הסיוט שלו: זו בדיוק התמונה שממנה נתניהו חשש מאז 7 באוקטובר

השבוע, בברלין המושלגת, פגשתי ידיד מסור של ישראל, שחלק איתי את דאגתו. לדבריו, מחויבותה של גרמניה לישראל היא אחד הנושאים החשובים במדיניות החוץ של ארצו, ואף הרבה מעבר לכך. זוהי אבן יסוד וחלק מההגדרה העצמית של גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי השואה. אבן יסוד אחרת, המחייבת את גרמניה בעקבות המלחמה, היא סעיף 25 בחוקת גרמניה, שבו נקבע כי כללי המשפט הבינלאומי הם חלק מהמשפט הפדרלי. הם קודמים לחוקי הפדרציה ומחייבים אישית את אזרחי גרמניה.

בקרוב יכריע ביה"ד הבינלאומי לצדק בדרישתה של דרום אפריקה להכיר במעשיה של ישראל ברצועת עזה כ"ג'נוסייד". הוא עצמו דוחה את ההגדרה הזו, וסבור כי נעשו ברצועה פשעי מלחמה שאין בהם כדי רצח עם, אבל אם בית הדין יאמץ את ההגדרה המחמירה, תימצא גרמניה בדילמה הקשה ביותר שלה מאז הובסה במלחמת העולם השנייה. חוקתה, המחייבת אותה לאמץ כל החלטה של בית הדין, תעשה זאת אוטומטית, ויהיו לכך השלכות שהוא מנסה להימנע אפילו מלחשוב עליהן.

לדבריו, "גרמניה לא תשחרר עצמה מהחוב הבלתי נתפס שיש לה כלפי מדינת העם היהודי, אבל היא תיאלץ להימנע מחלק חשוב מהביטויים המעשיים של מחויבות זו".

התמונה שממנה חשש. הופעת מנהיגיה הבולטים של האופוזיציה במוצאי השבת היתה התמונה שממנה חשש נתניהו מאז7 באוקטובר. החבירה בין המשפחות שאיבדו את יקיריהן לבין הגורמים הפוליטיים הדורשים מהממשלה את החקירה המובנת מאליה היתה הסיוט שלו. הוא זוכר את מחאת מוטי אשכנזי, והיא שהביאה אותו ואת חבריו להבטיח, מייד אחר השבת השחורה, כי הכל ייחקר אחרי המלחמה. אנשים מן היישוב הבינו כי אכן קשה לדרוש מהעדים להופיע בפני הוועדה בעיצומם של הקרבות. הם סברו כי המלחמה לא תארך יותר משבועות מעטים ונטו להאמין לשרי הממשלה, שהבטיחו לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית. איש לא הפריח את דברי ההבל על אי־אמון העם, כביכול, בוועדה שתוקם על פי חוק.

עכשיו הגיע רגע האמת הבלתי מתוכנן. הנשיא טראמפ סיים את המלחמה. אי אפשר להמשיך לדבר על מלחמה שתימשך עוד שנים רבות, עד שכל אויבי ישראל יחוסלו, מבלי להעליב את טראמפ. אחרי הכל, הוא משוכנע כי בתוך חודשים מעטים הצליח להביא שלום לאזור שלא ידע שלום 3,000 שנה...

מכיוון שנתניהו חושש ממה שמצפה לו בוועדה ממלכתית, הוא אינו מסתיר את מהלכיו הבאים וטוען כי רוב הציבור מתנגד כמוהו לוועדה ממלכתית, אף שלפחות אחת לשבוע מראים הסקרים את ההפך. שריו חוזרים על הקביעה השקרית שלו וטוענים כי הציבור לא יקבל את מסקנותיה של שום ועדת חקירה, אשר תמונה על ידי נשיא ביהמ"ש העליון. ב"שיחות פרטיות" הם לועגים לראש הממשלה ולטיעוניו, אבל מסבירים כי אין להם אפשרות אחרת, וכי ה"בוס" לא יסלח על חריגה מהקו שהכתיב.

לכל זה מתווסף השבוע המתרחש בצה"ל בעקבות החלטת הרמטכ"ל לשחרר מתפקידיהם כמה מהאלופים הבכירים כתוצאה מהתחקירים הפנים־צה"ליים, המתקיימים על רקע הוואקום שיצרה אי־הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית.

הבוקה, המבוקה והמבולקה בצה"לובין הרמטכ"ל לשר הביטחון סביב ועדות החקירה הן הוכחה נוספת להכרח שיש בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתעסוק במכלול הנושאים הכרוכים ב־7 באוקטובר. מוכרחים להבין: זו אינה מחווה למשפחות השכולות. זו אינה התחשבנות עם צד זה או אחר במפה הפוליטית, ולא התחשבנות בין גופי הביטחון. קרה לנו דבר נורא לפני כשנתיים, ואם לא נדע כיצד זה התרחש ואיך ניתן למנוע דבר דומה בעתיד, נעמוד, חלילה, בפני שוקת שבורה.