ליל סדר עם הרצל

הרצל, בנימין זאב, החוזה, יבקר אצלנו בבית מחר בערב, ליל הסדר. ה"אושפיזין" הלא קרוא הזה, או ליתר דיוק רוחו, תרחף מעל המצה והמרור, ולצד ארבעת הבנים ורבי אליעזר ורבי יהושע. וכל זאת, בזכות הקשר המיוחד והפחות ידוע שלו לדמות אחת, מאוד לא שולית בסיפור יציאת מצרים, שההגדה של פסח מתעלמת ממנה - משה. יש שלל פירושים ותירוצים לדילוג המוזר הזה על משה, אתם מוזמנים לעיין בהם ולהעריך אותם בעצמכם. אבל העובדה שדווקא הרצל, היהודי "החילוני והמתבולל" לכאורה, עושה בכתביו צדק עם משה, היא אירוע שגם אנחנו די דילגנו עליו.

לחוזה שלנו, כך מתברר, היתה חולשה למנהיג שנשלח להוציא אותנו ממצרים. כשהרצל הגה את סיפור יציאת מצרים של דורו/דורנו - קיבוץ היהודים מכל רחבי העולם כאן, בארץ ישראל, במדינת היהודים - משה היה מקור ההשראה שלו. הרצל כה הושפע ממנו, עד שממש שם עצמו בנעליו.

כמו הרבה דברים גדולים בחיים, גם אצל הרצל הכל החל בחלום. "פתאום עלה על לבבי זיכרון הסיפור של יציאת מצרים, והאגדה על אודות הגאולה העתידה לבוא על ידי מלך המשיח. העבר והעתיד עלו בלולים בדמיוני", רשם הביוגרף בריינין מפי הרצל. "הכל היה בעיניי לאגדה יפה ומלאת קסם, למין שירה רוממה ונהדרה. לילות אחדים לא נתן לי רעיוני זה לעצום את עיניי. בושתי לספר לאיש הרהורי ליבי על דבר מלך המשיח. ידעתי כי ילעגו לי ויקראו: 'הנה בעל החלומות'... אך במעמקי הלב, כנראה, נתרקמה האגדה הגם שלא מדעתי".

ואז הגיע החיזיון. "באחד הלילות", תיאר הרצל את שהתחולל במוחו הקודח, "בעלותי על משכבי, חלמתי חלום נפלא: מלך המשיח בא, והוא זקן מלא הוד ותפארת, ויקחני על זרועותיו וידאה איתי על כנפי רוח. על אחד העננים מלאי הזוהר פגשנו בתמונתו של משה רבנו. קלסתר פניו היה דומה לפני משה החצובים בשיש, אשר עשה מיכלאנג'לו... ומשיח קרא למשה: 'אל הילד הזה התפללתי!' ולי אמר: 'לך ובשר ליהודים כי עוד מעט ובוא אבוא, וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם'".

"הם מנוונים"

את חלומו של הרצל פגשתי לראשונה בין דפי ספרו המרגש והמחדש של יצחק וייס, "הרצל - קריאה חדשה" (ידיעות ספרים). הרצל היה בעיני עצמו משה של ימינו. הוא הסתובב ברחבי העולם, בין שליטים וגבירים ורוזנים ושועי עולם, כדי לחלץ אותנו מהגלות, מ"מצרים" של דורנו, אך לא פחות מכך - עמל קשות בניסיון לעקור את הגלות מתוכנו.

הוא ספג לא מעט קיתונות של בוז, לעג ופקפוק על חזיונותיו, שבזמן אמת נראו לרבים תלושים מן המציאות - מעט בדומה למשה, שעמו שלו פקפק בתוכניותיו וביקש שיניחו לו לשוב אל "סיר הבשר" במצרים; מעט בדומה למשה שקבל באוזני הקב"ה: "מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני..."

גם הרצל, כמשה, נתפס לא פעם לתסכול מעמו, עד שבייאושו כתב פעם עליהם לברון מוריס הירש: "הם מנוונים". הוא אף דימה עצמו ל"אותו קצין היוצא לשדה הקרב עם טירונים חסרי ביטחון, ונאלץ לעמוד מאחוריהם עם אקדח שלוף כדי שאיש לא יברח... פעמים", כך הודה, "יאחזני רפיון ידיים שאין אני רשאי להראותו בפרהסיא. יארך זמן רב עד שנגיע אל ארץ הבחירה. למשה נדרשו ארבעים שנה..." ואף הוסיף: "יהיה עלינו להיאבק קשה... עם האויבים ובמיוחד עם עצמנו, עגל הזהב".

ההקבלה בין שני האישים, משה והרצל, מרתקת. וייס, שחשף מחדש את דמותו של הרצל ה"יהודי", היפוכו של המתבולל, סבור שהיא לא פחות ממדהימה: "המסר של הרצל זהה לזה של משה - יש לצאת ממצרים ולחזור אל הארץ המובטחת". הרצל עצמו כתב: "את הלקח למדנו בעצמנו. על בשרנו, יום אחר יום, לקח כואב, שותת דם, עד שהתאוששנו, עד שחיפשנו, וגם מצאנו מחדש את הדרך ליציאת מצרים".

נסיוב נגד שכחה

פעם עלתה בהרצל המחשבה לכתוב על משה דרמה מקראית: "אני מתארו לי כאדם גדול, אמיץ החיים, שגיא כוח ורב הומור... הכל נשמעים לו, מפני שאין לו מאוויים אישיים. לא המטרה היא לו העיקר, כי אם ההליכה, חינוך על ידי מסעות".

משה שהרצל העריץ לא היה עובר היום את מבחן הרייטינג: אדם זקן, שפצח בקריירת המנהיגות שלו כשהיה בן 80. כבד פה וכבד לשון, שאחיו אהרן היה לו לפה. עניו מכל אדם - לא בדיוק התכונה שמקדמת היום מנהיג ציבור. מוביל, שכלל לא רצה להוביל, שהעריך את עצמו כמי שלא ראוי ולא מתאים למשימה, ושתמה בנוסח זר ומוזר להנהגה בת דורנו: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".

הרצל אף כעס על מוריו על שסיפרו לו כילד את "דבר צאת ישראל ממצרים, משעבוד לגאולה, מאפלה לאור, בדברים כל כך יבשים וקרים... באופן כזה מספרים רק על אודות ענייני יום־יום שאינם מעלים ואינם מורידים".

שתי יציאות מצרים, שמשה והרצל משחקים בהן תפקיד כה מרכזי, ממחישות היטב את מה שהרב יונתן זקס נהג לכנות "עוצמתם של החלשים וחולשתה של העוצמה". ההיסטוריה שלנו רצופה במהפכים שלא ייאמנו, שמבטאים את עוצמת החלשים.

ההגדה מצווה עלינו ש"בכל דור ודור" יראה כל אחד מאיתנו את עצמו "כאילו הוא יצא ממצרים". הציווי הכה יהודי הזה נועד למנוע מאיתנו לשקוע בעכשיו, לזלזל בעתיד ולהתנתק מהעבר. זהו הצופן שתפקידו לאזן את תחושת המובן מאליו של "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי". סדר ליל פסח הוא נסיוב נגד שכחה, כפי ש"סדר יום העצמאות" העתידי, שיום אחד עוד יונהג כאן, הוא נסיוב מאותו הסוג.

הרב והתיאולוג בן ימינו פרופ' דוד הרטמן הצביע כבר בראשית המאה ה־21 על האמונה בניסים, כמו אלה שנעשו לבני ישראל במצרים, כ"בסיס למודל התקווה ביהדות". "יציאת מצרים", כך הסביר, "מבקשת לנטוע בנו תקווה מהפכנית... היציאה ממצרים היא חיונית, שכן היא מתירה לנו לקוות שהסדר בקוסמוס אינו בלתי ניתן לשינוי. המחר לא חייב להיות כפי שהוא היום".

זה היה הסיפור של יציאת מצרים, יום ההולדת של העם היהודי. היכולת לשנות ולהשתנות, גם אם בדרך הנס. זה היה גם הסיפור של הרצל, שנפטר 44 שנה לפני יום ההולדת של מדינת ישראל. זה יכול להיות גם הסיפור של הדור שלנו, שכותב פרקים נוספים בסיפור העם היהודי.