הרעיון החדש שבוחנים לוועדת חקירה

עו"ד ד"ר דורי (אביגדור) קלגסבלד הוא כנראה המשפטן המנוסה ביותר לסוגיית ועדת חקירה בישראל. מלבד ייצוגם של רבים וטובים בוועדות שונות, את תואר הדוקטור שלו קיבל עוד בשנות ה־80 על התמחותו בתחום. ב־2001 הוציא על בסיס הדוקטורט את הספר "ועדות חקירה ממלכתיות". לאחרונה, לטובת הדור הצעיר והממהר, תמצת את תובנותיו בספרון "מדריך לוועדות חקירה" (בהוצאת מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן).

אחת המסקנות המרכזיות שבו היא "לדעתי, אין הצדקה לצירוף מסקנות והמלצות אישיות לדוחות של ועדת חקירה". כלומר לחקור, אבל לא להטיל אשמה או אחריות על פלוני או על אלמוני. את זה, לשיטת קלגסבלד, יעשה הציבור.

הפרקליט המכובד מציג שורה של נימוקים בלתי פוליטיים בעליל לעמדה שגיבש לפני שנים רבות. הוא, למשל, חזה את מה שמתרחש בימים האלה, כאשר הממשלה לא מסכימה להקים ועדת חקירה, כנראה משום שהמסקנות האישיות עשויות לפגוע בה פוליטית.

"הנפגעים המיידיים מהמלצות הוועדה הם ממַנֵי הוועדה - השר או הממשלה... (הם) יהיו נכונים לספוג לחץ ציבורי ופוליטי כבד, ובלבד שלא להקים ועדה". והמסקנה, "הנזק (לציבור - א"כ) שייגרם כתוצאה מאי־קיום חקירה עצמאית ואובייקטיבית עלול להיות חמור יותר מהותרת הטלת האחריות ותוצאותיה לזירה הציבורית והפוליטית". כלומר אי־חקירה בכלל גרועה יותר מחקירה בלי המלצות אישיות.

נימוק שני שמציג קלגסבלד הוא משך הזמן. עם המלצות אישיות נוצרת "פגיעה קשה ביעילות ובמהירות עבודתה של הוועדה. שלב האזהרות מאריך באופן משמעותי את מועד הפרסום של דוח הוועדה". הסיבה לכך היא החודשים הארוכים שניתנים לנפגעים מהדוח להגיב למסקנות כלפיהם, ולאחר מכן לבחינת טיעוני ההגנה שלהם. קלגסבלד מציג כמה ועדות שחקרו מאורעות מצומצמים בהרבה מטבח 7 באוקטובר, והן נדרשו לשנה וחצי של המתנה רק בין מכתבי האזהרה לבין הדוח הסופי של הוועדה. מובן שהוועדות עצמן חקרו את מה שחקרו במשך חודשים ושנים.

במקרה שלנו שנה וחצי אחרי המלחמה אפילו לא החל תהליך הקמת הוועדה, שלא לדבר על עבודתה. אם תוקם ועדה שתידרש גם למסקנות אישיות, יהיו הרבה מאוד מוזהרים, מה שיחייב המון זמן להגיב לטענותיהם. קחו לשם השוואה את ועדת אור, שחקרה את הנסיבות הרחבות שהובילו להריגתם של 11 ערבים־ישראלים בימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. עבודתה נגעה רק ל־14 מוזהרים ונמשכה כשלוש שנים עד למסקנות הסופיות. שנה וחצי נדרשו רק לבחינת תגובות המוזהרים. בהתחשב בהיקפי החומר והאנשים שייחקרו בנוגע לטבח, כמה זמן יידרש לוועדה שתכלול מסקנות אישיות? 10 שנים? 15?

סיבה שלישית, חשובה מאוד, שמציין קלגסבלד היא שמסקנות אישיות מסיטות את הדיון ממה שחשוב יותר: הלקחים. "מסקנות אישיות מושכות את תשומת הלב והופכות מבחינה ציבורית למרכז הכובד של הדוח. (גם) קל בהרבה ליישם אותן... תופעה זו מעוותת את מטרתו העיקרית של הדוח: להפיק לקחים מערכתיים ולמנוע את הישנות המשגים שנעשו", הוא כותב.

קלגסבלד מציג נימוקים נוספים, כגון ויכוח פוליטי וציבורי שמעוררות המסקנות האישיות, מה שמכרסם בלגיטימציה של הוועדה. כמו כן, המצב הקיים בישראל שבו ועדת חקירה חורצת גורלות באמצעות מסקנות אישיות הוא "חריג וחסר אח ורע" ביחס לעולם: "ועדות חקירה מחוץ לישראל קובעות המלצות אישיות רק לעיתים נדירות, ולא מוכר מקרה אחד של המלצה אישית לדרג המדיני".

מתברר שעו"ד קלגסבלד אינו היחיד שעמדתו העקרונית שוללת המלצות אישיות בדוחות של ועדות חקירה. הוא עצמו מזכיר כי המשפטן המנוח אמנון רובינשטיין אמר ב־2012: "אני לא חושב שוועדת חקירה צריכה להמליץ המלצות שיש להן משמעות פוליטית. זו צריכה להיות הכרעה של הדרג הפוליטי, אבל יש מקום שוועדה כזו תקבע עובדות".

גם ד"ר יובל שטייניץ, כיום יו"ר רפאל ובעבר שר האוצר, שר האנרגיה, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומחזיק תיק איראן בממשלה, סבור שיש ניגוד מובנה בין חיפוש אשמים להפקת לקחים. בספרו החדש, "הקומדיה הממשלתית", הוא שב וחוזר על גישתו בת שלושת העשורים. לשטייניץ יש "התנגדות עמוקה לנורמה של חיפוש אשמים... אני מתנגד באופן נחרץ לתופעה של ועדות חקירה בראשות שופטים - משום שאצלם קיימת נטייה טבעית, מכוחו של ההרגל, לחפש אשמים. לדעתי, נזקן של ועדות חקירה משפטיות מסוגן של ועדת אגרנט, ועדת כַּהַן או ועדת אור עלה בטווח הארוך לאין שיעור על תועלתן. ועדות אלו באמת גרמו עוול למיטב אנשינו, הרתיעו אנשים טובים מלהצטרף למערכת הביטחון או המשטרה, וגרמו ל'אפקט הכסת"ח' הנודע לשמצה".

הוא, "לעומת זאת, יוצא תמיד מתוך הנחה, שגם האנשים הטובים ביותר עלולים לטעות מפעם לפעם, ולעיתים אף יתלוו לכך מדרך הטבע תוצאות טרגיות - וזו לא צריכה להיות סיבה להדיח אותם או לפגוע בקידומם".

הגישה הזו של שטייניץ תרמה לאחד ההישגים הביטחוניים הגדולים ביותר של ישראל בכל הזמנים. ב־2003, חרף התנגדות עיקשת של מערכת הביטחון, הוא הקים את הוועדה לחקר הכישלון המודיעיני של מלחמת המפרץ השנייה. הוועדה חקרה מדוע גם המודיעין הישראלי חשב שיש נשק כימי בעיראק, בשעה שלא היה כזה. נאמן לשיטתו, אותה ועדה התחייבה מראש שלא להסיק מסקנות אישיות, מה שהקל על הנחקרים לדבר בלי מורא. אחת מתוצאות הלוואי של החקירה ההיא היתה גילוי הכור הגרעיני שבנה בשאר אסד בסוריה.

שטייניץ ידוע, כמובן, כמקורב לנתניהו. קלגסבלד לא מוכר כתומך של ראש הממשלה, ובעבר ייצג את מפלגת יש עתיד בעתירות לבג"ץ נגד הממשלה. ודאי שאמנון רובינשטיין לא נמנה עם המחנה שלו. כך שבמובן מסוים יש פה אישים מ"שני הצדדים" ששותפים לאותה הדעה, ולפיה ועדות חקירה לא מחייבות המלצות אישיות. ולא רק הם. ההצעה לוועדת חקירה בלי מסקנות אישיות עלתה לדיון בעת האחרונה אצל הנשיא הרצוג. נראה שהנימוקים שהוצגו בספרון של קלגסבלד השפיעו עליו.

ניתן להעריך כי אם נתניהו יסכים לוועדת חקירה שאין בה מסקנות אישיות, הרצוג ייתן את ברכתו. סוף־סוף הכל מודים כי חובה עליונה לחקור בצורה מסודרת ומפורטת מה קרה באותה יממה מרה ונמהרת, בין ליל שמחת תורה לבוקר הנוראי בתולדותינו. מה היו הקונספציות, ההחלטות, התפיסות המדיניות והמבצעיות שהוליכו אותנו אל פי התהום.

ראש הממשלה נתניהו מסכים עקרונית שיש לחקור את נסיבות הטבח, אך אחד הנימוקים שהציג לדחיית החקירה הוא ש"קצינים לא יהיו עסוקים בהגנה על עצמם מפני הוועדה, אלא במלחמה". זהו טיעון רב חשיבות. ואולם ברגע שפרק המסקנות האישיות נעדר מדוח הוועדה, אותם מפקדים, וכן שאר הגורמים, יכולים להעיד בחופשיות בלי להתעסק עם עורכי דין ובלי לבזבז זמן אצל עורכי דין ולשמור לעצמם על הגב.

המרכיב החשוב ביותר עבור נתניהו הוא השתתפות בקביעת הרכב חברי הוועדה. הוא משוכנע שאם נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית יהיה זה שיבחר אותם, התוצאה תהיה מוטה מראש. נתניהו מעוניין ש"יחקרו הכל", מהסכמי אוסלו והלאה, כולל התפיסות והקונספציות שלאורן פעלו הממשלות ומערכת הביטחון שנים ארוכות. זו כמובן דרישה צודקת, ואולם נכון לרגע זה נתניהו לא החל בשיח עם השופט עמית על הרכבים פוטנציאליים של הוועדה.

בעבר נשיא העליון אמנם היה פורמלית מי שבוחר את חברי הוועדה החוקרת, אך בדרך כלל קדם שיח שקט בינו לממשלה על ההרכב. הנשיא הרצוג הרי הציע נוסחת פשרה, שלפיה עמית יתייעץ עם סולברג על הרכב הוועדה. נתניהו דחה אותה על הסף, ולא העלה אפשרות אחרת.

קונספציה, מודיעין, מבצעי

היבט נוסף, רב חשיבות, הוא הררי החומר שכל ועדה לחקר הטבח תהיה חייבת להתמודד איתם. שלא כמו מלחמת יום הכיפורים, שם היתה קונספציה מודיעינית שהובילה לכשל מבצעי מהדהד ולמלחמה קשה - טבח שמחת תורה נעוץ בלפחות שלושה כישלונות עצומים ונפרדים.

העיוורון הראשון הוא הקונספציות המדיניות שהולידו תפיסות מבצעיות שגויות. כך, למשל, תא"ל (מיל') אמיר אביבי, שהיה ראש לשכת הרמטכ"ל בוגי יעלון, מספר כיצד התחלפה תוכנת ההפעלה הצה"לית עם הצנחתו של דן חלוץ במקומו של יעלון. האחרון התנגד כזכור להתנתקות, בנימוק שתיתן רוח גבית לטרור. מרגע שהוזז הצידה, צה"ל תרגם לצעדים מעשיים את ההנחה שההתנתקות תביא שקט ושלווה.

"ההנחה (במסגרת ההתנתקות היתה) שעזה תהפוך להיות סינגפור. זה הגיע לכך שבאגף המבצעים הוכנה תוכנית לסגירת אוגדת עזה, כי 'בשביל מה צריך אותה אם עזה עוד רגע סינגפור'. פריסת הכוחות אחרי ההתנתקות היתה 'פריסת שלום'. בסיס רעים נבנה בלי מיגונית אחת. התפקיד הבא שלי היה סגן מפקד אוגדת עזה, והגעתי לבסיס שאין בו מיגוניות. אלה לא היו רק דיבורים, אלא זה תורגם למעשים. משהו מטורף", העיד אביבי עוד לפני המלחמה.

המחדל השני הוא, כמובן, המודיעיני. והשאלה אינה רק מדוע האזהרה של הנגדת ו' מפני תוכנית "חומת יריחו" נעלמה בתהומות הנשייה, אלא גם מי היה האחראי למודיעין מעזה בעשורים האחרונים, ואם אחריות זו נפלה בין הכיסאות.

ההיבט השלישי הוא הקריסה המבצעית. מעבר לכישלון הנקודתי ביום הטבח, ועדה זו תהיה חייבת לבחון את גודלו של צבא המילואים והצבא הסדיר ואת חוסר הרלוונטיות של חיל האוויר בשעות הכי חשובות.

מכיוון שכל אחד מהנושאים האלה נרחב מאוד בפני עצמו, ומאחר שיש חובה עליונה להבין כיצד הערך הכי יסודי של "לעולם לא עוד" התפרק לרסיסים באותן שעות איומות, נראה כי יש מקום להקים כמה ועדות. הן לא יכללו כאמור מסקנות אישיות, אך כן יחקרו כל היבט בנפרד ויגיעו למסקנות בפרק זמן סביר, ולא בעשור הבא. אפשר גם שיהיו אלה ועדות חקירה ממשלתיות ולא ממלכתיות, כלומר כאלה שהממשלה ממנה. שלוש ועדות ממשלתיות יוכלו להיות שוות משקל מבחינה ציבורית לוועדת חקירה ממלכתית.

בקרב מתנגדי הממשלה יהיו כמובן מי שמייד ישללו ועדה שאינה ממלכתית, וכזו שלא תחרוץ מראש את דינו של נתניהו. זו התעקשות מיותרת. ראשית, ראוי להזכיר שוועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים וועדת וינוגרד - שהיתה ועדה ממשלתית - לחקר מלחמת לבנון השנייה לא הורשו מראש להסיק מסקנות אישיות נגד הדרג המדיני.

ובכל זאת, בפער של יותר מ־30 שנה בין זו לזו, המסקנות של שתיהן פגעו קשות בראשי הממשלה שבמשמרתם פרצה המלחמה. גולדה ואולמרט (בהתאמה) נאלצו בסופו של דבר לעזוב את תפקידם משום שהציבור ראה בהם אחראים, בלי שוועדה כתבה זאת שחור על גבי לבן.

שנית, נתניהו הרי נחלץ מדוח אסון מירון, וכן משפל תדמיתי שלא היה כמותו לאחר הטבח. כלומר, לא המסקנות האישיות של הוועדות קובעות, אלא דעת הקהל והיכולת. הציבור מפעיל שיקול דעת, לטוב ולמוטב, בין שהמסקנות האישיות נכתבו שחור על גבי לבן, ובין שלאו.

בימים של קיטוב כה משווע בעם, בעוד הימים חולפים וכשהכל מסכימים כי חובה לחקור - אולי ועדת חקירה שתבהיר מראש כי לא תחרוץ גורלות אישיים היא הדרך לשים מאחורינו לפחות את הוויכוח הזה.

גיבורים בלי מדים

בשבוע הבא צה"ל יתחיל בהצגת ממצאי התחקיר שערך על הטבח שבתוך הטבח, קרי: רצח 364 המשתתפים במסיבת הנובה, חטיפת 44 מהם ואונס מספר לא ידוע מקרבם.

כמו בתחקירים הקודמים שהציג הצבא, התמונה הכללית ידועה וספק אם נשמע על גילויים דרמטיים. מנגד, מה שלא סופר והודגש בנוגע לשדה הקטל בנובה הוא עד כמה הנרצחים שם מנעו במותם המונים אחרים. הרי עשרות המחבלים שרצחו את החוגגים היו אמורים להמשיך את דרכם לפנים הארץ, קדמה, צפונה ונגבה. הם היו מצוידים במפות ובפקודות לעשות זאת, ואלמלא נתקלו במסיבה זה מה שהיה קורה.

שום דבר לא מנע מהם באותן שעות לעשות את דרכם לנתיבות, לאופקים, לשדרות, למושבים וליישובים שעל הדרך, ואולי גם לחדור עמוק יותר לתוך ישראל. מי יודע כמה עמוק היו נכנסים, לאן היו מגיעים, וכמה זמן היה נדרש לנקות אותם ממרחבי הנגב, ואולי גם מעבר לו.

כך שהחוגגים בפסטיבל ביער רעים הפכו להיות גיבורים בעל־כורחם, קיר מגן שהציל המונים וצמצם את ממדי הפגיעה הנוראה בישראל באותו בוקר שמחת תורה. נכון, הם לא היו חיילים, לא לבשו מדים, ורק מעטים מהם גם נלחמו ממש במחבלים. ועדיין, מדינת ישראל חייבת להכיר ולהוקיר את תרומתם זו לביטחון ישראל.

מבחינה רשמית קיימת בישראל הפרדה מלאכותית־משהו בין מי שנהרגו כחללי צה"ל לבין מי שנרצחו בפיגועים. הראשונים נחשבים למי שנפלו בהגנה על המולדת, בעוד האחרונים הם קורבנות הטרור. לפחות בנוגע לנובה הקריטריונים האלה לא רלוונטיים.

אוסמא אבו־עסא וענר שפירא, שהעסיקו את המחבלים במיגונית המוות זמן ממושך, הם גיבורים לא פחות מכל חייל ששילם בחייו במלחמה. כמוהם גם מי שלא נאבקו במחבלים בפסטיבל, ופשוט בעצם נוכחותם שם מנעו מהטבח להתפשט. שנה וחצי אחרי, הגיע הזמן להכיר בתרומתם של נופלי הנובה לביטחון ישראל.