"שמעתי את הקול שלה ובכיתי": משפחות התצפיתניות סוף-סוף התחילו לסגור מעגל

הגעגוע הבוער, כאבי הפנטום של הזיכרון, האימה, הזעזוע, התודעה שנאבקת במציאות, השאלות האיומות, האהבה האינסופית שפועמת באוזניים. הציפייה ולו לשנייה אחת של קול צלול ומתוק. הכל מסתכם ברגע מיוחד ומטלטל, שבו הם מניחים את האוזניות ומתכנסים פנימה.

אי אפשר באמת להתכונן לרגע כזה שבו אמא, אבא, אח, אחות, מקשיבים לדממה - רגע לפני שילחצו על הכפתור הקטן של ה־play ויאזינו להקלטות הקשר מחמ"ל מוצב נחל עוז. יחפשו בין הצלילים, ההפגזות, המילים, הירי והצעקות את הקול האחרון של הילדה שלהם. האחות. התצפיתנית האמיצה שאיננה עוד.

"הרגשות מעורבים", מספר לנו אבי מרציאנו, אביה של רב"ט נועה מרציאנו ז"ל, שנחטפה ב־7 באוקטובר ונרצחה בעזה בדם קר. "מצד אחד אתה שומע את הבת שלך - איך היא מדווחת, איך היא מכוונת את הכוחות - וכל כך גאה בה. מצד שני, נשרף לך הלב שהיא לא כאן".

השבוע, לאחר מאבק ארוך שניהלו משפחות התצפיתניות מנחל עוז מול הצבא, הן הוזמנו, וחלקן כבר הגיעו, להאזין להקלטות הקשר של 24 השעות שקדמו לפלישה. "אני לא יודע אם אלה כל ההקלטות", אומר מרציאנו, ששמע את הקול של בתו. "יש הקלטות שבהן כל הלילה שומעים פשוט את השקט. רק בחלק של 7 באוקטובר בבוקר אנחנו מתחילים לשמוע את הרעש, ואת החיילים הגיבורים שלנו, איך הם נלחמים עד הכדור האחרון".

בשבת השחורה נועה שלו לא היתה במשמרת. כדי לשמוע אותה, נפתחו בפניו ההקלטות מיום שישי. 6 באוקטובר. "יש שתי הקלטות שלה, שבהן היא מכוונת את הכוחות. אני שומע את הדיבור שלה, את המסירות, את המקצועיות שיש בה. זה ממלא אותי בגאווה ענקית. אני כל כך שמח שיש לי את הזיכרון הזה מנועה".

מרציאנו לא יכול לחזור על המילים ששמע. "זה מספיק לשמוע את הקול שלה. אני לא יכול לתאר את זה במילים, זה משהו מאוד מיוחד". כששומעים את הקול, אפשר לשמוע מצב רוח, את הנשימות, שומעים את הנשמה. "בדיוק", הוא אומר, ואני משוכנעת שיש עוד רבדים ושכבות של תחושות ומידע שמי שלא נמצא שם לעולם לא יידע.

ב־8 בספטמבר האחרון הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי הוריהן של התצפיתניות עדי לנדמן, מיה ויאלובו פולו, שירת ים עמר, שי אשרם, הדר מרים כהן, אביב חג'ג', שחף ניסני, רוני אשל, שיראל מור וים גלס, שנפלו במוצב נחל עוז. לעתירה הצטרפו הוריה של התצפיתנית נועה מרציאנו, שנחטפה מהמוצב ונרצחה בשבי בעזה. בעתירה נגד הרמטכ"ל ובכירים אחרים בצה"ל, שאותה הגיש בשם המשפחות עו"ד גלעד יצחק בר־טל, דרשו ההורים כי יועברו לידיהם תיעודים (הקלטות וצילומים) מבוקר המתקפה, מהיממה שקדמה לה וכן מהמשמרת האחרונה של כל אחת מהבנות. מאז, במשך כמה שבועות הוחלפו דברים בין הצדדים, עד שהשופט אשר סולברג קבע שהעתירה תובא לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים.

כמה ימים לאחר מכן, צה"ל הודיע שישלח אל המשפחות את ההקלטות - אך הן היו חלקיות, והמשפחות נותרו עם תחושה קשה שהצבא מסתיר מהן חלקים נרחבים, בעיקר משעות הלילה והבוקר של 7 באוקטובר. השבוע הן זומנו לשמיעת הקלטות נוספות.

"כל רגע במחשבות עם נועה"

מרציאנו הגיע לקריה עם חלק מהמשפחות כבר ביום שישי שעבר, ומשפחות אחרות הגיעו ביום שני. בתחילה הן נפגשו עם ראש אכ"א, האלוף דדו בר כליפא. "ההרגשה שלנו בגדול היא שיש רצון לפתוח מולנו דף חדש. הוא קיבל אחריות, ביקש סליחה והצליח לפעול אחרת מולנו, ואנחנו מקווים שכך זה יימשך. עברו כמעט 15 חודשים, ועוד לא קיבלנו את התחקירים. אין לנו תשובות חוץ מהתשובות שאנחנו בעצמנו, ההורים, חקרנו. אני חושב שזה המעט שמגיע לנו, התחקיר. גם ועדת חקירה ממלכתית עוד לא קמה. שני הדברים האלה חייבים לקרות, כי אנחנו חייבים תיקון אמיתי כדי שזה לא יקרה שוב".

מרציאנו מזכיר את המאבק הארוך שהמשפחות ניהלו: "הרי ניגשנו לבג"ץ כדי לקבל את ההקלטות האלה, והיו דחיות, ועוד בג"ץ ועוד דחיות. אפשר היה למנוע את כל הסאגה הזאת, שיצרה אי־אמון בינינו לבין הצבא. בר כליפא הבטיח, ואני מקווה שבאמת נצא לדרך חדשה עם הצבא".

כשמרציאנו מדבר על הצבא, הוא מדגיש: "אני מדבר על הבכירים, כמובן. את שומעת בהקלטות את החיילים שלנו, כמה הם גיבורים. למרות האש, למרות שחברים שלהם נהרגים לידם, הם ממשיכים במסירות גדולה לסכן ולאבד את חייהם כדי לשמור על המוצב, על החיילות והחיילים - ויש בזה גם גאווה בכך שזה העם שלנו".

נועה נחטפה מהמיגונית במוצב יחד עם אורי מגידיש שחולצה מהשבי, ועם לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ונעמה לוי, שעדיין כלואות במנהרות חמאס. אנחנו משוחחים בערב נר שמיני. "זה חנוכה שני שלי בלי נועה. אנחנו עדיין בתוך הכאב של השכול, וכל הזמן מחפשים נחמה. הנחמה היחידה שאני יכול לראות היא שקרינה, נעמה, דניאלה, לירי ואגם יחזרו הביתה עם כל החטופות והחטופים. נועה שרדה את ההתקפה, הן היו שבע חברות שנחטפו לעזה. חמש עדיין שם. הן החברות של הבת שלי, וכאילו אימצתי אותן. את נועה אי אפשר להציל, אבל את לירי, אגם, קרינה, דניאלה ונעמה - אפשר.

"כשאני שומע את ההקלטות מ־7 באוקטובר, אני יודע שבזמן הזה נועה היתה במיגונית. בכל דקה אני חושב: מה קורה עם נועה עכשיו? מה היא עשתה ברגע הזה? בכל רגע ורגע של ההקלטה אני במחשבות עם נועה. זה קשה ועצוב, ומצד שני אני כל כך גאה בה. אני שומע את החברות שלה, ואין מילה אחרת - זאת פשוט גאווה. הן כאלה אמיצות. אפילו שהן יודעות שהן לא ייצאו מזה - הן מכוונות את הכוחות במסירות מאוד גבוהה, אבל כמות המחבלים שנכנסה לתוך המוצב היתה גדולה מדי. החיילים לחמו עד הכדור האחרון.

"מה שעוד כואב זה שאנחנו 15 חודשים אחרי, ואני לא מכיר קצין בכיר אחד שקראו לו ואמרו לו 'נו־נו־נו'. אני יודע שבמהלך המשמרת התצפיתניות היו חייבות להסתכל על המסך, ואסור היה להן להזיז את העיניים. אם חס וחלילה הן היו מזיזות את הראש - הן היו נשפטות ונכנסות לכלא. לעומת זאת, יש אנשי צבא בכירים שאפילו אם אני אחפש בבתי הכלא הכי קשים במדינה, לא יהיה מקום שהולם למה שהם עשו. וזה כואב. אנחנו רוצים צדק. מגיע לבנות האלה צדק. מגיע להן שלפחות כל אלה שהפקירו אותן... יצאה הדלפה שהן היו ב'אזור השמדה', ואותם בכירים בצה"ל, שידעו ולא דאגו להעביר את המוצב למקום אחר, לתגבר ולתקן, קבעו את גורלן של הבנות שלנו".

פסקל 91 קו דיווח 86

לפני כשבועיים, כאמור, צה"ל עדכן את המשפחות שבערב יועברו אליהן הקלטות הקשר של התצפיתניות. בלילה הבינו המשפחות שהן קיבלו הקלטות חלקיות בלבד. "מפח הנפש הוא עצום ובלתי נסבל", אמר אז עו"ד גלעד יצחק בר־טל, שמייצג אותן ושהגיש בשמן את העתירה לבג"ץ. בהקלטות החלקיות זכו כמה מהמשפחות, ובהן משפחתה של סמ"ר שחף ניסני ז"ל, לשמוע את בנותיהן למשך שניות ספורות.

"פסקל 91 קו דיווח 86". חמש שניות שספיר ניסני מריצה בלופ אלפי פעמים. חמש שניות וחמש מילים בקול של אחותה. באותו יום ספיר ואמה המתינו לקצינת הנפגעים בבית. הקצינה הגיעה אליהן עם מחשב נייד בשעת לילה מאוחרת. "את רואה על המסך שורות עם מספרי פסקלים. את יושבת ומפחדת ממה שאת הולכת לשמוע. אני מרימה את העיניים למסך ומתאמצת להקשיב. זאת לא היא. אנחנו עוברות להקלטה הבאה. זאת לא היא. את שומעת קולות של תצפיתניות בקשר, וזאת לא שחף. פתאום אני שומעת את הקול שלה. אני צועקת. אני מורידה את הראש לשולחן ולא מפסיקה לבכות", היא מספרת.

ההקלטה של שחף היא מיום שישי שקדם למתקפה, בשעה 14:18 בצהריים. אותו שישי שבו חגגה עם חברותיה את השחרור המתקרב שלה. "הגעגוע הזה, לשמוע פתאום את הקול שלה... היא נשמעת נינוחה, בסבבה, בכיף שלה. היא רגועה, ואני מקשיבה לה עוד ועוד. אמא שלי מחבקת אותי, ואני לא מצליחה להרים את עצמי ולחבק בחזרה, כי היא בעצמה שומעת עכשיו את הבת שלה. בפעם השלישית או הרביעית ששמענו, אפילו לא הצלחנו להבין מה היא אומרת, אבל עניין אותי רק לשמוע את הטון. את הקול שלה. זה פירק אותי לחתיכות. המשכנו לשמוע עוד הקלטה ועוד הקלטה, עד שגילינו שיש רק את חמש השניות האלה. לא ייתכן שב־24 שעות יש רק חמש שניות של הקלטה. לא מעניין אותי מה היא ראתה. אני רוצה אותה, אני רוצה לשמוע אותה. גם אם זה היה חודש לפני - אני רוצה לשמוע את הקול שלה. אני רוצה לאחוז בכל דבר שייתנו לי".

מה זה בשבילך הקול שלה?
"וואו. וואו, וואו, וואו. בשבילי זה אוצר, יהלומים. אני לא יכולה להסביר לך מה אני מוכנה לתת בשביל הקלטה. אפילו אם לא אשמע מה היא אומרת, רק לשמוע את הקול שלה עוד פעם אחת. את ההקלטה של חמש השניות שבקושי הצלחתי להבין מה היא אומרת. שמעתי את זה בלופ. אם זה היה סופר לי, זה היה מגיע לאלפי פעמים ביום. ככה, בלי סוף. רק שמעתי, רק את הקול. עוד פעם, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת. רק שלא ייגמר. זה גומר, זה גומר את הנפש, זה גומר את הכוחות".

בעקבות הסערה שהתעוררה בגלל העברת ההקלטות החלקיות, בצה"ל החליטו להזמין את המשפחות להאזין להקלטות נוספות שנמצאו. "אנחנו נכנסים לחדר עם שני שולחנות בצדדים, ויושבים בח' מול ראש אכ"א. אחרי השיחה, חיילות וחיילים של חיל התקשוב מתיישבים ליד כל הורה, ועוזרים עם המחשב הנייד. מסבירים לנו איך שומעים, איפה ללחוץ, איך לעצור, איך לחזור אחורה. מירה חג'ג' יושבת עם מחברת ורודה עם פרפרים, שאביב היתה כותבת בה שירים. מחברת שגם נשרפה בחלקה, עם ריח של פיח, בתוך שמרדף. את יושבת ומקשיבה להקלטות, מחפשת את הקול של אחותך או של הבת שלך, ומריחה את הריח של השריפה שהיתה במוצב. את יושבת מול אימהות כמו אמא שלי, שמסתובבות עם הדסקית השרופה של הבנות שלהן. כל הורה מגיע יותר שבור מהשני. אבי (מרציאנו) זורק משפט ציני כדי לשבור את האווירה הקפואה. את רואה את אחת האימהות מאזינה ורועדת. הלב יוצא אל ההורים האלה, והלב שלי בעצמו שבור. מה, עכשיו ההורה הזה ישמע או לא ישמע את הבת שלו? יש שם גם אחים, את רואה גברים יושבים ובוכים. החיילת יושבת לידי ומסבירה לי על המחשב, ואני רואה אותם בוכים ומסובבת את הראש כי העיניים שלהם מתמלאות בדמעות".

את השעות הקשות בקריה סיימו ספיר ואמה באכזבה. בין כל ההקלטות ששמעו, הן לא מצאו את קולה של שחף. "חיכינו ליום הזה בפחד מפני מה שאנחנו הולכות לשמוע. כל הדרך לתל אביב דיברנו על מה נשמע, איך נגיב, כמה זה יפיל אותנו. ואני, כל מה שעניין אותי זה לשמוע את הקול שלה. ואין הקלטה", אומרת ספיר. "שחף היתה בחמ"ל בשעות הכי קריטיות ב־7 באוקטובר, מחצות עד 4:00 לפנות בוקר. גם אם לא היה כלום - אני רוצה לשמוע שאין כלום. את רוצה לשמוע אותה אומרת 'סרקתי את הבית והכל תקין, ראיתי ציפור'. לשמוע אותה אומרת 'פסקל 91, הכל בסדר'. כלום. ארבע שעות ואין כלום. היא נשארה כוננית עוד שעתיים, וגם מהשעתיים האלה אין כלום. איפה הקולות של הבנות? איך יכול להיות שלא שומעים כלום? רק מי שישב שם עם האוזניות יבין את הפחד, את החרדות, את הקושי. לקראת מה את הולכת. את יודעת, אייל אשל ישב מולי. שמתי את האוזניות והתחלתי לבכות. אייל שאל אותי 'למה את בוכה? שמעת אותה?'. אמרתי 'לא, עוד לא... אני בוכה מפחד'.

"לא הגיוני שאת מחכה ומתכוננת וחולמת על זה בלילה, ואומרת הנה, סוף־סוף הם השתכנעו ונותנים לנו לשמוע, ואת מגיעה מפוצצת ברגשות, בהיכון - ויוצאת בלי כלום. אני מקשיבה ומחכה, ואני אומרת - נו, עכשיו. הנה, עכשיו היא תהיה. לא. טוב, עוד פעם. עכשיו אני אשמע אותה. וזה לא קורה. עד שאומרים לי 'זהו'. מה 'זהו'? זה מתסכל. זה שובר אותך. אני מוכנה להקריב את החיים שלי עכשיו בשביל הקלטה. הקלטה קצרה. שרק תגיד את השם שלה. אנשים לא יכולים להבין כמה זה יקר".

כשהסתיימו ההקלטות, ספיר ראתה את אייל אשל מסיר את האוזניות שלו. "הוא אומר לי 'אני לא יכול', ונותן לי את האוזניות. אני יושבת עם שרון ומחבקת אותה, ואנחנו שומעות ביחד את ההקלטה. אני שומעת לא רק את רוני, אלא עוד בנות, גיבורות אחת־אחת. צעירות, מפוצצות בביטחון. הלוואי שלחלק מהדרגים הצבאיים הבכירים היה את הביטחון של הבנות האלה. איך הן כיוונו את הלוחמים בתושייה ובאומץ. אני שומעת לוחם שמבקש ממנה 'כווני אותי, מה את רואה?', ומבינה שהיא העיניים שלו, שהוא סומך עליה. אני שומעת אותן, וזאת גאווה מאוד גדולה. אני אומרת את זה לא כאחות, אלא כאזרחית ששומעת וגאה בבנות הצעירות האלה".

חייבת לאביב את האמת

מירה חג'ג' האזינה להקלטות בלב רועד. "ידעתי באיזה תופת אביב היתה, ועכשיו שמעתי את קולות התופת", היא מספרת. "ישבו איתנו המג"ד והחיילים מגדוד תקשוב, בכזאת סבלנות, ברגישות הכי עליונה שיש. ניסינו לשמוע את הקול של אביב ברשת הקשר שמקושרת גם לפסקל שלה. בכל רגע של שקט התקדמנו לפיק הבא של הדיבור, עד שבסוף היה נדמה לנו ששמענו את אביב".

החיפוש המטלטל אחר הקול של אביב החזיר את מירה לימים האיומים שבהם הם חיפשו אות חיים. "הילדים שלנו, האחים של אביב, ראו אלפי סרטונים, יום ולילה. חיפשו את האחות שלהם. ב־8 באוקטובר הם כבר ראו סרטון וזיהו את אביב זרוקה במיגונית, עם ירי ודם, אבל הם לא רצו להגיד לי. עד רביעי לפנות בוקר, אף אחד לא נתן לנו מידע.

"מ־7 באוקטובר, כל הערכים והאמון שהיה לנו בכל המערכות ובצבא - התאדו. לצערנו, כל השנה הזאת היינו צריכים להמשיך לנהל אירוע. לחקור, לבדוק, לשמור על מוצב נחל עוז, שלא יפרקו אותו. אנחנו בונים אנדרטה לבד, והכל בשארית הכוחות. אנחנו נלחמים על האמת, ובה־בעת מתמודדים עם האובדן ועם ההנצחה של אביב, כי חשוב לי שיידעו איזה אור ענק היה לה. אבל הצבא לא באמת מבין איך להתמודד.

"בשלב מסוים את מצפה שמישהו יבוא ויספר לך מה קרה. ציפיתי שמישהו ייתן לי את הקול של הבת שלי. שבועיים אחרי זה הייתי אמורה להגיע לחמ"ל לטקס הנגיעה בקיר. זה היה אמור להיות הטקס של אביב, קרינה, דניאלה ויעל לייבושור ז"ל, ולא זכינו להגיע ליום הזה. לא זכיתי לשמוע אותה בחמ"ל, ומאוד רציתי לשמוע אותה, איך היא מתפעלת, ובכלל, שתהיה לי מזכרת של הקול שלה".

מירה הגיעה לקריה ביום שני האחרון, אחרי שבועיים של טלטלות ומפחי נפש. "זה התחיל ביום שני שעבר, כשכל התקשורת היתה מלאה בהדלפות מתחקיר צה"ל. אנחנו יודעים כבר חודשיים שהתחקיר מוכן וממתין לאישור הרמטכ"ל, לפני שיציגו לנו. בתחקיר הזה את שומעת זוועת עולם. זה להבין שהבת שלי היתה ב'שטח השמדה', תחת שליטה מוחלטת של חמאס. אנחנו מתחילים עם טלפונים לקצינות נפגעים, לכל מי שאפשר, ושואלים איך מאשרים דבר כזה. תחקרו מי מדליף, תזמינו מצ"ח, מספיק עם ההדלפות. הרי אף עיתונאי לא יגלה את המקורות. זה היה בוקר נורא.

"באותו הערב מודיעים לנו שמעבירים את ההקלטות, ושולחים לנו במייל. את מקבלת קובץ עם מלא הקלטות, ואת פוחדת לפתוח. ובסוף, כשאת פותחת, את מחכה לשמוע את הבת שלך - ולא מוצאת אותה. וזה נורא. נורא. חיפשתי בכל השעות האחרונות ובפסקל שלה, ולא מצאתי. חיפשתי בפסקלים אחרים, שאולי היא למדה עליהם, ולא מצאתי. זה היה נורא. היתה ציפייה כזאת גדולה לשמוע אותה, ואין. התקשרנו לצבא ואמרו לנו שאין כלום. שהם שמעו כל הלילה ואין עוד הקלטות. אנחנו אנשים פשוטים, אני לא אמורה לדעת שיש עוד כל כך הרבה רשתות קשר".

ביום שני האחרון, אחרי שיחה ארוכה עם ראש אכ"א, גם ההרגשה של מירה התחילה להשתנות. "זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו במטכ"ל ישב איתנו. הוא עשה רושם שהוא מאוד קשוב, מאוד רגיש, מאוד רוצה לעזור לנו ולגייס אותנו לדרך. הם מבינים הרבה מהטעויות שהם עשו איתנו ועם הרבה משפחות. זה אסון לאומי, לא רק שלנו".

מירה מדגישה עד כמה היא ומשפחתה אוהבים את הצבא. "אני לא יכולה לדבר רע על הצבא, יש לי אחיינים שנלחמים מאז 7 באוקטובר, אבל ההתנהלות מול ההורים השכולים לא היתה תקינה". עכשיו היא אומרת שלמרות הקושי, היא יצאה מהפגישה עם ראש אכ"א בתחושה שסוף־סוף "יש מי שלוקח את העניינים לידיים".

את אומרת ששמעת את אביב.
"זה היה ממש הקול שלה, עם ניואנס שלה. ברגע ששמעתי אותה בכיתי. אבל קצינת הנפגעים אמרה שהיא חושבת שזאת מישהי אחרת שהיא מכירה היטב, לכן אנחנו בודקים את זה ומשווים את ההקלטה לקול של שתיהן. זאת עוד טלטלה. ההקלטה היא מיום שישי, כשהכל שקט, הכל רגוע, והיא מדווחת לכוח ומכווינה לגשת למקום מסוים. והכל בנחת, בלי לדעת מה הולך לקרות בעוד כמה שעות. כל מה שאנחנו עוברים בשנה הזאת זה צירוף המילים 'מרגש' ו'נורא'.

"מאחת המשפחות שלחו לנו סרטונים של אחת הבנות, שגם נהרגה, ויום לפני כן ב־16:00 בצהריים הן רקדו, מיה, קרינה ואביב. פשוט לא להאמין. עד הרגע האחרון הן חיו שם בשמחה ובטוב, ועשו הכל כדי להגן על המדינה, על החיילים, על העוטף - ולא שמרו עליהן. אני לא מדברת על החיילים שם, הם היו גיבורים. אני מדברת על המערכות. לא יכול להיות שמיגנו את עצמנו לדעת כל כך הרבה שנים, ושום מנגנון לא עלה על דבר כזה. רק לדמיין את קרינה ודניאלה ונועה ואורי, שחלקן נפצעו, יושבות מול החברות שלהן שטבוחות מולן וגם מבצעים בהן וידוא הריגה, והן יודעות שלדבר הזה הן התאמנו כל השירות. הן יודעות מה עושים עכשיו בחמ"ל, איך מפעילים עכשיו את כל העולם ותכף מישהו יבוא - ואף אחד לא בא. אף אחד לא בא. כמעט שלוש שעות הן ישבו שם, עד שגם לחמאס נמאס - לקחו אותן והלכו".

גם היום זה עדיין בלתי נתפס.
"הכל בלתי נתפס, והכל לא הגיוני. עד היום אני שואלת את עצמי עשר פעמים ביום אם זה נכון, אם אביב באמת לא תחזור, אם היא לא פה. איך היא. אני רק מנסה לדמיין את הרגע שבו המחבלים נכנסו למיגונית. אביב כתבה לי 'הכל בסדר אימוש, בעזרת ה' תקראו תהילים'. זה היה המשפט האחרון שלה.

"אז אנחנו צריכים לקבל תשובות, ואנחנו נעשה הכל כדי שיהיו תשובות. לא רק בשבילי, לא רק בשביל ההורים של התצפיתניות, אלא בשביל המדינה הזאת שאנחנו כל כך אוהבים. אין לנו מדינה אחרת ואין לנו צבא אחר. קרו פה דברים נוראים, והאמת צריכה לצאת החוצה. כל השנה הזאת אביב מנחה אותי, ואני חייבת לה את האמת. אני חייבת לה. היא הרגישה כל כך בטוחה שם, וגם אני, כשלקחתי אותה והחזרתי אותה מהבסיס.

"הדאגה הנוראה שלנו היא לחברות שלה, דניאלה, קרינה, אגם, לירי ונעמה - ולכל החטופים, כמובן. זה משהו שלא נותן מנוח. אי אפשר, אי אפשר להתקדם. אי אפשר להתקדם. כל רגע לחשוב מה קורה איתן, מה עושים להן, אם הן בריאות, אם הן חולות, אם פוגעים בהן, אם בלילה כשקר מותר לי להתכסות בעוד שמיכה - או שלא, כי הן רועדות מקור שם. יש להן מים לשתות? יש להן אוויר? אין להן אוויר? זה לא נתפס במוח האנושי".

"אני אשמור עליכן"

יגאל כהן הגיע לקריה ב־9:00 בבוקר לשמוע את הקול של בתו, רב"ט הדר כהן. "שמענו בקשר את רוני אשל, מיה ויאלובו ויעל לייבושור מכריזות 'גשם סגול' ו'פרש טורקי', אבל עד ליום שני לא שמענו את הצד השני, את החיילים. זה היה ממש קשה לשמוע את החיילים, שרבים מהם נהרגו. האזנו לקשר מ־6:30 עד 7:04, למרות שהקשר נפל ב־7:40. ביקשנו מראש אכ"א לשמוע גם את החלק הנוסף, וגם לקבל צילומים מכל האמצעים שיש בידי צה"ל. אנחנו רוצים לראות ולהבין את כל תמונת הקרב. להבין איך התרחש האסון הנורא הזה.

"זה חשוב לנו מאוד, והאלוף כליפא אמר שהוא פותח ערוץ ישיר איתנו ושהדברים יטופלו במהרה, שהוא שם בשבילנו. עד עכשיו לא היה לנו מישהו בכיר בצבא שנותן לנו הרגשה טובה. הוא אמר שהוא רואה כמה זה חשוב לנו, וביקש לחפש הקלטות קודמות יותר. 'נחפש את הקול של הבנות שלכם, וניתן לכם אותו'. זה ממש חימם לנו את הלב".

רוב ההקלטות ששמע יגאל היו שקטות. "זה היה צריך להדליק למפקדים הבכירים נורה אדומה. למה יש פתאום שקט? חמאס מכר לנו שקט עד ההתקפה, ששמענו אותה. זה כל כך נורא לשמוע".

הדר היתה בחמ"ל באותה שבת עד 4:00 לפנות בוקר. "ב־4:00 היא הלכה לישון, ואפילו שלחה תמונה לחברות שלה שהיא נכנסת למיטה. מסכנה שלי, אחרי שעתיים היא התעוררה לתוך הבומים האלה. ב־7:38 הסיפור שלנו נגמר. היה בלגן איום. תופת. אסון לא ייאמן.

"היינו מבקרים את הדר בימי שבת ומביאים לה אוכל, והיא היתה כל כך מאושרת. רצות לי התמונות האלה שהיינו מחכים לה בחוץ, והיא היתה באה אלינו עם הכביסה ומחבקת אותנו. היה שם יער קטן ליד, והיינו הולכים יחד ואוכלים, וכשהיינו נפרדים היא תמיד היתה אומרת לנו תודה, מחבקת אותנו ואומרת 'זה לא מובן מאליו'. ואנחנו אמרנו לה 'אנחנו שמחים, כיף לנו לבוא לפה ולראות אותך'. תמיד הרחנו שם את הריח של העשן מהפרות הסדר, מהצמיגים שהם הבעירו. זה הגיע עד אלינו, ולא חשבנו... זה נראה בלתי אפשרי, אבל הם עשו לנו את התרגיל ונאלצנו לשלם בגדול".

אתם שילמתם את המחיר הכי כבד.
"אני באמת מנסה כל הזמן להבין איך זה קרה לי. לפעמים אני קצת מאשים את עצמי על החינוך הטוב שנתתי לילדים שלי. היית מאמינה? על החינוך של אהבת הארץ והצבא, ועל החשיבות של שירות משמעותי. יש מחשבות של איך יכולנו למנוע את זה. היו לה הרבה צמתים בחצי השנה שהיא היתה בצבא, אבל כל הדרכים הובילו אותה לשם. וזה עצוב כל כך. ילדה כל כך מוכשרת ומוצלחת.

"מי שהצליחה לברוח סיפרה לנו 'הבת שלכם היתה גיבורה'. כשהבנות החדשות נכנסו למיגונית והיא ראתה את הפחד בפנים שלהן, היא אמרה להן 'אל תדאגו, אני אשמור עליכן'. בדיעבד, אנחנו יודעים שחלקן ניצלו ונשארו בחיים בזכותה. אורי מגידיש, שהיתה חברה ממש טובה של הדר, עוד כשהיה לה קשה לדבר, אמרה לנו שהמילים האחרונות של הדר היו 'שאלוהים ישמור על החיילים שלנו'. ילדה עוד לא בת 19, כשמחבלי חמאס בחוץ, מרגיעה את החיילות ומתפללת על החיילים. איזו ילדה".