"רואה כאן, התמונה של הבחור? הוא נורה ברחוב הראשי. רואה שם את החלון? זה בחור שישב מול הבית של מי שהם רצו להוריד. בטעות ירו בו, אללה ירחמו. נשארו עוד חורים בזכוכית, אתה רוצה לצלם? לא בטוח שכדאי. רואה את הבית הזה? שם הם ירו עוד פעם על מי שרצו להזהיר. בסוף פגעו. רואה בקומה השלישית, את המרפסת? דפקו בדלת, פתח והרגו אותו. ספרת? ארבעה? וכאן ימינה היה עוד אחד שנורה, והנה מרפאת הילדים, שם הרגו אתמול את הרופא. כמה ספרת? שישה נרצחים. כמה מטרים עברנו? הנה אני בודק במונה של הרכב. אפילו לא 200 מטר".
בימים כתיקונם האופטימיות שלו מדבקת, אבל אלו ימים בקלקולם. החיוך הרחב שלו התכווץ לסימן שאלה תמוה. ככה זה כשפטיש הגורל מתעקש להכות שוב ושוב ושוב באותו המקום. ככה זה כשברדיוס של עשרות מטרים מהבית שבו אתה מגדל את ילדיך נפרש כביש הרציחות. ככה זה כשב־24 השעות האחרונות נרצחו שבעה ערבים בישראל. ככה זה כשחודש אחד לתוך השנה האזרחית והסטטיסטיקה מדממת: 27 ערבים נרצחו בישראל, החיים מהצד הערבי של הגורל.
סביר להניח שבשלב הזה לא מעט מכם איבדו עניין. עוד כתבה על נרצחים בחברה הערבית? שמענו, הלאה, יש לנו מספיק צרות גם בלי אנשים שכל היום רוצחים אחד את השני. חלק, בסתר ליבם או בחשכת מקלדתם, אולי אפילו הלכו קצת מעבר.
"כן, ראיתי את הטוקבקים לידיעה על הרצח המשולש", הוא נאנח. "לצערי זה משקף את מה שחושבים לא מעט אנשים. 'איחלתי לשני הצדדים בהצלחה', מה שנקרא. שימותו ערבים, למי אכפת? ועכשיו, אחרי שאתם כותבים את זה, לא חולפת לכם בראש, אפילו לרגע, איזו מחשבה שאולי, רק אולי, כדאי להבין למה זה קורה, ולעצור את זה כי אולי אתם חוששים שזה גם יגיע אליכם?"
הקו האדום הדק
מעבר לכביש הראשי, אבו סנאן וכפר יאסיף כבר התחברו לכלל יישוב אחד. אפילו בני המקום מתקשים להצביע על הקו המדויק שבו נגמר יישוב אחד ומתחיל אחר. כל שטח פנוי נודל"ן מזמן, וכל בתי האב הפכו מזמן לבתי קומות הילדים וקומות הנכדים. הלחץ בחברה הערבית בישראל דוחק, וכל מילימטר הופך לבעל משמעות גדולה. ככה זה כשתוכניות פיתוח ליישובים ערביים בישראל הן מדע בדיוני.
"ונציה, כל סוגי הגלידות והפיצות" - מכריז שלט מלא ערגה ללייף־סטייל איטלקי. חבורת נערים מתגודדת בצד הכביש, אחד חונק את חברו, ספק בצחוק, כמה אחרים נותנים לו כאפות. "אם זה היה קורה לפני 30 שנה אבא שלי היה עוצר בצד הכביש, נותן סטירה לילד הזה, אומר לו 'מי זה אבא שלך? לך תגיד לו שאני נתתי לך סטירה'. בערב אבא שלו היה בא לאבא שלי, אומר לו 'תודה' ושואל אותו 'למה רק סטירה אחת?'. היום אני מפחד אפילו להעיר להם. מילה לא במקום", הוא מעביר את האצבע על צווארו.
בזמן כתיבת שורות אלו נרצחו ארבעה ערבים בפחות מ־24 שעות במרחב אבו סנאן - כפר יסיף. עד שהעיתון יגיע אליכם צפויים להירצח עוד שניים. עד שהוא יגיע לפחים של יום ראשון יירצח עוד אחד. "ובוא, אחרי שאנחנו מבינים שאלו לא מספרים הגיוניים, בשום מצב, צורה ודרך, אתה יודע מה הכי מטורף בכל הסיפור הזה? כמה תיקים נפתחים על כל הרציחות האלו? 30%?", אומר א' ופניו מתעוותות מכאב. "אתמול הייתי בדרך לקחת את הילד להוריד לו גבס, התקשרה אלי אחותי, אמרה לי 'לאן הגעת?', אמרתי לה 'אני בדרך למרפאה'. אמרה לי 'תברח, רצחו את הרופא'. אתה יודע למה הוא נרצח? כי הוא קרוב של בן דוד של איזה אחד שיש לו עניין איתם. אז הם הולכים על האנשים הכי בולטים ומוצלחים בסביבה, לסמן: אם עליו אנחנו יכולים, מי אתה חושב שאתה".
"אתה אפילו לא מבין את הדבר הכי נורא בסיפור הזה", מוסיף ב', "השמועות אומרות שהם רצחו את הרופא הלא הנכון. היעד שלהם סיים משמרת והלך הביתה, הם הגיעו קצת אחרי ורצחו את הרופא שהיה שם".
קשור או לא, לרופא הזה היה שם. ד"ר עבדאללה עוואד, בן 29, ממזרעה. אב לשני פעוטות, שבדיוק סיים בהצטיינות את הסטאז' ועמד על מפתן חייו המקצועיים. לשלושת הצעירים שנרצחו ביום ראשון גם יש שמות - נתן משלב, וג'די כיר והייתם זינאתי. עד סוף הכתבה אתם תשכחו את השמות. רשימה הולכת ומתארכת של שמות. תשאלו את עצמכם למה. טוב, נו, בטח עבריינים".
"מדינה בתוך מדינה"
"הרקע לרצח של שלושת הצעירים הוא פלילי", נאנח פאוזי משלב, "אבל שוכחים שהקורבנות הם אנשים חפים מפשע. זה מה שהופך את המצב למזעזע עוד יותר. בחברה הערבית הפשע מתעצם מבחינה כלכלית, הגופים הפליליים מתחזקים בצורה שקשה לדמיין. יש להם כסף, והם מצליחים לגייס בקלות עוד כוח אדם. יש לארגונים האלה נשק רב – אקדחים, רובים אוטומטיים. היכולות שלהם השתפרו, והם מתמקצעים מיום ליום. ומהצד השני, הבעיה היא שכוח ההרתעה של המשטרה והמדינה לא קיים. בשורה הסופית, המצב הוא כזה שאנשים לא חוששים יותר לרצוח אחרים".
את משלב, ראש המועצה המקומית אבו סנאן. אנו פוגשים בלשכתו. רכבת נמהרת של אנשים מבקשים להיפגש עימו. מהנדס העיר ואזרח שרק צריך חתימה, הגזבר עם צ'קים לחתימה, המזכירה כחולת העיניים עוברת על הנאום ומציעה טיוטה חדשה, עובדי תפעול נכנסים ויוצאים, מארגנים את הרמקולים על גג המועצה. במקום להכריז על מתקפת טילים, הרמקולים מכריזים על שלושה ימי אבל והשבתה מוחלטת של המועצה.
"חווינו אירוע מזעזע וקשה מאוד. לצערי, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עדים לאירועים כאלה. לפני שנה וחצי היה כאן רצח מרובע על אותו עיקרון, באותו סגנון, על רקע פלילי. המשפחות הפושעות משתלטות על האוכלוסייה ונכנסות לחברה בצורה חזקה ומאורגנת. הן מצליחות לגייס הרבה אנשים מתוך החברה עצמה, וכך קורה שרכב שעובר בכביש הראשי בכפר יאסיף יורה בנשקים אוטומטיים, ושלושה צעירים נפצעים, והרוצחים יוצאים ומוודאים הריגה במקום. שניים הצליחו לברוח. זה מזעזע. שלושה צעירים ממשפחות טובות, עובדים בחברות ממשלתיות, ללא שום קשר לעולם הפשע. בדיוק מה שקרה אמש עם הרופא".
למה כל זה קורה לדעתך?
"כי המשטרה וכוחות האכיפה לא מצליחים להעביר את התחושה שיש מי שיעצור אותם. פעם אדם היה חושב אלף פעמים לפני שביצע עבירת תנועה, כיום מבצעים פשעים בכל הזירות ובכל המקומות. יש מצלמות, אבל זה לא מספיק. אנחנו נמצאים במצב של מלחמה, ממש כמו בעזה. אני לא צוחק. צריך יחידות מיוחדות כדי להילחם בפשע הזה, מסתערבים, וכוחות מיוחדים. אחרת נהפוך למדינה בתוך מדינה".
"אנחנו כבר מזמן מדינה בתוך מדינה", מתערב אחד הנוכחים בחדר. שתיקת מועקה ממלאת את החדר. מן חוץ נשמעת בדיקת צופרי ההלוויה.
"הסיכוי שאני אפגוש כאן ניידת משטרה הוא אחת לארבעה ימים, אם בכלל", ממשיך משלב. "בערים כמו עכו ונהריה אתה רואה ניידות כל יום. אבל כאן, באבו סנאן, כפר יאסיף, ירכא וג'דידה־מכר, עם אוכלוסייה של כ־80-70 אלף איש, כמעט שלא רואים ניידות. יש הרבה אירועים יומיומיים, לא רק חיסולים, והמשטרה לא מגיעה. אנחנו זקוקים פה לתוספת כוח אדם משמעותית, לא רק להוסיף עוד שלושה או חמישה שוטרים. צריך גוף שירגישו את הנוכחות שלו בכל מקום. המשטרה צריכה לגבות אותו, אבל כרגע אין לנו את זה. פניתי לשר בן גביר וביקשתי עוד שוטרים ועוד ניידת שירות עירונית מיוחדת לאבו סנאן. אנחנו זקוקים לנוכחות משטרתית חזקה ומשמעותית בהרבה ברחובות שלנו".
כל הפנים והשמות
מתחת לכל קרחון גלוי על פני הים יש חלק גדול בהרבה הנסתר מהעין. אם חורגים מהכביש הראשי, המותאם לתיירי חומוס ומצברים, מתגלים לאיטם חלקי הקוד הסודי של המקום. הוא מקוטע, לרוב כתוב בכתב חרטומים, אבל הוא שם, נוכח בכל מפגש. בן לוויה נסתר לחברה שנמצאת פסע בתוך התהום.
העין הנסתרת רואה יותר מכל מצלמות האבטחה הגלויות. נסיעה קצרה בכביש הרציחות נעשית כמעט בהסתרה. כאן מצלמה חיצונית היא איום זרקור על המתחולל מתחת לפני הים. לא מצייתת לקוד הפנימי. "תן לי לחנות שם ואז תחזור לצלם?" התנועה בסמטאות ובכבישים המתעקלים של כפר יאסיף גורמת לך לתהות איך רצח יכול לקרות ביישוב כה צפוף. יתר על כן, איך נמלטים רוצחים בכבישים כה צרים ודחוקים? "כאן בכפר צריך לנסוע בזהירות גדולה", אומר ב'. התסריטאי שבשמיים ממשיך לעבוד במרץ. בתזמון מושלם מגיח מולנו צעיר על אופנוע. ב' נדרך. הקסדה מבהיקה לרגע בשמש, ואז האופנוע נעלם מאחורינו. ב' משחרר אנחה, "אף פעם אי אפשר לדעת".
מעבר לעיקול היורד עבודות בכביש. טרקטור קטן מפרק את האספלט, חוסם חצי מסלול מהמסלול ורבע שמתפקדים כאן בתור כביש דו־סטרי. באמצע החיכוך בין הקיר לבין הרכב ממול ב' מבחין בנהג שמולו ועוצר לשיחת חלונות פתוחים. "אֻסְתַאד", מורה, קורא ב' בהערכה לאיש כסוף השיער שמחייך אליו בעודו מנווט את הרכב. למרות השיחה, שום צפצוף לא נשמע מהמכוניות אחרינו.
"מסכן", אומר ב' לאחר עוד כמה עיקולים, "גם הבן שלו נרצח". המילה "גם" ממשיכה להדהד ברכב אחרי שהאיש נעלם. הקוד של אבו סנאן ממשיך לכתוב את עצמו, במרחק נגיעה מהכביש הראשי.
באחת החנויות מקבלים שיעור בתולדות הסכסוך. "75 שנה אחרי הקמת המדינה קשה מאוד להציל את היישובים הערביים. על מה אנחנו נלחמים? כבר אין קרקעות לריב עליהן. זה לא סכסוך על משהו מהותי. כשאתה מנתק 90%-80% מהאוכלוסייה הערבית בישראל, מותיר אותה להיות פריפריה של פריפריה, משאיר את החברה הערבית בישראל על קצבאות הביטוח הלאומי, זה לא חיבור אמיתי. פתיחת מוסך בשבת כדי שהיהודים יבואו לטפל ברכב כשהם לא עסוקים, וגם כי זה יותר זול – זה לא חיבור. ובטח ובטח שצלחת חומוס זה לא חיבור. כמה אפשר ללעוס את הנושא הזה? אין כאן שום חיבור. הכל זה רק הפקרה וניצול. אם מדינת ישראל לא תחבר את האוכלוסייה הערבית מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, המצב רק יחמיר, וכשהוא יחמיר הוא יגיע אל פתח הדלת שלכם ויפוצץ את השלווה המזויפת שלכם בפרצוף".
עוד אחד שיאמר את כל האמת בפנים, אבל לא ירצה שפניו אפילו יירמזו בעיתון. אפשר כבר לשמוע את העורך מתקומם. "אבל למה בלי שמות? למה לא בפנים גלויות?". מופנם ככל שיהיה, הקוד תמיד שם, עובד, זוכר. עד יום ראשון אנחנו נשכח, עד יום ראשון השמות שלהם עשויים להיות הכותרות של מחר, ובכנות - לא בטוח שיותר מכותרת משנית.
"בוא נדבר על אחריות", אנחנו אומרים. במשך היום הזה האצבע המאשימה מופנית בעיקר אל מדינת ישראל. אבל נקמת דם, חוקי החמולה, כבוד המשפחה ועוד הם קודים סודיים או גלויים למחצה של החברה הערבית. אולי צודקים אלו שאומרים "אין מה לעשות. רצח זה בתרבות שלכם"?
החיוך שלו חד: "אין בעיה, זורם איתך, רצח זה בתרבות שלנו, בסדר. אבל מאחר שמדינת ישראל מאוד מכבדת תרבות של אחרים, היא לא עושה שום דבר ביחס לרציחות בחברה הערבית, בקטע רב־תרבותי? אז זה בסדר להגיד שגם פיגוע נכלל ברב־תרבותיות? וגם רצח של יהודים זה קטע תרבותי שלנו, גם זה נכלל בתוך ההכלה ה'רב־תרבותית?' או שרק רצח של ערבים זה קטע תרבותי".
במסעדה ממול
צהריים באבו סנאן, לפני ההלוויות. אנו יורדים אל המרכז. בדרך חולפים על מתחם מגודר ושמור. אני תוהה למה זה לא נדל"ן עד שאני רואה את השלט "בית קברות יהודי עתיק, מקום קדוש. נא לשמור על קדושת המקום", בעברית ובערבית. "היו פה יהודים במאה ה־18. היום לא באים לגור פה, לא שורדים את אורח החיים". התנועה מזדחלת ברחוב הראשי שהוא גם כביש בינעירוני מלא פיתולים וכיכרות, פקקים.
במסעדה ממול נרצחו כמה אנשים. כמה מאות מטרים מכאן, באותו הרחוב, תחנת המשטרה. "הם הגיעו אחרי שהאמבולנסים כבר פינו את הפצועים", נאנח א'. ניידת עומדת באורות מהבהבים ברחוב הראשי. "צהריים, הוא בטח מביא אוכל לחברים שלו בתחנה", מעריך א'. בין המוות לחיים, הרעב תוקף אותנו באיזשהו שלב. "עזוב אותך מחומוס, תראה כמה סושיות נפתחו באבו סנאן", אומר ב'. לאחר כל הביקורת ששמעתי על תרבות הדו־קי ניגובי, אני מוכן שייקחו אותי לכל מקום פרט לחומוסייה. איכשהו בסוף אנחנו מגיעים אל החומוסייה של פאוזי. "החומוס הכי טוב במדינה", מצהיר השלט. אותי מרתק שלט קטן יותר: "פלאפל, בלי גלוטן".
"כן, אנחנו עוברים ישראליזציה, וכולנו עוברים מערביזציה", מוסיף ב'. "הכל אמריקה 'יענו', כי בסוף זה מזרח תיכון. צריך לזכור שהחברה הערבית בישראל בין 48' ל־68' בשנים שתחת הממשל הצבאי עמדה בעצם במקום. אנחנו נמצאים עשרים שנה מאחורי החברה הישראלית. אז תסתכל מה היו המקצועות לפני עשרים שנה ותראה איפה החברה הערבית נמצאת כיום, ותבין לאן זה הולך. חומוסיות ברחוב הראשי עבור היהודים פותחות סושייה בגב האחורי של החנות עבור הערבים. הילדים של זה שמכין לך את החומוס כבר יהיו הייטקיסטים".
בתפריט אני מזהה את השולבטו, תבשיל סולת עם עגבניות. הכרתי אותו ב"בואו לאכול איתי" בגרסה הערבית. לטעמי מדובר בצפיית חובה. וגם השולבטו והחומוס מאוד לטעמי. אני כמעט מרגיש אשם על טעמי. ביני לבין עצמי אני תוהה האם לנצח החברה הערבית תיתפס כפנטזיה על חוטבי כנאפה ושואבי חומוס.
"אבו סנאן הוא יישוב עם פוטנציאל גדול, גביית הארנונה שלנו עומדת על 84% מהאזרחים, אבל גם במשרד הפנים יודעים שזה לא מספיק להחזיק את היישוב. בלי אזור תעשייה וארנונה עסקית אנחנו תמיד נהיה בגירעון, תלויים במענקי איזון. בסוף חסר לנו אזור תעשייה. יש לנו בתי מלאכה קטנים, אבל אין מפעלים שיכולים לקלוט מאות עובדים, לפרנס אלפי משפחות. זה מה שאנחנו צריכים", אומר משלב. "קח לדוגמה יישוב כמו שלומי, שגם הוא לא במצב סוציו־אקונומי גבוה במיוחד, ועדיין יש להם אזור תעשייה. גם המועצה האזורית מטה אשר הסכימה לוותר על שטחים לטובת הרשויות הערביות, אבל זה לא מספיק. הכלכלה כאן מבוססת על מסחר ושירותים, על החומוסיות ועל האש, אי אפשר לבסס על זה כלכלה".
ב' מוסיף: "זה לא רק זה, הכסף יוצא החוצה כשאנשים קונים ברשתות הגדולות כמו 'ביג' בירכא. מאז 1948 הוקמו 900 יישובים יהודיים, וכמעט אף יישוב ערבי מודרני לא הוקם. זה גם חלק גדול מהבעיה. העוני שאתם מכריחים אותנו להישאר בו הוא בעיה קבועה. באים היום לילדים ומציעים להם כסף בשביל לרצוח מישהו. אתה יודע כמה זה עולה? אם הוא אדם רגיל, לא עם כוח, אתה יכול להזמין חיסול במחיר של 10,000 שקל. אתה יכול לשכור אקדח, או רובה, בכמה אלפי שקלים. אנחנו צריכים שינוי תפיסה - המדינה צריכה לראות בפשע הזה איום לאומי, לא רק בעיה של החברה הערבית. כי בסוף אנשים שבורחים מהצרות, הצרות מגיעות אליהם".
בסוף השיחה גם פאוזי משלב, האופטימיסט בדרך כלל, קצת מתייאש. "נראה לי שהשינוי יגיע רק כשהפשע הזה יזלוג למגזר היהודי. כשזה יקרה, המדינה תתערב בצורה משמעותית. ראינו את זה במקרה של רצח הנער היהודי בנהריה. ברגע שהמקרה קשור ליהודים, המשטרה מתערבת במיידי והדברים נפתרים. אבל כאן, בחברה הערבית, אנחנו חיים עם עשרות רציחות בשנה, ולרוב אין מעצרים או פתיחת תיקים. זה חייב להשתנות".
ביציאה מאבו־סנאן נתקעים בפקק העצום והקבוע של ג'דידה־מכר. 2 קילומטרים ב־25 דקות. אף אחד לא צופר. הייאוש לא נעשה יותר נוח, רק אדיש וכהה. הרכב מגיע לרמזור המיוחל, בהמתנה לאור הירוק שמוליך החוצה, הרחק מהתהום המתעצמת.
