שנת 2024 היתה שנה שבה העולם כולו חזה בהתרחבות דרמטית של סכסוכים מסביב לגלובוס. בסביבה הקרובה שלנו, כאן במזרח התיכון, לבנון וסוריה הצטרפו למעגל הלחימה בין ישראל לבין איראן. התוצאות הדהימו את העולם כשחיזבאללה חתם על הפסקת אש משפילה מול ישראל - וכמה שבועות לאחר מכן משטר אסד, ששלט בסוריה ביד ברזל במשך חצי מאה, התנפץ לרסיסים במתקפה של המורדים.
במזרח אירופה רוסיה ואוקראינה המשיכו את מחול ההרס והמוות שהביאה הפלישה הרוסית למדינה בשנת 2022, ולראשונה נכנסו כוחות של צבא אוקראינה לשטחה הריבוני של רוסיה במחוז קורסק והצליחו להחזיק בו. גם בדרום־מזרח אסיה ובאפריקה סכסוכים מקומיים התלקחו לכדי מלחמות של ממש - וברקע לכל אי־השקט הזה נמצא החשש מפלישה סינית לטייוואן, כזו שתציב את הענק הסיני פנים אל פנים מול מעצמת־העל האמריקנית.
העימותים הצבאיים השונים הללו הם כולם מקומיים ונשענים על היסטוריה ופוליטיקה נפרדות - אך יש לא מעט המחבר בין החזיתות השונות, וככל שנוקף הזמן כך המאפיינים הללו הולכים ונעשים ברורים. זה מתחיל במאפייני הלחימה הדומים: שימוש בכטב"מים, ברחפנים ובטילים בליסטיים ותיעוד סימולטני שמועלה לרשתות החברתיות, ושמתחדד בפרסומים בתקשורת על סיוע של המודיעין האוקראיני למורדים בסוריה, או על פעילות של כוחות רוסיים בסיוע לארגון ה־RSF בסודאן. מי יכול היה לדמיין לפני חמש שנים שחיילים צפון־קוריאנים יילחמו על אדמת רוסיה מול כוחות אוקראיניים הדוהרים על טנקים אמריקניים?
במהלך השנה החולפת הפכו הסכסוכים האזוריים לגלובליים יותר ויותר, וכן גבר החשש מפני התלקחות כוללת שתציב את מדינות המערב מול ציר של רוסיה־סין־איראן, במלחמה שכמוה לא ראה העולם זה עשורים רבים. כדי להבין את המשבר ההולך ומתפתח, עם סיומה של שנת 2024 ולקראת כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן - נבחן כמה מהזירות המרכזיות, וגם כמה שפחות, במשבר העולמי.
הענק הסיני מאיים
שאיפתה של בייג'ינג לספח את האי טייוואן, שמחזיק במשטר עצמאי ודמוקרטי, אינה סוד או חשד כלשהו, אלא מדיניות מוצהרת של השלטון בסין עוד מאז שנות ה־50. בשל הגיבוי האמריקני למדינה הקטנה, בייג'ינג נמנעה בעבר מניסיונות פלישה שעלולים היו להיגמר באסון צבאי עבורה, והעדיפה לנסות לקרב את הממשל הסורר בטאיפיי בשילוב של דיפלומטיה ואיומים מרומזים.
אלא שבשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פלישת רוסיה לאוקראינה, האיומים הסיניים הפכו מרומזים פחות ופחות. בעשור האחרון סין בנתה כוח ימי מרשים, שאמנם לא נוסה בקרב מעולם, אך גודלו ועליונותו על הכוחות החמושים של טאיפיי מפיחים אומץ בשלטונות בסין, והרעיון של מבצע אמפיבי להכרעת המדינה הקטנה נראה פחות ופחות מופרך.
בעוד מומחים חזו כי הסינים נערכים לפלישה בשנת 2027, בייג'ינג החלה להגביר בשנה החולפת את התרגולים הימיים והאוויריים שלה מסביב לאי, והם כוללים מאות כלי טיס ועשרות ספינות. הסינים אפילו תרגלו החפה, נחיתה קרקעית של כוחות והשתלטות על מוקדי השלטון במדינה. כמו כן, מיליציה ימית סינית החלה לפעול באזורי החוף והאיים הסמוכים לטייוואן, במטרה להרגיל את הטייוואנים ואת האמריקנים לנוכחות סינית קבועה באזור ו"לעוור" אותם לגבי פעולות צבאיות של בייג'ינג.
חשוב לציין שעימות בין סין לטייוואן, גם ללא כל התערבות זרה, עלול להיות אחד הגדולים והמדממים שראה העולם מאז מלחמת העולם השנייה. לשני הצדדים יש יכולות צבאיות משמעותיות, ואם יבחרו להשתמש בהן במלואן - הלחימה עלולה להיות ארוכה, קשה ויקרה מאוד. סכסוך כזה יכול גם להביא למשבר כלכלי חסר תקדים במאה ה־21 ולמחיקתה של תעשיית השבבים של טייוואן, שעליה מסתמכת במידה רבה תעשיית הטק העולמית. השאלה הנשאלת כיום היא עד כמה יכולים הטייוואנים לצפות לעזרה מממשל טראמפ במקרה של פלישה סינית, וחשוב מכך - עד כמה בבייג'ינג חושבים שהנשיא הנבחר יבוא לעזרתה של המדינה הקטנה.
רוסיה־אוקראינה עדיין כאן
קל לשכוח שעד לפני שלוש שנים האפשרות של מלחמת ענק קונבנציונלית באירופה נראתה כמו איום סרק, שנועד להפחיד מצביעים במדינות המערב. אבל מלחמת רוסיה־אוקראינה צפויה להיכנס בקרוב לשנתה הרביעית, קצב האבידות רק עולה וסוף אמיתי ללחימה לא נראה באופק.
בחצי השנה החולפת צבא רוסיה הצליח לכבוש שטחים נרחבים במזרח אוקראינה, אך הוא שילם על כך במחיר דמים נורא, שיקשה עליו להמשיך להילחם באותו אופן מבלי לשנות לגמרי את מערך הגיוס שלו. בלוגרים צבאיים העריכו בשבוע שעבר כי רף האבידות של צבא רוסיה בשבוע בודד עומד על יותר מ־1,600 הרוגים, ללא פצועים או נעדרים - יותר מכלל אבידות צה"ל מאז 7 באוקטובר. מנגד, גם האוקראינים סובלים ממחסור אקוטי בכוח אדם, וסימנים של תשישות מהמלחמה מורגשים היטב במדינה.
חרף זאת, ואולי דווקא בגלל המצב העגום של קייב, הצלחתם של האוקראינים להיאחז במחוז קורסק שבדרום־מערב רוסיה, בשטחה הריבוני של מוסקבה, היא מכה קשה ליוקרה הרוסית. שליטה אוקראינית במובלעת לא תאפשר למוסקבה "להתפשר" על הקפאת הסכסוך כחלק מהסכם שיכפה הנשיא הנכנס, טראמפ. למעשה, ייתכן שהבעיה של הרוסים גדולה אף יותר. כלכלתה של רוסיה, שהפגינה במהלך שלוש השנים האחרונות עמידות גדולה, מתחילה להראות סימני שבירה. הריבית שהכתיבה מוסקבה היא מהגבוהות בעולם, אך ערך הרובל ממשיך לצנוח, בדיוק בשעה שרזרבות המטבע הזר שאגר פוטין לפני המלחמה הולכות ואוזלות. כששני הצדדים חבוטים, האפשרות שטראמפ יצליח לפחות להביאם לשולחן המשא ומתן נראית סבירה מתמיד.
קריסת הציר השיעי
שום זירה בעולם לא ראתה תהפוכות דרמטיות בשנה החולפת כמו המזרח התיכון. ה"סהר השיעי" - הציר שבנתה איראן מביירות, דמשק ובגדד - נפגע ונשבר באופן חסר תקדים, לאחר שחיזבאללה הוכה קשות בידי ישראל וחתם על הסכם הפסקת אש, איבד אלפים מלוחמיו והביא להרס גדול של מעוזיו בלבנון ובארסנל הצבאי שלו.
אם התוצאה של העימות בין ישראל לחיזבאללה הפתיעה את העולם - מה שהתרחש שבוע לאחר מכן הימם אותו לגמרי: בתוך קצת יותר משבוע, מתקפה גדולה של כוחות המורדים הצליחה למוטט את משטר אסד, ששלט בסוריה במשך חמישה עשורים, עוד מימי האב, חאפז אל־אסד. כעת, במקום להסתכל על הפעילות הצבאית של ישראל בעזה, עיני העולם נשואות לדמשק, שבה איש אל־קאעידה לשעבר אבו מוחמד אל־ג'ולאני פועל להקים ממשלה חדשה ולגשר בין האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית שהביאה אותו לשלטון לצרכים הפרגמטיים של בניית סוריה מחדש.
מי שגוזרת את הקופון על המהפך הפתאומי בסוריה היא בראש ובראשונה טורקיה, שאימנה הרבה מארגוני המורדים וסייעה להם, ושיש לה עימם קשרים חזקים. באנקרה כבר החלו לנסות לפדות את ההמחאה של ניצחון המורדים, ושלחו את הכוחות הסרים למרותה לתקוף את האוטונומיה הכורדית בצפון־מזרח המדינה.
בעוד בלבנט הולך ונבנה סדר אזורי חדש - דרומה משם, על חופי הים האדום, נראה כי דברים מתקדמים לקראת נקודת רתיחה. המורדים החות'ים בתימן, ארגון פרו־איראני השולט על הבירה צנעא ועל חלקים גדולים מהמדינה, ממשיך לשתק את הסחר הימי הבינלאומי בים האדום, לירות לעבר ספינות הצי האמריקני ולשגר טילים בליסטיים וכטב"מים לעבר ישראל. תפוח האדמה הלוהט הזה יתגלגל היישר לחיקו של הנשיא החדש טראמפ, שייתכן שיחפש פתרון למבוכה הגדולה שההשתוללות החות'ית גורמת ליוקרה האמריקנית באזור ולספנות הבינלאומית.
סופה במדבר: סודאן
מלחמת האזרחים בסודאן יכולה לשמש דוגמה טובה לאירועים עצומים, אלימים ואכזריים מאין כמותם, שמתרחשים מתחת לרדאר התקשורתי של העולם ומתפרצים לתודעה רק כשמתרחש בהם משהו דרמטי. המלחמה המדממת מתרחשת מאז אפריל 2023, כשכוחותיו של ראש מועצת הריבונות, הגנרל עבד אל־פתאח אל־בורהאן, החלו להיאבק באנשי ארגון ה־RSF, מיליציה שבעבר היתה נאמנה לשלטון, אך פתחה במרד בתמיכה של איחוד האמירויות ורוסיה.
באו"ם מעריכים כי בין 60 ל־150 אלף איש נהרגו בתוך פחות משנה של לחימה, וכי 7 מיליון איש הפכו לעקורים בארצם כתוצאה מהקרבות. במשך כמעט חצי שנה מצב הלחימה נותר סטטי, בעוד המורדים שולטים בפאתי הבירה חרטום ובמערב המדינה. אלא שבחודשים האחרונים אנשיו של אל־בורהאן הצליחו לדחוק את המורדים מאזורים נרחבים, כולל מסביבות הבירה, ולהסב להם אבידות כבדות.
אף שהמלחמה מסוקרת בדלילות בתקשורת העולמית, אם בכלל, היא קשורה בטבורה למאבקי הכוח בין המעצמות ולשאר הסכסוכים הבוערים. לוחמים של חברת שכירי החרב הרוסית "כוח ואגנר" תועדו מסייעים למורדים אינספור פעמים, ואנשי המודיעין האוקראיני אף פרסמו סרטונים שבהם הם תוקפים את הרוסים על אדמתה של סודאן. גם למתרחש בסוריה יש השפעה על המלחמה בסודאן. האפשרות של נסיגת הכוחות הרוסיים מסוריה עלולה להקשות על מוסקבה את ההמשך הסדיר של פעילותה באפריקה, ולהכריח אותה לצמצם את תמיכתה בבעלי בריתה בסודאן.
אוקראינה בג'ונגלים: מיאנמר
השנה החולפת היתה מדממת במיוחד גם בדרום־מזרח אסיה, כשמלחמת האזרחים במיאנמר השתוללה והפכה למאבק של חיים ומוות בין עשרות ארגוני המורדים במדינה לבין החונטה הצבאית, השולטת בה באגרוף ברזל מאז ההפיכה הצבאית של שנת 2021.
באוקטובר 2023 כמה ארגוני מורדים גדולים, בתיאום מראש ובסיוע ממדינות זרות, פתחו במתקפה גדולה נגד שלטון החונטה והצליחו להשתלט על חלקים נרחבים במדינה. המורדים עשו שימוש ברחפנים, בכטב"מים ובטילי כתף, בעודם מפגינים כישורים ויכולות שנצפו בשדות הקרב באוקראינה ובמזרח התיכון.
החונטה הכריזה בחודשי הקיץ על גיוס חובה של כלל הגברים הצעירים במדינה, והגיוס הכפוי גרם לאלפים להימלט מהשטחים שבשליטת החונטה ולבקש מקלט במדינות האזור. אחרים הצטרפו לשורות המורדים, מזינים את הלחימה הבלתי נגמרת. גם כאן המעורבות של המעצמות מורגשת. בעוד תאילנד בחרה לצדד בכמה ארגוני מורדים, סין חימשה והפעילה סינים אתניים בצפון המדינה במטרה להילחם בחונטה ולהפעיל עליה לחץ. אלא שבחודשים האחרונים סין החליטה "לעבור צד" והתייצבה לצד מנהיג החונטה הצבאית, כשהיא מורה לארגוני המורדים הסרים למרותה לחדול מפעילות התקפית.
קשה להגיד עד כמה הצליח ההימור של בייג'ינג, שכן המורדים, כולל אלו שנתמכו על ידי סין, ממשיכים במלחמה נגד שלטון החונטה, וייתכן כי שינוי הכיוון הסיני הגיע לשליטתה של החונטה הצבאית מעט מדי ומאוחר מדי.
הגפרור שיצית את השריפה
המעבר מתקופת השלום הארוכה של אחרי נפילת בריה"מ וסיום המלחמה הקרה לתקופה של סכסוכים אזוריים, והאפשרות של התלקחות של מלחמה בקנה מידה גלובלי, הם דברים שמומחים צבאיים ופוליטיים מדברים עליהם כבר זמן מה, עוד הרבה בטרם אירועי 7 באוקטובר וההסלמה הגדולה במזרח התיכון.
פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית, פרסם ביולי 2023 מאמר שבו הסביר כי העולם נמצא על סיפה של מלחמה שעלולה למוטט את הסדר הישן, ומספק תחזית מצמררת: "מה יהיה אחרי המלחמה קשה מאוד לדעת, אבל בבירור יהיה מעניין יותר, במובן הזדוני של המילה, יותר רע, יותר כאוטי.
"מלחמת העולם השנייה התחילה כסדרה של סכסוכים מקומיים שהתחברו למלחמה אחת. מלחמה מקומית בין גרמניה לפולין הפכה למלחמה אזורית, שנעשתה מלחמה אירופית עם פלישת גרמניה לבריה"מ. המלחמה הפכה גלובלית כמה חודשים לאחר מכן, כשהיפנים תקפו את פרל הארבור, והמלחמה בין יפן לסין התחברה דרך ארה"ב למלחמה שמתרחשת באירופה.
"היום אנחנו רואים בעולם שלושה סכסוכים מקומיים כאלו: אנחנו רואים את המתיחות בין סין לטייוואן, את רוסיה מול אוקראינה ואת ישראל נגד איראן. בסכסוכים האלו מעורבות המעצמות הגדולות. סין מעורבת בשלה ובאחרות באופן חלקי, רוסיה מעורבת בכל השלושה, וארה"ב כמובן מעורבת גם היא בשלושת הסכסוכים. הסכנה היא החיבור הזה, שיכול להדליק ולאחד את שלוש הזירות למלחמה אחת", מסביר אורבך.
אם זה לא מספיק, אורבך מסביר שחוסר היציבות בין המעצמות מעודד שחקנים שבעבר הודרו מהמשחק הבינלאומי לפעול באופן שיצית את האש שהעולם כולו חושש ממנה. "למשל, קים ג'ונג־און יכול להחליט שמאחר שהעולם עסוק בעניינים אחרים - זה בדיוק הזמן עבורו לבצע פעולה גדולה נגד הדרום", אומר אורבך. "כבר קרה בעבר שאי־הבנה כזו של כוונות המעצמה שמנגד גררה את צפון קוריאה למתקפה. סטלין, שהבין לא נכון את דבריו של מזכיר המדינה האמריקני, הניח כי ארה"ב לא תתערב במקרה של פלישה של הצבא הצפון־קוריאני לדרום - הנחה מוטעית שהביאה מלחמה עקובה מדם", הוא אומר.
כיום מספיקה טעות קטנה כזו כדי להשליך את העולם כולו למלחמה. "מספיק ששי ג'ינפינג יניח שארה"ב לא תתערב כי טראמפ הוא בדלן, או כי היא טרודה במתרחש במקום אחר, ואז וושינגטון תחליט כן להתערב", אומר אורבך בחשש. "מעבר להרס ולמוות בקנה מידה עצום, מלחמה כזו עלולה להביא להיפוך של הסדר החברתי והפוליטי שאפשר את עליית הדמוקרטיות".
המערב ובעיית בלוטי הים
הסדר העולמי הישן, שמאוים כעת על ידי האפשרות של מלחמה, מוחזק בידי היכולת הצבאית האדירה של ארה"ב והכיס העמוק של השותפות שלה באירופה, ביפן, בקוריאה ובמקומות אחרים בעולם. אלא שלטענת פרופ' אורבך, המערב נכנס לתקופה המסוכנת הזו עם יד אחת קשורה מאחורי גבו. כדי להסביר את התהליכים שהביאו לכך אורבך נדרש לדימוי מתחום הימאות והביולוגיה הימית, ומקביל את מערכת קבלת ההחלטות במדינות הדמוקרטיות לספינה.
"הספינה צוברת לאורך הזמן שכבה של בלוטי ים, בעלי חיים קטנים שנצמדים לדופן כלי השיט, שמאיטים אותה והופכים אותה קשה יותר לתמרון עד שמנקים אותם. כמו הספינה, כך גם מדינות מערביות דמוקרטיות מתקדמות בשנים. הן צוברות יותר חוקים, רגולציות, כללים ותהליכי קבלת החלטות, שמאיטים אותן ומצירים את צעדיהם של הנבחרים. תראה כמה זמן לוקח לצרף מדינה לאיחוד האירופי. כמה זמן לוקח לספק נשק חדש לאוקראינה, גם כשרוצים לעשות זאת. כמה זמן לוקח לאשר עובד בשירות המדינה, כמה זמן לוקח לעשות תחקיר ביטחוני לעובד חדש ב־CIA. אם תבדוק, אתה תראה שזה כל הזמן הולך ומתארך. זאת משום שכל פוליטיקאי רוצה להוסיף עוד חוק, עוד תקנת שקיפות, עוד תקנת נגישות, עוד תקנה נגד אפליה. כל אלו יחד יוצרים עומס הולך וגובר על תהליכי קבלת ההחלטות ומקשים את יישום המדיניות", אומר ההיסטוריון.
התהליך, שמוכר כמעט לכולנו בכל הנוגע להתמודדות עם חסמים ועם ביורוקרטיה של המדינה, מקשה על מדינות המערב להגיב לאיומים באופן זריז ויעיל. הבעיה אכן ניכרת היטב בתגובה של ממשל ביידן לאיומים כמו הפלישה הרוסית לאוקראינה, ולמתקפה של החות'ים בתימן על נתיבי השיט הבינלאומי בים האדום. הרצון והיכולת להגיב בתקיפות אכן היו שם - אבל זמן התגובה הארוך והמגבלות באופי התגובה שהציבו החסמים דיללו את הצעדים של הבית הלבן, אפשרו את התארכות הסכסוך והגדילו את הסיכון להסלמה גדולה אף יותר.
"הבעיות האלו לא מפריעות ליריבים של מדינות המערב, כמו רוסיה, איראן, חיזבאללה וסין, אבל מאוד מגבילות את הדמוקרטיות", גורס אורבך. בעיה נוספת שהוא מעלה היא הדומיננטיות של החוק הבינלאומי ושל המוסדות הבינלאומיים בפעולתן של מעצמות המערב. "תחשוב, למשל, שבזמן העימות מול איראן ישקלו במערב להכיר בעצמאות של סומלילנד - דבר מאוד קשה לפי החוק הבינלאומי, שלפיו אסור להכיר בבדלנים ללא הסכמה של מדינת האם. כל זה הופך את מדינות המערב לאיטיות ולצפויות יותר, מה שיכול לעודד את היריבים שלהן לנקוט צעדים".
קלף טראמפ
כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, בתקופה סוערת כזו, מציבה בסימן שאלה גדול מאוד את מחויבותה של ארה"ב לבעלות בריתה בכל אחד ואחד מהסכסוכים המקומיים והאזוריים שמתנהלים כרגע בעולם. אורבך עצמו סבור שייתכן שזה יתברר ככוח, ולאו דווקא כחולשה, עבור הצד המערבי.
"טראמפ, יותר משהוא בדלן, הוא איש מכוון עסקאות. הוא מאוד לא אוהב מחויבויות שהוא לא מבין למה הן טובות, הוא מתעב את הפעולה האיטית של מוסדות בינלאומיים, והוא אוהב להגיע לעסקאות שלדעתו הן טובות לארה"ב", אומר אורבך. "יש המון דברים רעים שטראמפ יכול לעשות, כמו להיכנס לריבים עם מדינות זרות ללא סיבה ממשית, לעודד אויבים של המערב כמו פוטין ושי ג'ינפינג. הדבר הטוב שהוא יכול לעשות זה לנקוט צעדים שישפרו את היכולת של ארה"ב להגיב לאיומים בזריזות וביעילות. מדינות יצטרכו להסביר לטראמפ למה הוא צריך להשקיע בהגנה שלהן, ולעשות את זה בעצמן. זה יכול לנער עשורים של עצלות והסתמכות־יתר על ארה"ב. זה יכול לגרום למדינות במערב לחשוב מחדש על המוסכמות הפוליטיות שלהן".
כעצה לאזרחיה של מדינה מערבית דמוקרטית, פרופ' אורבך סבור שהדבר החשוב ביותר לעשות כדי לאפשר לספינת המדינה שלנו להתקדם, הוא להשיל את הנזק שגרמה פוליטיקת הזהויות שפשתה במערב בעשורים האחרונים, מימין ומשמאל כאחד. "כדי שיהיה לנו סיכוי לצלוח את האתגרים שהעתיד הקרוב מספק, אנחנו חייבים לשים את הענייניות כערך עליון, ולבחור בפוליטיקאים שלא מסתתרים מאחורי מסכה של זהות, אלא מציעים תוכניות עבודה סדורות", הוא מסכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו