שנה חלפה: בין שערי המגזין הנחשב

1

לפני כשנה חגג "האקונומיסט" בשערו את בידודה של ישראל. על רקע מאובק, כנראה רצועת עזה, הראו עורכי העיתון דגל ישראל בודד הנשען על מזלג עמודים מאולתר. הכותרת: "ישראל לבד". הימים היו ימי הוויכוח על הכניסה של צה"ל לרפיח. העולם ברובו התנגד. כמובן, אלא מה?

ברפיח נותרו שאריות ההתנגדות המאורגנות של צבא הטרור שהקים חמאס. ציר פילדלפי החוצץ בין הרצועה למצרים היה פרוץ עד אז, וממנו הוברחו כמעט כל כלי הנשק והתחמושת ומכונות החפירה (בניגוד להצהרות השקריות של המצרים, כאילו שמרו על הגבול ומנעו הברחות). היה ברור שאם ברצוננו להכריע את חמאס, עלינו לכבוש את מעוז ההתנגדות האחרון שלו ולחנוק את צינור החמצן ממצרים.

מחבלי חמאס שגדודיהם הוכרעו באזורים האחרים נמלטו לרפיח, ובחסות תמימי העולם הפעילו מנגנון תעמולה משומן ששיווק את מסכנותם המזויפת. באיטליה, למשל, הזדרזה רה"מ ג'ורג'ה מלוני להצהיר בפרלמנט שאיטליה מתנגדת לכניסה לרפיח. כמוה שמענו הצהרות דומות מהצרפתים ומשאר מדינות האיחוד האירופי, והכל בהשראת ההתנגדות של ממשל ביידן אז.

ישראל לא נכנעה ללחץ, וצה"ל הסתער על גדודי חמאס ברפיח תוך שהוא מחסל מחבלים רבים ותופס את ציר ההברחות הראשי בגבול עם מצרים. התגלו שם מנהרות ענק שנהרסו ונסתמו.

2

"האקונומיסט" רצה לנגח את ישראל בהמחשת בדידותה, כיצד היא מנודה ופועלת בניגוד לדעת "העולם הנאור". מבלי משים הוא הדהד מצב קיומי שלנו, שדגם האב שלו מופיע בספר היסוד של עמנו. כשיעקב שב למולדתו מגלות ארוכה, ממתין לו האויב שבהיעדרו התבסס בארץ. כמו במערכה מול רפיח, גם אז בשחר לידתנו כאומה נאמר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ - וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". אומות יקרות, אנחנו רגילים להיאבק לבדנו. ולא למעננו בלבד, אלא למען חירות העולם מפני עריצות המבקשת לשעבד את כולנו בשמה של אמונת מוות. לשמחתנו, יש לא מעטים בעולם שמצטרפים למאבק הזה ותומכים בישראל.

עברה שנה, והמציאות השתנתה לטובה מבחינת ישראל. הציר השיעי התרסק, חמאס הוכה קשות, חיזבאללה התרסק. משטר אסד נותר ללא הגנת המיליציות של נסראללה וקרס כמגדל קלפים. חיל האוויר שלנו השמיד את הגנתה האווירית של איראן. משטר ביידן, שכפה על ישראל פשרות שפגעו בהשבת החטופים וחיזקו את חמאס, התחלף לטובת משטר טראמפ שהביא רוח אחרת לטובת המלחמה העולמית ברוע. הכיוון נראה טוב.

3

השבוע פרסם "האקונומיסט" שער הפוך מזה שלפני שנה. על רקע יישוב ישראלי הממוקם על גבעה נראים המון דגלי ישראל בשטח, רמז להתפשטותה ושליטתה במרחב. הכותרת שנבחרה: "ההיבריס של ישראל" (Israel's Hubris). במיתולוגיה היוונית ההיבריס התקשר עם שחצנות וחוסר ענווה, חוצפה כלפי האלים, תחושה של כוחי ועוצם ידי וכדומה. בטרגדיה היוונית ההיבריס הוליד שאננות שעיוורה את הגיבור מלראות כיצד "לַפֶּתַח חטאת רובץ". לכן לא נזהר מגורלו וגרם לנפילתו.
לא מן הנמנע שלזה כיוון "האקונומיסט", שעוינותו כלפי ישראל מן המפורסמות. תכונתה של אנטישמיות או שנאת ישראל היא שאינה מתייחסת ליהודים באופן מאוזן אלא בתיאורי קצה: שפל או גבהות. כשנדמה היה שישראל תקועה במערכה צבאית ומדינית חסרת מוצא, חגגו שונאינו. עכשיו, כשישראל נמצאת בדרך לניצחון, הם מאשימים אותנו בשחצנות כלפי הגורל ומייחלים לנפילתנו. לא מפיהם אנו חיים.

4

ובכל זאת, אם נתעלם מהכותרת, התשובה העמוקה של ישראל היא אכן היאחזות בקרקע והעמקת שורשינו באדמת המולדת. כפי שכתבתי בתחילת המערכה הצבאית - היא חייבת להסתיים בתפיסת אדמות ובהעברתן לריבונות ישראלית. הקיבוצים שנחרבו ונשרפו, ושתושביהם נרצחו באכזריות ונחטפו, צריכים לחרוש את האדמה מולם עד לים. האדמה ששלחה גדודי מוות צריכה להצמיח תבואה ולגדל עליה ילדים. יהיה בזה תיקון כלשהו. אחרי הזוועות המדהימות ורצח העם שביצעו בנו העזתים הם איבדו את זכותם לחיות לצידנו. אנחנו יודעים שברגע שירווח להם ויסתדרו מעט, ישובו לתכנן את הרצח והפלישה הבאים. לכן, יש לעשות הכל כדי להעביר את האוכלוסייה מהאזור החרב למקומות אחרים בעולם.

5

ומילה על אירופה. נכון להיום, ישראל מקבלת מטרייה מדינית וצבאית מממשל טראמפ האוהד אותה. אנחנו צריכים להיערך כבר עכשיו ליום שאחרי טראמפ, מכיוון שאז המטוטלת המדינית עלולה להתהפך עלינו. לשם כך יש לפעול כבר עכשיו בקרב ידידינו באירופה ובדעת הקהל שם. אנחנו משקיעים מעט מאמצים בנושא.

מתבקשת פעולה משולבת בין משרדי הממשלה השונים מול עמיתיהם באירופה. בד בבד עם הפעילות המיניסטריאלית, יש להפעיל משרדי יחסי ציבור, לוחמת סייבר ושימוש בכלים של אינטליגנציה מלאכותית כדי להתמודד עם התעמולה האנטישמית והאנטי־ישראלית בכלי התקשורת למיניהם וברשתות החברתיות. ישראל הוציאה מאות מיליארדים על המערכה הצבאית וכמעט כלום על המערכה ההסברתית. האמת היא שלא הסברה דרושה אלא התקפה על ראשי החץ התעמולתיים של האויב.

6

דפי "האקונומיסט" יתפוגגו כאבק פורח בהיסטוריה, ואילו דפי הנצח של ספר הספרים יוסיפו להזין את רוחה של האנושות ולשמש מקור עוצמה ונחמה לעמנו. כאשר המלאך, שליחו של עשיו - בן דמותם של אויבינו המתחלפים מדור לדור - התנפל על יעקב הבודד, הוא זכר יעקב אחר, "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", רועה פשוט. הוא לא ידע ששנות הגלות חישלו אותו להילחם על נפשו. וכך היה. ואז, כשהאויב ראה שהוא מפסיד, ביקש ללכת (הפסקת אש?).

אבל יעקב לא מסתפק בהצלת חייו. הוא מסביר לאויב שלא ישלח אותו אלא אם יודה שירושת יצחק - הארץ והעם - שייכת ליעקב; אחרת, ימשיך להילחם בו עד להשמדתו. המערכה עם האויב צריכה להסתיים לא רק בתבוסתו הפיזית הברורה אלא בתבוסתו התודעתית, בהודאה שארץ התנ"ך שייכת לעם התנ"ך.

"וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ... וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וַיֹּאמֶר (יעקב): לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי!" ברכה היא אותיות בְּכֹרָה, כלומר הודאת עשיו בבכירותו של יעקב על ירושת יצחק. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל!".

השם "ישראל" מופיע לראשונה כשאיננו בורחים יותר, אלא משיבים מלחמה שערה ומביסים את אויבינו. בניגוד לטענת "האקונומיסט" עם ישראל לא לבד, אלא נלחם נגד רוע עולמי לטובת האנושות. אנחנו מנצחים, תודה לאל, אך רוחנו לא גבהה ואיננו חוטאים בהיבריס, אלא פועלים בענווה ובאמונה להעמיק את אחיזתנו במולדת העתיקה. הדרך הארוכה שהתחילה בחודש הזה לפני כ־3,300 שנה, כשיצאנו ממצרים כעם, לא הסתיימה. אנחנו עדיין הולכים בה. סבלנות.