יש רק שם אחד למה שכ"ץ מעולל לרמטכ"ל. קוראים לזה בריונות

טעות של כ"ץ (1)

השבוע היה נראה שלמישהו מתחשק לחסל עוד רמטכ"ל במזרח התיכון. גם בתוך הליכוד יש כאלה שלא אוהבים את התנהלות שר הביטחון כ"ץ נגד הרמטכ"ל אייל זמיר. ההגדרה המקובלת בקרב אחדים מהמערכת הפוליטית של הימין היא "בריונות". כ"ץ נתפס כבריון בעימות שלו עם זמיר, ואם יש משהו שיזיק לליכוד לקראת הבחירות זה בדיוק סוג ההתנהלות של כ"ץ. ישראל כ"ץ פשוט מתנהג כלפי זמיר כאילו הוא יריב פוליטי. החשד עולה מכיוון שההתקפה על רא"ל זמיר הגיעה לפיצוץ ערב הבחירות הפנימיות בליכוד.

יש סיבות ענייניות לדון עם הרמטכ"ל על מינויים ומסקנות אישיות, אבל מה שטוב מול היועמ"שית גלי בהרב־מיארה או נגד בג"ץ לא מתקבל על הדעת נגד הרמטכ"ל. כשמעריכים שההתנהלות מול זמיר היא על בסיס פוליטי, זה לא רק הנראות המגוחכת שהופכת את הרמטכ"ל לגורם בתוך המערכת הפוליטית. המבט כאן הוא גם כלפי העתיד - וזה לא העתיד הביטחוני. זה העתיד האינסופי לאחר עידן נתניהו.

בסך הכל זמיר הוא רמטכ"ל של צבא מנצח. כ"ץ מתחבר שלא בטובתו לנרטיב של האופוזיציה, שעמלה ללא לאות כדי לצבוע את המלחמה, את הממשלה ואת צה"ל בצבעי כישלון. מי שדיבר בשם הרמטכ"ל צודק שההתנפלות על דוח תורג'מן היא הבעת אי־אמון כלפי צה"ל, וכתוצאה מכך פוגעת בו. אין לישראל כ"ץ מה להתלונן. זמיר בדוחות שלו, בתחקירים ובמסקנות שהוא גוזר כלפי הפיקוד הבכיר נשאב לחלל הריק שמותיר הדרג הפוליטי. הדוח המסכם של האלוף תורג'מן, ולאחריו הדרישה של שר הביטחון לבדיקת הדוח שבדק את התחקירים הקודמים, רק מדגישים את הצורך בגוף מוסמך שיאסוף את כל החומר וייתן תשובות הגיוניות לשאלות של הציבור.

בחקירה הזאת הגורמים המעכבים מזוהים בבירור - אלו גורמי האופוזיציה והתנהלות מערכת המשפט, ובייחוד בג"ץ, בפרשת הפצ"רית. העובדה שממשלת ישראל לא מסוגלת למנות ועדת חקירה במהירות, כדי שתיתן את התשובות המוסמכות למחדל של 7 באוקטובר, היא בעצמה כשל שירדוף את החברה הישראלית. מרכיבי האופוזיציה רואים בוועדת חקירה ממלכתית רק עוד כלי הכרעה פוליטי. עוד כלי שישמש להדחת בנימין נתניהו. הם לחלוטין לא משדרים שחקר האמת חשוב בעיניהם. הם רוצים ועדה, הם לא רוצים חקירה.

פסיקות בג"ץ בנושא השופטים המפקחים על חקירת הפצ"רית מעלות חשד שנשיא ביהמ"ש העליון, ואולי גם שופטים אחרים, מנסים לעכב את חקירת הפרשה, ובמקרה החמור יותר - להקפיא אותה. אם ככה זה עובד, אז ועדת חקירה ממלכתית מבית המדרש של ביהמ"ש העליון ונשיאו תהיה בעייתית. כשאתה שומע את הצעקות של ח"כ גלעד קריב, שמבטיח למאזינים שבסוף תוקם ועדת חקירה ממלכתית ונתניהו ייתן את הדין, אתה מבין שהמטרה מסומנת. בניגוד לתפיסה המקובלת, שהעימות מול מערכת המשפט תמיד מועיל אלקטורלית לימין, משפט נתניהו השערורייתי מצביע על כיוון אחר: המשפט והסיקור התקשורתי שלו משרתים גם את הימין וגם את השמאל. כי זה חומר בעירה תעמולתי שלא מתכלה, ויש פלח מצביעים שהיה מצביע לליכוד אלמלא המשפט. הקמת ועדת חקירה כלשהי בעיתוי קרוב תייצר אפקט דומה: פס ייצור של תעמולה שתישפך על ראשו של נתניהו. אפשר להניח שהעיתוי הנוח להקמת ועדת חקירה הוא אחרי הבחירות, שעדיין לא ברור מתי יתקיימו.

חינוך צבאי

אם וכאשר תוקם ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר, ספק אם היא תעסוק בשאלות עומק כמו התרבות הצבאית והכשרות המפקדים בזרועות צה"ל השונות. מי שהתגלה במלחמה כקול ביקורתי אינטליגנטי בכל ההיבטים של המבצעים והאסטרטגיה המיושמת בזירות השונות הוא ח"כ עמית הלוי. לפני שסולק מוועדת החוץ והביטחון בעוון התנגדותו למרכבות גדעון ב', הוא הספיק לעמוד בראש ועדת המשנה לתפיסת הביטחון שחקרה את נושא הכשרות מפקדים בצבא היבשה הלוחם. הוא גם חתום על הדוח שיצא לפני קרוב לחודש. השבוע הוא עסק בעיקר בקרב הישרדות פוליטי במסגרת הבחירות הפנימיות בליכוד בירושלים. התייצבה מולו ברית של אמסלם וברקת, אך מאחוריו התייצב בתמיכה מלאה ראש הממשלה נתניהו, שדאג להחזיר אותו כממלא מקום קבוע בוועדת החוץ והביטחון. הלוי השיג תוצאה שהיא סוג של ניצחון.

פגשתי את עמית הלוי כמה פעמים במהלך המלחמה. למעשה, מתחילת המהלך הקרקעי הוא היה ביקורתי מאוד כלפי המהלכים של צה"ל ברצועת עזה. כך גם בהמשך המלחמה. הוא היה חדור תחושה שצה"ל לא פעל נכון כדי להשיג את הכרעת האויב ומימוש המטרות שהכתיב הדרג המדיני. אחת הסיבות העיקריות, לתפיסתו, שהמטרות לא הושגו במלואן היא שמפקדי צה"ל הבכירים למדו לאורך השנים הרבה בנושאי משפט ומדיניות, ספגו תרבות של עוינות לצבא באקדמיה, ולא למדו סוגיות צבאיות שבלעדיהן אין מצביאות. למשל, אסטרטגיה או חשיבה אופרטיבית.

"נמנע דיון אפקטיבי במתווים צבאיים רלוונטיים", כותב ח"כ הלוי על דיונים עם צמרת צה"ל בוועדת החוץ והביטחון בזמן המלחמה. "למשל, בישיבת ועדת החו"ב האחרונה שבה השתתף הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל הרצי הלוי, התברר, לפי מיטב הבנתי, כי שיקולים מדיניים, כלכליים ומשפטיים הפכו מבחינתו אופרציה לכיבוש רצועת עזה ללא רלוונטית. וכך הוא נמנע מתכנון ומדיון רציני בקבינט בנושא".

בתת־פרק שכותרתו "טשטוש המקצוע הצבאי" נכתב בדוח כי "נציג צה"ל בכיר ביותר (אמר) שמפקד בכיר חייב לשקול גם שיקולים מדיניים, מאחר שהם חלק בלתי נפרד מהמערכה. כשנאמר לו שיש גורמים אחרים שזה תחום מומחיותם, ושקיבלו לכך מנדט ציבורי, תשובתו היתה כי אם הקצונה הבכירה לא תעשה שיקולים מדיניים, הדרג הפוליטי יעשה שיקולים פוליטיים(!)".

הלוי כותב על תופעה של קצונה בכירה שמזלזלת בנבחרי הציבור ורואה את עצמה מקבלת החלטות לאומיות, תוך שהיא שוקלת שיקולים שאינם צבאיים בעליל. לפי הדוח, "התברר שאחרי דרגת סא"ל הצבא מתמקד בהפיכת הקצין למי שמאמין שהוא גם ראוי וגם מוכשר לקבל החלטות מדיניות במקום הדרג הנבחר".

הדבר היותר מדאיג הוא שגם כאשר צה"ל ממקד את עיקר מאמץ ההכשרה בפיקוד הטקטי, "חסרים תרגילים ואימונים": "לומדים תורות לחימה באופן תיאורטי אך לא מיישמים אותן בתרגילים יבשים, ועוד יותר מכך רטובים".

לקאסטה חוקים משלה

פרשנים בכירים כבר ניתחו את מהלכיו של עוה"ד יצחק עמית בפרשת הפצ"רית. הוא שחרר בזו אחר זו שתי פסיקות, שנועדו לאפשר לו אישית שליטה בחקירת פרשת הפצ"רית - תחילה באמצעות מינוי השופט המפקח על החקירה, ואחר כך - מי יודע. כשכל הכדורים מוחזרים תמיד לבג"ץ, אי אפשר לדעת לאן החקירה תתגלגל, ושמה של רות דוד עולה על הדעת. משהו שבין מסמוס החקירה, דחיות אינסופיות, עד כדי הקפאה.

פסיקות בג"ץ בנושא - כבר קשה לעקוב אחרי מספר הדיונים בפרשה שאינה כל כך מסובכת - הפכו לחלק מרכזי בפרשה, עם השלכות על כל עורכי הדין שממלאים תפקידים חשובים כמו היועצת המשפטית או פרקליט המדינה ושלל הבכירים לובשי המדים, שהיו בקלות יכולים להיות שותפים ליפעת תומר־ירושלמי בקנוניה. מתברר שכאשר מתנהל מאבק כוחני לשימור כוחה של הקאסטה המשפטית, גם בין השופטים יש ליגות שונות ומעמדות שונים. מעטים שמו לב שהשופט אשר קולה אמר במפורש שלא היה מקבל עליו את תפקיד הפיקוח, אם לא היה בודק קודם את המינוי על היבטיו החוקיים. שופט בתפקיד רם בישראל הגיע למסקנה שמינויו בידי שר המשפטים הוא חוקי. כך ניתן לשער גם לגבי השופט בן חמו. אבל מתברר שהשניים לא עונים על "הדרישות". הדרישות כנראה מחייבות נאמנות לממסד המשפטי כדי שהאש לא תתפשט.

בינתיים, הפצ"רית המודחת כבר לא נחקרת כי היא בפגרת אשפוז בבית חולים. מלכתחילה עלתה השערה של מי שמכיר שיטות של לוחמה פוליטית ופסיכולוגית, שפרשת שדה תימן היא מבצע דיסאינפורמציה. כלומר, נועדה להשיג אפקט אנטי־ישראלי מוקצן ולפגוע בצה"ל; מתברר שהפרקליטות הצבאית וחדשות 12 היו מוכנים להירתם לזה, אולי בלי שהבינו מה קורה. עכשיו מזכירים שהיה צורך להוכיח לציבור באמצעות התמונות שנעברה עבירה ושיש לחקור את הסוהרים הלוחמים.

לתא"ל (מיל') עופר וינטר היה השבוע הסבר אמין ומעמיק יותר להתנהגות הפצ"רית. "הפצ"רית פעלה ממניעים אידיאולוגיים פוליטיים. ולא לבד. (היא פעלה) במטרה לסרס את המפקדים ולהפחיד את הלוחמים. ותאמינו לי, ראיתי את זה מקרוב", אמר וינטר. מי שראה באיזו דבקות במטרה פעל הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט כדי להרחיק את עופר וינטר עד סילוקו הסופי מהצבא, מאמין לדברים שאומר וינטר. "אין כמעט קצין לוחם שלא היה תחת חקירות (...) יש חבורה שרואה את עצמה כהנהגה המוסרית. צריך לנקות את המערכת מהתפיסה שהמשפט שולט בכל ומחנך את הלוחמים שלנו".

טעות של כ"ץ (2)

הנימוקים לסגירת גלי צה"ל והנימוקים להמשך קיום התחנה הם שווים. או כמעט שווים. אבל רוב הסיבות שמצדיקות סגירה של התחנה הן בעצם סיבות טובות ומוצדקות לעריכת רפורמה עמוקה בגלי צה"ל, ולא חייבות להוביל בהכרח לסגירת גוף השידור שנתפס כאנומליה.

אפשר להתחיל באנומליה: תחנה צבאית שממלאת חלל רדיופוני עצום במדינה דמוקרטית. אבל יש דוגמאות שהן דומות במידה רבה לתחנות רדיו ששימשו בשירות של מדינות דמוקרטיות. אפילו ה־BBC, שמתחזק במשך שנים רבות תחנת רדיו בערבית. רשתות בינלאומיות כמו ה־BBC שידרו גם באנגלית (אגב, גם בעברית תקופה מסוימת) לאזורים כמו המזרח התיכון, ועשו זאת לצורכי השפעה מדינית אסטרטגית. היה "רדיו ליברטי" בתקופת המלחמה הקרה, שנועד לתצרוכת של דיסידנטים במזרח אירופה.

המצב הלא שגרתי של הדמוקרטיה הישראלית הוא היותה מאוימת באופן קבוע בהשמדה. במשך כל שנות המדינה, כולל כמובן בשנים האחרונות, עברנו בהרף עין של מצמוץ למצבי חירום קיצוניים. המצב הזה מחייב שידור ציבורי, והתאגיד, לדעת רבים, אינו מספיק. לגלי צה"ל כתחנה צבאית יש ייחוד. תקשורת אמינה בין כוחות הביטחון והממשלה לבין הציבור היא הכרח.

הבעיה היא שנוצרה בעיה ממסדית של פס ייצור של אליטה תקשורתית, אשר אנשיה מגויסים בגיל 18 לתחנה צבאית (ממלכתית) ונפלטים מהמסוע של הקומביין כמו חבילות קש ארוזות אל שאר התחנות והערוצים האזרחיים, אל העיתונים ואל אתרי החדשות באונליין. כבר בגל"צ הכתבים, העורכים, המגישים והמפיקים לומדים את רזי הקונפורמיזם של התרבות הישראלית - הרי גלי צה"ל, כך אומר אפילו אבי בניהו, היא חלק מרכזי ושורשי בתרבות הישראלית והארץ־ישראלית לדורותיה. מאז פרוץ הרפורמה המשפטית, ולאחריה המלחמה, התחנה היתה מגויסת לאופוזיציה. בנושא שידורי הנאצות נגד ראש הממשלה - זה נושא לבדיקה. אבל כמי ששמע יותר שידורי חדשות של רשת ב' בתאגיד, כולל הקללות והאיומים הבלתי פוסקים, אני יוצא מההנחה שגל"צ לא היה שונה בהרבה. זאת היתה טעות אסטרטגית של גוף צבאי לכאורה. אלה סיבות לשחרר את החברה והפוליטיקה הישראלית מעול התחנה, שלעיתים גלשה לתעמולה, ואולי גרוע מזה.

אבל במחשבה שנייה, זו בעיקר סיבה להפקת לקחים ולעריכת שינויים. בזמנו היו אחדים, אולי רק אחד, שחשבו כי המגויסים לתחנה צריכים לבוא רק מקרב החיילים שסיימו שלוש שנות שירות – עם העדפה לאלה ששירתו ביחידה קרבית. ברור שהמצב הקיים בגיוס נוח מבחינה תקציבית. בכל מקרה, מעבר למשדרים החדשותיים, שום תחנת רדיו לא תפיק תוכניות על השואה, על מלחמת יום כיפור ועל חרבות ברזל/עם כלביא/לבנון. רק רדיו ציבורי עם מחויבות לחברה מפיק דברים כאלה. אז קורה. הוועדה של ישראל כ"ץ טעתה.