתובבתי עם הבחור המהמם הזה. הגענו הביתה, והוא התחיל לסדר את הגינה, לנגר אדניות עם האחים שלו. לא יכולתי להיכנס הביתה, הייתי ממוגנטת לבחור הזה. זאת אחת מהמתנות המתוקות שהוא השאיר לי".
ניסן נזכר במתנות נוספות: "ביום ראשון של חול המועד הוא הגיע, ניגן, אכל וחזר לבסיס. יום שלישי - כנ"ל. יום רביעי - כנ"ל. לכל הקפיצות האלה לא היה אישור, כמובן. בערב שמחת תורה הוא היה בבסיס, ישב ואכל עם כולם, ואז עלה למשמרת עד 22:00, שאחריה הוא הלך לישון. ב־6:29 התחיל הירי הרקטי, וכולם רצו למרחב מוגן. יש לנו שני סרטונים שמראים שהוא יוצא עם הנשק עליו, ציצית מתבדרת וכפכפי הוויאנס".
דביר התנדב לעלות על ציוד אף על פי שהוא לא היה במשמרת. הוא הצטרף לצוות כרמל, ויחד הם נסעו לחוף. המפקד פרק ראשון, דביר אחריו, והם הסתערו. המפקד נפצע ברגל והם נסוגו, ואז מצאו דיונה עם שיחים והסתוו. דביר וחייל נוסף נמצאו קצת קדימה מהם. שבעה חיילים מול עשרות מחבלים, חמושים באר.פי.ג'י, ברימונים ובנק"ל, ממוגנים לחלוטין. דביר הסתער על מחבלי הנוחבה ונהרג במקום. במקביל, חיל הים ירה אל המחבלים שעל החוף.
מחלקה של צנחנים ירדה לחוף. הפקודה שקיבלו היתה לא להתעסק עם גופות, אלא לטהר את השטח ממחבלים. הם סרקו את השטח, ואחד מהחיילים גילה את דביר בתוך מכל פלסטיק גדול. האם הוא נפל לשם, או שמישהו הניח אותו שם? הוריו לא יודעים עד היום. למרות הפקודה החד־משמעית שקיבלו הצנחנים, הם פינו אותו. החובש הקרבי שקיבל אותו אמר קדיש. משם פונה דביר לברזילי, ומבית החולים - למחנה שורה. "זה נס גדול שהצנחנים פינו אותו, כי אחרת המחבלים היו יכולים לשרוף את הגופה או לחטוף אותה", אומר ניסן.
הודעה מברזילי
בינתיים, בניצן, ניסן רצה לצאת לבית הכנסת, אבל האזעקות עיכבו אותו. שכן שהיה עם דביר בגדוד הגיע אליהם. אף שהוא כבר לא שירת איתו, הוא עדיין היה בקבוצת הווטסאפ ועודכן במה שקרה. "כשהוא הגיע אלינו הוא כבר ידע, אבל לא אמר לנו שום דבר על דביר. הוא רק אמר שיש קרבות. מתברר שלניצן הגיע בבוקר צוות של מודיעים, אבל הזיהוי לא היה מוחלט, אז הם לא הגיעו אלינו הביתה".
במוצאי החג ניסן התקשר לדביר, אבל לא היה מענה. פתאום הוא קיבל הודעה שבירכה אותו על בואו לביה"ח ברזילי ועדכנה אותו בפרוצדורות. ההורים הבינו שבנם נפגע, ויצאו לבית החולים כדי לחפש אותו.
"סרקנו את המיטות ולא מצאנו כלום. ירדנו למטה וראינו חיילים בוכים, קצינים בוכים, והבנו שמשהו משמעותי קרה. ביקשתי שיבדקו במחשב איפה הוא נמצא. בגלל התגובה של מי שבדקה, הבנתי שזה חמור. שאלתי אותה: 'הוא שוכב במיטה או בקירור? בואי נעשה את זה קצר'. ראיתי שהיא דומעת והבנו. היה אסור לה להגיד לנו. רק שעה וחצי לאחר מכן הגיעו המודיעים. זה היה גם נס שהם לא הגיעו הביתה, לילדים.
"צוות המודיעים עטף אותנו בצורה מדהימה. כל אחד מבני המשפחה עיכל את זה בצורה שונה. מאיר הגיע מטירונות גבעתי ב־3:00 לפנות בוקר. הצוות חיכה לבואו". למחרת היתה ההלוויה - ההלוויה הראשונה של חייל מלחמת חרבות ברזל בהר הרצל.
במהלך השבעה החוברות של דביר היו מונחות על השולחן, המנחמים ראו אותן והתרגשו. "הבנו שיש כאן משהו שיכול לעבור הלאה, ושהוא השאיר לנו משהו שהוא יותר ממזכרת, שהוא הנציח את עצמו. קיבלנו החלטה להוציא את הספר לאור, כך אנשים נוספים יפגשו את התורה שעברה דרכו ואותו", מספרת נאוה, וניסן מוסיף שהמלחמה הזו היתה גם קריאה לרבים לחזק את הזהות הלאומית שלהם, ו"היצירה של דביר מנגישה באופן מתוק כל כך את החיבור לתנ"ך, שהוא הסיבה להיותנו כאן. מי שקורא את הכתבות יכול לזהות את ההבנה, את הפירושים ואת המדרשים שנכנסו אל תוך הכתיבה שלו. הוא למד את התורה באופן חי מאוד, ולכן גם הצליח להעניק חיים עכשוויים לתכנים הללו בכתבות ובציורים שיצר".
הספר יצא בהוצאת חוה. "הם התייחסו לספר בחרדת קודש. עשו עריכה גרפית מחודשת, אבל שמרו על מה שדביר עשה. אנחנו מתרגשים מאוד מכך שזה יוצא. זה מאפשר לעוד אנשים לפגוש את דביר ואת התורה שלו".
