ביטול מינוי אלי שרביט הוא שינוי טקטוני בימין

מאז היווסדו נהוג להאשים את הימין הישראלי שהוא פשיסטי, דורסני, דיקטטורי, ומה לא. אך האמת שונה במקצת: הימין הישראלי ביישן מאוד. אמנם הוא משתדל לנצח בבחירות - זה משחק שהוא אוהב - אבל מעבר לזה ניכר שהשלטון מעורר בו מבוכה. כבר בנאום הבחירות הראשון שלו, דקה אחרי המהפך ב־1977, התייצב מנחם בגין מול המצלמות והודיע כי בישיבת הנהלת הליכוד "אציע שהנהלת הליכוד תפנה לכל המפלגות הציוניות והנאמנות למדינת ישראל בהצעה להקים ממשל ליכוד לאומי". מה שווה הניצחון בבחירות אם אי אפשר לחלוק אותו עם האופוזיציה?

בגין מיהר להושיט יד למפלגת המרכז הטרייה ד"ש, ובמהרה גילה ש"מרכז" הוא שם אלטרנטיבי לשמאל. המשא ומתן לא צלח. "הם הגישו לנו מסמך שבו סעיף אחד - מדינה יהודית־דמוקרטית", דיווח בגין לחברי מפלגת חרות שבוע לפני הקמת ממשלת הימין הראשונה. "משמעות הסעיף הזה הוא החזרת יהודה ושומרון. בהמשך הם ביקשו שכל התנחלות תובא לאישור ועדת חוץ וביטחון". עם תחילת המגעים להסכם שלום עם מצרים גילתה ד"ש שהשד אינו נורא כל כך: גם בגין אוהב שלום ונסיגות, והצטרפה לממשלה.

אבל עוד לפני כן לא עלה על הדעת לכונן ממשלת ימין ללא מבוגר אחראי ממפלגת השלטון היוצאת, זו שנדחתה באופן מוחץ על ידי הבוחרים. ולכן נקטף משה דיין ממפלגת העבודה ומונה לשר החוץ, למרות התנגדות חלק מחברי המפלגה. בגין שלף את הקלף הממלכתי והרגשי. כדי להצדיק את המינוי קרא מכתב של אב ששכל את בנו במלחמת יום כיפור. "יש לי דעה ברורה לגבי אחריות דיין למחדל יום הכיפורים", כתב האב לבגין, "אך אסור להפוך את הכאב להון פוליטי. העובדה שבחרת לתפקיד אדם שאינו חבר מפלגתך, כאשר השיקול לבחירתו הינו ממלכתי בלבד, מצביעה על נורמה חדשה, שלא היתה מקובלת עד היום".

הנורמה החדשה הזאת מבטאת קבלה ימנית כנועה וביישנית של סנטימנט שנחשף לאורך כל שנות המדינה: הציבור הימני לא ראוי להנהיג את המדינה. לפני שנה הסבירה זאת בבהירות עינת וילף, דוקטור למדעי המדינה וחברת כנסת לשעבר ממפלגת העבודה, כשנדרשה לסוגיית המחאות נגד הרפורמה: "אלה שהיו ברחובות, קוראים לדמוקרטיה ומגינים על בית המשפט העליון, למעשה היו שם מסיבה עמוקה הרבה יותר: (...) שממשלת ימין קיצוני פשוט לא יכולה למשול במדינת ישראל. נקודה. אלה אנשים שאינם לגיטימיים. כלומר, יכול להיות שתהיה להם לגיטימציה דמוקרטית רשמית, ייתכן שיהיו להם המספרים, ייתכן שהם יזכו בבחירות - אבל אין להם לגיטימציה עמוקה".

ייתכן שגם בגין חש בחסרונה של לגיטימציה עמוקה, וייתכן שזו הסיבה שבגללה לא מיהר להחליף את הפקידות הבכירה של מפא"י בפקידות בכירה של הליכוד. בעודו מסביר לחברי מפלגתו המאוכזבים "לא באנו לרשת, באנו לשרת", כבר טרח אהרן ברק, אז עדיין היועץ המשפטי לממשלה, על ההפיכה המשפטית שלו. הלגיטימיות העמוקה, לשיטתו, נועדה למה שהגדיר "הציבור הנאור". וראשי הממשלה של הליכוד והליכוד עצמו - איכשהו זרמו. הביישנות השלטונית גברה עליהם.

"אלה שהיו ברחובות קוראים לדמוקרטיה ומגינים על בית המשפט העליון, למעשה היו שם מסיבה עמוקה הרבה יותר: שממשלת ימין קיצוני פשוט לא יכולה למשול במדינת ישראל"

"האם רצינו את השלטון כדי שאנחנו נוכל לחלק ג'ובים?" הטיחה השרה לימור לבנת בחברי מרכז הליכוד ב־1997. הקהל השיב ב"כן!" קולני. לבנת לא נרתעה: "ואני אומרת לכם - לא ולא". לבנת נטשה מזמן את הליכוד, אבל הרתיעה מחלוקת הג'ובים לנאמני השלטון נסוגה מפני הרצון להשאיר את עמדות המפתח בידי נציגי הלגיטימיות העמוקה. בדיעבד התברר למה: מי שלא רוצה את השמאל בשלטון - יקבל אותו במערכת המשפט ובצמרת מערכת הביטחון. ומי שלא רוצה אותו שם - יקבל אותו ברחובות, בתנועת הסרבנות ובקריאות למרי אזרחי, כפי שהציעה שופטת בית המשפט העליון לשעבר אילה פרוקצ'יה רק השבוע.

נתניהו צבר מספיק ניסיון שלטוני כדי להכיר את עוצמתם של המוסדות הבלתי נבחרים, כמו גם את שאיפותיו הקבועות של השמאל: מדינה פלשתינית, נסיגות וטשטוש זהותה היהודית של ישראל. וכמו בגין, גם הוא חלק תמיד כבוד רב למערכת המשפט העצמאית והדעתנית ולגופי הביטחון ותמיד הקפיד לנהל מגעים להקמת קואליציה עם מפלגות השמאל. סליחה - מרכז. בתקופת הקורונה, בלהיטותו להקים ממשלת אחדות, העניק למפלגת כחול לבן אותו מספר שרים שקיבלו מפלגות הקואליציה. כבר אז היה ברור שכמעט כל בכירי מערכת המשפט, הצבא, השב"כ והמוסד סברו שממשלתו היא סכנה לדמוקרטיה. צירוף מקרים? לא בהכרח. אולי גם נתניהו סבר שאיוש עמדות מפתח באנשי אופוזיציה תשכך את חרדותיהם בנוגע לשלטון הימין.

לכן לא מפתיע שלאחר מחשבות רבות בחר נתניהו באלי שרביט, מפקד חיל הים לשעבר, להחליף את רונן בר ולעמוד בראשות השב"כ. בתוך זמן קצר התברר כי שרביט, גם אם יש לו כישורים ביטחוניים שהולמים את התפקיד, שייך למועדון שומרי הסף. שרביט השתתף בהפגנה אחת בקפלן, לפחות, לפני שנתיים. הוא גם חתם על עוד אחת מעצומות ה"בכירים לשעבר" זמן קצר לאחר הקמת ממשלת נתניהו ב־2022, כשריח קל של רפורמה משפטית נישא באוויר. "אנו רואים במערכת המשפט את קו ההגנה האחרון ומאמינים שביכולתה לעצור את הליכי החקיקה המקודמים, שלהבנתנו עלולים להוביל להרס הדמוקרטיה בישראל", קבעו מאות בכירי מערכת הביטחון, ובהם שרביט. "אנו מצפים שתפעלו ללא מורא בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותכן על מנת לעצור את תהליך הקריסה במשטר הדמוקרטי". המכתב הופנה לאסתר חיות, גלי בהרב־מיארה וליועמ"שית הכנסת שגית אפיק. השתיים הראשונות אכן נענו לקריאתו, וכבר בינואר פסלה חיות חוק יסוד. בהרב־מיארה גם היא פועלת בכל אמצעי משפטי - ולא משפטי - שעומד לרשותה. היא מסכלת החלטות ממשלה, מסרבת לייצג אותה בבג"ץ ויוזמת חקירות נגד שרי ממשלה וסביבת ראש הממשלה.

מינויו של שרביט עורר שמחה מובנת בקרב האופוזיציה ותומכיה, אך הפעם הימין התרעם והמינוי בוטל. ייתכן שאחרי כמה עשורים הבין הימין את מה שלא הבינו בגין ונתניהו: כדי לשרת את הציבור שבחר בך צריך גם לרשת.