ההיסטוריה היהודית: רגעים קטנים, אמת גדולה

ההיסטוריה היהודית היא מעגלית וליניארית בו־בזמן. אנחנו מתקדמים בזמן כמו ספירלה. שוב ושוב אנו חוזרים לאותם הרגעים, לאותו המדבר, מקבלים החלטות חדשות, חוזרים שוב ושוב לאותן נקודות ציון במפה, לאותן מחלוקות קדומות שנצרבו בדנ"א של האומה.

בארץ ישראל קם העם היהודי, אמר לנו בן־גוריון. אבל זה לא ממש מדויק. מצד שני, העם גם נוסד במצרים, קבוצה נרדפת של עבדים, גדולה ככל שתהיה - אינה עם. ואם קבוצת העבדים יוצאת ממצרים כאוסף שבטים ונכנסת לארץ ישראל כאומה, אז בית הגידול האמיתי שלנו הוא מדבר סיני.

הרחם של העם היהודי היה המדבר. מדבר פיזי, על החום ולאות המסע, המאהלים המאובקים המפורקים והמורכבים מחדש, משכן האל השוכן באוהל הנישא על מוטות ולא במבנה קבע. משכן קבוע יוקם רק עוד מאות שנים קדימה.

בסיני אנחנו עם של נוודים. ביהדות אין דבר שאין בו פיזי, אין ערטילאי, הכל יורד לקרקע, רעיון מופשט הופך ליבלות על הרגל היחפה, ומאבקי הטריטוריה הופכים לרעיון משפטי. אבל המדבר של עם ישראל הצעיר, עם ישראל שהרגע נולד, הוא מדבר של דרך. הדרך המפרידה בין חיים במצרים - של עבודת הפרך אבל גם של השומים והבצלים - לחיים בארץ. בחיי גלות יש פסגות יוספיות, רוטשילדיות, קיסנג'ריות, סיינפלדיות, אבל גם תהומות של עבדות, ילדים המושלכים ליאור, פוגרומים ותאי גזים.

מהצד השני של הדרך המדברית יש את חיי האומה בארצה. חיבור לקרקע, צבא חזק, יחסי שבטים מורכבים, ריבונות, נייחות. אבל לריבונות יש מחיר, ועל השלטון יש מאבק בין השבטים. עד ימינו אלו.
במערכת ההפעלה של עם ישראל יש אפשרות גם לחיים בארץ וגם בגולה. התוכנה עובדת בשניהם. רוצים - אפשר לחיות במדינה. לא רוצים - גם בחיי הגלות אפשר לשרוד כיהודים. אבל לא מדובר בבחירות שוות, אלא בבחירה החשובה ביותר שבן האומה יכול לעשות. וזה ברור מסיבה פשוטה - כי על השאלה הזו כלל העם נענש.

שנה ליציאת מצרים, שנה לנס הגדול, ומשה שולח את נשיאי השבטים, האליטה המכובדת ביותר, לתור את הארץ, להביא מודיעין לפני הכניסה לארץ ישראל. אבל המשימה משתבשת. המרגלים חוזרים עם ניסוחים של קצין בכיר לשעבר במהדורת חדשות 12: זה גדול עלינו, לא נצליח להתגבר על האויב, מה אתם רוצים? עם כל "הניצחון המוחלט" שלכם, צריך לחזור למצרים. והעם משתכנע. קבוצת העבדים שראתה את המראות ואת הקולות של עשר המכות, קריעת ים סוף וקבלת התורה, בשנה אחת, מאבדת את האמונה בכוחה לעמוד במשימה של כיבוש הארץ.

אמיתות הסיפור אינה משנה, בין שאתה מאמין ובין שלא, כי זה הסיפור המכונן שלנו, של כולנו. וכשאני רואה את השנה האחרונה, האמונה שלי בנכונותו רק מתחזקת. העונש על חטא המרגלים, חטא חוסר האמונה בעם, גדול מהעונש על חטא חוסר האמונה באלוהים, או לחלופין הגשמתו בחטא העגל. כי לאמונה באל אפשר לחנך, ללמד, להרגיל למוסר. ובעיקר יש גם סוג של הבנה לצורך האנושי בהגשמת האל הבלתי נראה. ושימו לב, לא על חטא העגל העם נענש, אלא על חטא המרגלים.

לאלוהים אין פתרון לעם שמסרב להאמין בעצמו, חוץ מלהמתין דור שלם עד שיקום דור חדש. כמו שאמרנו בפתיחה, ההיסטוריה היהודית מעגלית. שאלות שפוגשות דור אחד, פוגשות דורות אחרים.
חשבו על שני חגי החורף שלנו. הראשון חנוכה, חג שכולו ריבונות לאומית, מרד בכובש אכזר ובמתייוונים מנותקים. והשני, פורים, חג שחוגג את היכולת להסתדר בגלות, שגיבוריו הגדולים מסתובבים עם שמות של אלים פרסיים כמו מרדוך ואשתר. חנוכה חג של פשט ופורים חג של מיסטיקה, של גאולה דרך הביבים. ההיסטוריה פוגשת אותנו בדרכים לא צפויות ודי מפתיעות.

תסתכלו על הימין ועל השמאל שלנו. לכאורה, מונחים שלקוחים מסדר הישיבה במהפכה הצרפתית. אבל כשהולכים להיסטוריה, למפה הקדמונית הספירלית, הכיוון הקדמי הוא מזרח, ואז במבט למפה הדרום נקרא ימין, תימן, והצפון נקרא שמאל, שימאל. בימין העתיק הדרומי, היתה ממלכה דתית, קטנה, ענייה, לאומית, עם בית מקדש מפואר. ממלכת יהודה. בשמאל הקדמוני, בצפון, ממלכה אוניברסלית, עובדת אלילים, עשירה, חזקה, מושחתת. ממלכת ישראל. בימין היו בית מקדש ופלאחים, בשמאל 1,200 מרכבות ברזל.

הכל נשאר אותו הדבר, רק המרכבות התחלפו במטוסים. הבחירות הן אותן הבחירות, והרגע הזה, של חטא המרגלים, של דור ללא אמונה בעצמו, חוזר אלינו שוב ושוב. אבל כשרואים את המלחמה, לצד הכאב אני מתמלא תקווה. לאיזה דור אנחנו מחכים! לדור שגדל בו סגן יוחאי דוכן הי"ד, שלחם בידיים חשופות במחבלי חמאס ונהרג בניסיון חילוץ התצפיתניות. הדור שגדל בו סרן אורי שני הי"ד, שבשעה שכל הקצינים הבכירים קרסו הוביל מחלקה של רובאי גולני ללחימה אדירה בכוח המרכזי של מחבלי הנוחבה. שניהם גדלו בחברון, עירו של כלב בן יפונה, המרגל שסירב להוציא את דיבת הארץ וקרא: ״עלֹה נעלה, וירשנו אותה כי יכול נוכל לה״.

ואיתם יש עוד רבים. גיבורי ישראל חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, ימנים ושמאלנים, שחלקם נפלו, חלקם נפצעו, וחלקם ממשיכים להילחם כבר שנה וחצי. דור חדש קם, ועוד לא אבדה תקוותנו.
ההיסטוריה היהודית היא מעגלית. ההתגלות הראשונה של אלוהים אל משה היא בסנה בוער שאינו אוכל. זה לא מראה מובן. זה לא חיזיון של עוצמה כמו הכרובים והמרכבות של יחזקאל, לא רגע דרמטי מול אלפי צופים כמו אליהו ונביאי הבעל. אפילו בקטגוריה של משה, עם עשרת הדיברות, הוצאת מים מסלע, נאום הסיום הגדול של ספר דברים, זה אירוע הרבה יותר קטן.

אלוהים מכנה את עצמו שם "אהיה אשר אהיה". משה הוא לא מנהיג העם, אלא רועה צאן עם עבר נסיכותי ורישום פלילי על הריגת מצרי. אבל ברגע הקטן נגלית אמת גדולה, אמת שתלווה אותנו לנצח. כי ברגע הראשון, בשנייה הראשונה, אלוהים מגלה למשה את גורלו של העם שהוא עומד להנהיג. כמו הסנה, עם ישראל שוב ושוב יבער, יסבול, יאבד את מיטב בניו. אבל לעולם, סנה הנצח לא מאוכל. עם הנצח לא מפחד מדרך קשה וארוכה.

אמרתי לכם, מעגלית. חג פסח שמח וכשר.