בין החשבון לנפש

מצפון תיפתח. מהר מדי הגענו לשלב הסיכומים וחלוקת המדליות במערכה בצפון. ומכיוון שהמערכה הזאת טרם הסתיימה, ועוד יהיו לה מחירים, חמש הערות ביניים מתבקשות לקראת הפרקים הבאים שלה, שיבואו בוודאי.

ראשית, היוזמה. ישראל שיחקה הגנתי במשך 11 חודשים. היא אמנם נטלה במהלכם יכולות מחיזבאללה, אבל שילמה במחיר כבד של הפקרת הצפון שפונה מתושביו ונכתש בעקביות. מרגע שהחליטה ללחוץ על הגז (ולא משנה אם זה נבע מחשש שמבצע הביפרים ייחשף), היא הוכיחה את עוצמתה. זה לא היה אלתור: כל מה שקרה מאז - המודיעין, התקיפות, המבצעים - הוא פרי הכנה ועבודה מדוקדקת שארכה שנים, והצדיקה את עצמה ביום פקודה. הלקח הברור, שעולה גם מ־7 באוקטובר, הוא שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה - בטח מול אויב שמצהיר מעל כל במה שבכוונתו להשמיד את מדינת ישראל.

שנית, מגבלות הכוח. ישראל חזקה מאוד, אבל לא כל־יכולה. הקולות שנשמעו השבוע על הכחדת חיזבאללה היו מסוכנים, משום שהם עלולים לקלוע את ישראל למלחמת־עד בלבנון, שמחיר כבד בצידה. גם הניסיונות "לסייע" ללבנונים להקים ממשלה חדשה, טובה וידידותית יותר, נידונו לכישלון. ישראל כבר כשלה בניסיון זהה ב־1982, ותרמה בכך להקמתו של חיזבאללה. לכן טוב לה שתסתפק במטרות שהגדירה, שאמורות לאפשר בקצה את חזרתם של תושבי הצפון הביתה.

שלישית, שיכרון הכוח. רצף ההצלחות המרשים של השבועות האחרונים מפתה רבים ללכת עד הסוף, בכל החזיתות - ובראשן איראן. אין ספק שאיראן ראויה לטיפול, אבל זאת מערכה כל כך מורכבת ורווית סיכונים ורגישויות, שחובה לפעול בה באלף מחשבות תחילה, בדגש על פוטנציאל ההתלקחות ועל חשיבות שיתוף הפעולה עם וושינגטון, המשענת האמיתית היחידה של ישראל. בהקשר הזה לא היה אפשר שלא להיזכר השבוע בתבונתו האסטרטגית של פורום קהלת, שהמליץ בחום לפני שנה וקצת להיפרד מהאמריקנים לטובת בריתות אחרות, למשל עם הצרפתים, שנשיאם קרא להטיל על ישראל חרמות.

רביעית, העתיד. המלחמה בצפון תסתיים בהסכם, משום שבצד השני יש מדינה ולא ארגון טרור. הישגי המערכה ייבחנו לא בעת חתימתו, אלא ביום שאחרי. אם ישראל לא תתעקש על יישומו, היא לא תשיג דבר, וסופה שתגיע לנקודת ההתחלה. לכן עליה לעשות את מה שלא עשתה (אף שהתחייבה) בסיומה של מלחמת לבנון השנייה: למנוע בכוח התחמשות מחדש של חיזבאללה בנשק או הקמת מפעלי ייצור בלבנון, ולמנוע חזרה של כוחות רדואן והקמת תשתיות במרחב הגבול. זה, יחד עם גדר חזקה יותר וכוחות מעובים ומיומנים, יממש את הסיסמה הישנה והמוכרת, שחזרה לאחרונה לככב בשיח: "המטרה - ביטחון לתושבי הצפון".

חמישית, חטופים. ללא קשר להישגים בכל הזירות, ישראל לא תשקוט ללא הסדר שישיב את החטופים הביתה. זה פצע מדמם, שעומד לא רק בבסיס מטרות המלחמה אלא בבסיס החוזה שבין אזרח לארצו, שהפקירה אותו בשבת ההיא ומפקירה אותו מאז. ובדיוק כמו בסעיף הראשון, גם כאן דרושה יוזמה ולא רק תגובה, ודרושה יצירתיות, ועל הממשלה והעומד בראשה להורות לצוות המשא ומתן להביא הסכם, ולתת להם מנדט וכוח ורוח גבית לעשות את זה, ואם הם נכשלים אז להחליף אותם באחרים, ובלבד שהתוצאה תושג. כי בלעדיה המלחמה לא באמת תסתיים, וניצחון מוחלט בוודאי לא יושג בה.

פרשת שמות. מכל העניינים בעולם, בער לראש הממשלה לעסוק ביום השנה לאסון דווקא בהחלפת שם המלחמה. "חרבות ברזל" אינו שם מוצלח, אבל החלפתו כעת מריחה מקילומטרים כמו ניסיון שקוף לשכתב את ההיסטוריה בעודה נכתבת.

לישראל כבר היתה "מלחמת תקומה" ב־1948, והיא לא זקוקה לאחת נוספת משום שהיא לא נפלה, ולכן אינה נזקקת לתקומה. משה אור, אחיו של אבינתן שנחטף לעזה בשבת השחורה יחד עם בת זוגו נועה ארגמני (ששוחררה ב"מבצע ארנון"), אמר השבוע בפשטות ש"זה שם שנועד לכסות על הכישלון של 7 באוקטובר".

אור צודק, כמובן, אבל הוא יכול להיות רגוע. את מה שקרה אי אפשר לשכתב, ובנו של ההיסטוריון אמור להיות הראשון שיודע זאת. כל הניסיונות להחליף שמות לא ישנו את המציאות שבה מדינת ישראל הפקירה וכשלה, ובמקום לעסוק בשמות אמור היה ראש הממשלה לעשות דבר פשוט ומתבקש בהרבה: להקים ועדת חקירה ממלכתית, כדי שהציבור הישראלי יידע מה קרה, ולמה קרה מה שקרה, ומי אחראי לכך שקרה מה שקרה.

נתניהו מתחמק מחקירה מסיבות מובנות. אחריותו למדיניות שקדמה לשבת ההיא ידועה וברורה. להכלת חמאס, לבנייתו היזומה כתחליף לרשות הפלשתינית, לפלירט המתוקשר עם סינוואר, למזוודות הכסף, להעלמת העין מהתעצמותו הצבאית, לסיכול ההצעות לחסל את צמרת הארגון. כל אלה הם אבות הקונספציה, ששבתה גם את מערכת הביטחון וגרמה לו לעיוורון המקצועי המחפיר שאפשר את הכשל המודיעיני והמבצעי.

לראשי מערכת הביטחון אין כוונה להינקות מאחריותם הזאת. הם ילכו בגללה הביתה, ולא משנה כמה מוצלחת והישגית תהיה המלחמה בחזיתות השונות. לנתניהו, לעומתם, אין כוונה זהה: הוא חומק בעקביות מאחריותו, בתקווה לחמוק מהשלכותיה הברורות. כל מהלכיו מכוונים לשם, מהרחבת הממשלה שחייבה אותו לבלוע את המנה השנואה עליו בתפריט הפוליטי, גדעון סער, דרך מסע ההשחרה השיטתי שנמשך גם בימים אלה של בכירי צה"ל והשב"כ, ועד עיסוקו האובססיבי בתמונות, בהודעות, בשמות. דווקא מעשיו האלה מבליטים את מה שהוא לא עושה: את התחמקותו מביקור בניר עוז וממפגש עם תושביה, ואת הכתף הקרה שהוא מפנה לרוב משפחות החטופים, שחלקן מתחננות כבר חודשים לכמה דקות מזמנו.

חיים בסרט. ממשלת ישראל התעוררה ביום שני וגילתה שבשבת ההיא בוצעו זוועות מחרידות בעוטף עזה. היא גם גילתה שהזוועות האלה תועדו, לעיתים בידי מחבלי חמאס ולעיתים במצלמות ישראליות שהיו מותקנות בכבישים, בבתים ובמכוניות. והיא גם גילתה שהזוועות האלה אוגדו לכלל סרט - "סרט הזוועות", שהוקרן לה בישיבת הבריחה מאחריות שהיא קיימה ביום השנה לאסון.

שרי הממשלה כל כך נרעשו מהגילוי, שהם מיהרו לתבוע שהסרט יוצג בכל מקום בעולם כדי להראות מה קרה. הם גם מיהרו להאשים את מי שלא עושה זאת - הצבא, היועצת המשפטית לממשלה - כאילו בכך נעוץ כל המחדל ההסברתי שמלווה את המערכה הזאת מראשיתה, וכאילו ביכולתו של סרט אחד לשנות את המגמה באיחור של שנה.

לא הייתי מתייחס לכל אלה אלמלא הם היו מיצג מזוקק של השרלטנות והחובבנות שקרויה ממשלת ישראל, ולדרך שבה היא מנהלת את חיינו כאן בכל תחום. ולמענה, ובעיקר למעננו, הנה הפרטים: הסרט הזה הוכן בימים הראשונים שאחרי הטבח, כשהתברר שיש מספיק תיעוד לזוועות - בעיקר באדיבות חמאס, שביקש (והצליח) להעצים את האפקט התודעתי של המעשים שביצע.

דובר צה"ל הבין שמדובר בהזדמנות הסברתית והורה לאגד את החומרים לסרט. לא כולם נכנסו לתוכו: חלקם היו קשים מדי או מפורטים מדי, וחלקם פגעו בצנעתם של הנרצחים שלא ניתן היה לקבל את אישורם. גם מה שנכנס לא קיבל את כל האישורים הנדרשים, או אישורים חלקיים, אבל היה בו די כדי להמחיש את עוצמת האירוע, שמועבר ללא פרשנות או קריינות: הסאונד היחיד בסרט הוא אותנטי, כפי שנקלט במצלמות, רובו של ירי ומיעוטו של דברי הקורבנות או של המחבלים.

מי שערך את הסרט הוא הבמאי המחונן יובל הורוביץ, איש מילואים של דובר צה"ל, שעשה עבודה מופתית. הוא השלים את הגרסה הראשונה של הסרט בסוף אוקטובר. הראשונים שראו אותו היו עיתונאים זרים שמוצבים בארץ, ואחר כך גם דיפלומטים, במטרה שיעבירו את המסר לקהלים שלהם בבית. ההקרנות בוצעו בחדר התדריכים בבית דו"צ, משום שלא ניתן היה להוציא את הסרט החוצה כדי שלא ידלוף. הסיבה, כאמור, היא שנכללו בו חומרים שלא ניתן אישור לפרסמם (במקרה של רצח של עובד זר), או שניתן אישור חלקי (להקרנה בפני קהלים סגורים ולא לציבור הרחב).

אני ראיתי את הסרט ב־30 באוקטובר אשתקד, יחד עם עוד כמה מעמיתיי. ראיתי אותו מאז פעם נוספת, באירוע סגור בחו"ל - גרסה עדכנית של הסרט, שנכלל בה כבר תיעוד שצה"ל איתר במהלך הלחימה בעזה, כולל עריפה אכזרית של ראשו של חייל במדים, זמן קצר לאחר שנרצח. הקהלים שצפו בסרט הגיבו בשני המקרים באותה הדרך: בשקט, לעיתים בבכי, ובתחושת חוסר אמון שהתחלפה בכעס מופגן, ובדרישה לפרסמו בכל מקום ובכל דרך כדי שהעולם יראה ויידע.

כל זה קרה באוקטובר, ומאז אוקטובר. לא אוקטובר 2024, אלא אוקטובר 2023, בחודש שבו נפלו השמיים. דובר צה"ל עמד אז לבדו בחזית ההסברה (זה לא השתנה, למעט במקרים של הצלחות, שאז יש מי שמזדרז לחלוק איתו את הבמה): הגופים האזרחיים שאמורים לספר את הסיפור של מדינת ישראל - ובראשם מטה ההסברה שפועל במשרד ראש הממשלה - לא תפקדו.

ועכשיו, באיחור של שנה, נזכרו שרי הממשלה בסרט, כאילו אחרי כל מה שעזה עברה ניתן יהיה באמצעותו לשנות תדמיות ודעות, וכאילו יש מי שמנע את זה בכוונת מכוון משום שהוא רשלן (הצבא) או אינטרסנט (היועמ"שית). וכתמיד, האמת מורכבת יותר מסיסמאות חלולות, ומעבר לבעיות משפטיות הסרט באמת קשה לעיכול, והוא לא עובר את הסף המינימלי שמאפשר הקרנה נרחבת שלו בתחנות טלוויזיה ובבתי קולנוע.

אבל לא הסרט הוא העניין, אלא השרים. לפני כמה חודשים, כשהגיע לישראל סרט החטיפה של התצפיתניות ממוצב נחל עוז, ביקש צה"ל להקרין אותו בפני שרי הקבינט כדי שיבינו את גודל הזוועה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' צוטט אז כמי שתהה אם "אתם לא רוצים שנישן בלילה", לפני שסירב לצפות בסרט (סמוטריץ' מכחיש; תחליטו לבד למי להאמין). וזה הסיפור כולו: ממשלת ישראל מנותקת מהמציאות, מבחירה. היא חיה בסרט.

גנבי המדינה. הטקס הלאומי־אזרחי בפארק הירקון היה מופת של רגישות ורגשות. ניכר היה שמארגניו עשו הכל כדי להכיל, לזכור ולכבד את מי שנפגעו בשבת ההיא, ואת מי שנפגעים מאז - ובראשם החטופים. דווקא משום כך צרמה הבחירה שלהם ושל אביב גפן בשיר "ארץ הפוכה", ובו השורה שעוררה סערה על כך ש"גנבו את המדינה". באירוע שביקש ללכד, עדיף היה להימנע מכל סממן להפרדה.

ואחרי הדברים האלה, מגוחך היה לשמוע את הביקורת על גפן ועל מארגני הטקס מצד אלה ש - ואין שום דרך יפה להגיד את הדברים, אז נגיד אותם כמו שהם - גונבים את המדינה. לא המדינה של גפן, או של הקיבוצניקים או של מישהו ספציפי אחר, אלא המדינה של כולנו, של כל מי שחי פה.

וכן, גונבים לנו אותה. יריב לוין גונב את הדמוקרטיה כבר שנתיים, והוא ממשיך למרות פסיקות בג"ץ, ולמרות המלחמה. וסמוטריץ', שכבר הוזכר כאן, גונב כאן את הקופה לטובת ענייניו הפוליטיים הסקטוריאליים שאינם מייצגים כרגע את האינטרסים העיקריים של המדינה, ובראשם המלחמה. ואיתמר בן גביר גונב את הביטחון האישי שלנו. ודודי אמסלם גונב את המינויים בחברות הממשלתיות לטובת מקורבים (כולל הרופא האישי של ראש הממשלה). ומירי רגב גונבת את התקציבים לטובת היהלומים הפוליטיים שלה, על חשבון הכלל. והנהגת החרדים - הם גונבים את כולנו, בתקציבים, בהשתמטות מגיוס, והם אפילו לא מתביישים במה שהם עושים וכורכים הכל בכל, כי הרי המדינה נועדה לשרת רק אותם.

כן, אני יודע, השורש גנ"ב קשה לעיכול. ולכאורה הרי אין פה גניבה, כי הממשלה נבחרה ברוב קולות הציבור, ונבחרי הציבור עושים במנדט שלהם את מה שהם מאמינים בו. אז זהו, שלא. כי הממשלה לא משרתת רק את עצמה ואת בוחריה: היא משרתת את כולנו. והיא אמורה לדאוג לכולנו. והעובדה שהיא לא מבינה את זה, שנה אחרי האסון, היא הרת אסון כשלעצמה.

ובמחשבה שנייה, מה אפשר לצפות ממי שהטקס "הממלכתי" שהפיקה נפתח בשיר "מישהו שומע אותי" של להקת איפה הילד (שנגנב ללא אישור להשתמש בו, כפי שהעיד חמי רודנר) - שיר שמדבר על הניתוק של הממשלה מהאזרחים, או על חיינו כאן, תחת ממשלה שלא רואה את הדבשת של עצמה.

סליחות. לא צריך לחכות ליום כיפור כדי לבקש סליחה. מי שיש לו לב, ורגשות, אמור לעשות זאת בכל יום, כל השנה, והשנה החולפת היתה רווית הזדמנויות לעשות את זה, שחלקן נוצלו ורובן לא. וחשובה יותר מהסליחה היא ההזדמנות לתיקון, וצריך לקוות ולהתפלל שמי שבאפשרותם לתקן, גם ינצלו את שעות הצום והתפילה כדי להבין שהאחריות לתיקון היא לא בידי שמיים - היא מעשה אדם.
ויש מה לתקן, ויש ממי לבקש סליחה. על כך שלא עשינו מספיק למען החטופים, ולמען המפונים, ולמען המילואימניקים ומשפחותיהם, ולמען אנשי הקבע ומשפחותיהם, ולמען החקלאים בצפון ובדרום, ולמען העסקים שקורסים, ובעיקר למען הביחד. כי אם אחרי שנה חזרנו שוב לנקודת המוצא של "הם" ו"אנחנו", לא למדנו דבר - ושום חרטות ועינויי גוף ונפש לא ישנו את זה.