מבלי ששמנו לב, לפני חודש בדיוק, ב־6 באוגוסט, נפל דבר בתולדות העולם: בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, כוח צבאי זר פלש לרוסיה. ולא סתם פלש - הצבא האוקראיני, במהלך מפתיע ובלי קושי מיוחד, עבר את קווי ההגנה הרוסיים שבקרבת הגבול, התקדם עשרות קילומטרים בשטחה של מי שנחשבה המעצמה הצבאית מספר 2 בעולם, ותפס שטח של יותר מ־1,000 קמ"ר.
"זאת דוגמה נהדרת איך חשיבה מחוץ לקופסה הופכת מגמות במלחמה", טוען ודים מואיסיינקו, אחד הכתבים הצבאיים המוערכים ביותר שמסקרים את מלחמת אוקראינה מראשיתה. "אפילו במלחמות של המאה ה־21, שבהן קווי החזית לכאורה שקופים לעיני הצד השני, אפשר ליצור את אפקט ההפתעה. במבט לאחור ברור שזה לא היה פשוט, כי כולנו רגילים לחשוב ולקבל החלטות בגבולות המסגרות של התפיסות המקובלות. דמיינו לכם זירת איגרוף - מי שנותן למסגרות להגביל אותו משול למתאגרף שאחת מידיו קשורה. הפלישה האוקראינית לרוסיה וכיבוש השטח בתוכה מדגימים מה קורה כשהמתאגרף נפטר מהקשירה".
ההישג של אוקראינה לא יכול שלא להרשים. אפקט ההפתעה עבד במלואו, הצבא הרוסי נתפס לחלוטין לא מוכן לאפשרות שהאוקראינים יעזו לתקוף אותו בשטח רוסיה. ההתנגדות הרוסית ליחידות האוקראיניות, שנכנסו למחוז קורסק ב־6 באוגוסט ובימים שלאחר מכן, היתה חלשה ביותר. הרוסים ברחו בבהלה, נכנעו או התבלבלו, כך מספר מואיסיינקו, וזה רק החמיר את מצבם.
"באחד המקרים, שתי משאיות מלאות חיילים רוסים התקרבו אל הכוחות הקדמיים של אוקראינה, שכבר פרצו את קו ההגנה השני של רוסיה. כ־100 חיילים ירדו מהן והחלו לצעוד קדימה, כנראה כדי לעבות את קו ההגנה, בלי לדעת שהוא כבר לא קיים ושאוקראינים מאיישים אותו. אנשי היחידה האוקראינית חיכו שהרוסים יתקרבו למרחק של 60 מטר, ופתחו באש שחיסלה את כולם. במקרה אחר, בשעת דמדומים הופיע לפתע טנק רוסי דוהר בכביש. הוא סטה אל היער, שם אנשיו כנראה ציפו לפגוש את יחידתם, והנהג הרוסי, בטוח שהוא נמצא בקרב חבריו, שאל בקול 'איפה חונים כאן?'. האוקראינים פרצו בצחוק והסבירו לו שהוא כבר הגיע ליעד".
מואיסיינקו מעיד ממקור ראשון שהתוכנית ההתקפית נשמרה בסודיות מוחלטת, והדבר השתלם מכל הבחינות. אף אחד ממקורותיו הרבים בצבא לא הסגיר בדל מידע עליה. ככל הידוע, גם השותפות של אוקראינה במערב לא ידעו על הכוונות של הנשיא וולודימיר זלנסקי ושל מצביאיו, והופתעו מהתעוזה האוקראינית. מואיסיינקו מודה שאפילו שועל קרבות ותיק כמוהו, למוד מהפכים ותפניות במלחמת אוקראינה, לא זיהה תחילה את משמעות העניין ולא העריך נכונה את גודלו. ביום ההתקפה האוקראינית, אף ששמע ידיעות עמומות על ההתרחשות במחוז קורסק, הוא בחר לנסוע דווקא לדונבאס, אזור קרבות מוכר יותר במזרח אוקראינה, כי חשב שהאקשן שם ממשי יותר.
רק ביומו השלישי של המבצע האוקראיני במחוז קורסק, אחרי שהבין את היקפו ואת השפעתו הדרמטית, מואיסיינקו הגיע למסקנה שעליו למהר לאזור זה. מאז הוא מלווה את הכוחות האוקראיניים, שעשו את הבלתי ייאמן - כבשו שטח רוסי ריבוני וגרמו לקרמלין מבוכה רבתי, שלא זכורה כמוה. את השטח הזה יוכלו האוקראינים להטיל כקלף חזק על שולחן המשא ומתן, אם הנסיבות יושיבו אליו אותם ואת הרוסים. אבל ההשפעה הפסיכולוגית של עצם הפריצה לשטח רוסיה היא גדולה ומרובת משמעויות, לא פחות מהעובדה שהיא הניבה לאוקראינה נכסים טריטוריאליים.
כבר לא בעמדת הקורבן
למילה "קורסק" יש לפחות שתי קונוטציות באוזניים רוסיות, ושתיהן מביכות עבור הנשיא פוטין. קרב קורסק של 1943 היה לאבן דרך ראשית בריסוק העוצמה הצבאית של גרמניה, ופתח בפני הצבא האדום את הדרך להסגת הגרמנים מערבה, עד גבולות בריה"מ, ובהמשך עד ברלין. העובדה שהמונח הזה מסמל עכשיו את המפלה של רוסיה ללא ספק חורה לפוטין, ששאף להכניע את אוקראינה ולשחזר את בריה"מ של פעם.
ואם זה לא מספיק - יש לו חשבון אישי עם קורסק. לא עם העיר, אמנם, אלא עם הצוללת הגרעינית שנשאה את שמה, שטבעה במצולות הים באוגוסט 2000 בעקבות פיצוץ מסתורי בתוכה. את המלחים, או לפחות את חלקם, היה ניתן להציל, אבל הרשויות של רוסיה בחרו להסתיר את התאונה, ונמנעו מלקבל בזמן אמת את הסיוע של ארה"ב ושל בריטניה בפעולות החילוץ. התקרית פגעה קשות באמון בפוטין, שהיה אז נשיא צעיר בראשית דרכו, והיתה לסמל של כישלונו. כעת, מתברר, אל הסמל ההוא מצטרף סמל נוסף, צורב באותה מידה.
עכשיו, חודש לאחר מכן, אפשר לסכם את תוצאות הביניים. "ההשלכות החיוביות של הכניסה למחוז קורסק נראות היטב לעין", מבהיר מואיסיינקו. "אוקראינה ניערה מעצמה את תווית הקורבן ולימדה את כולם שהיא יכולה לנצח. ככלל, עכשיו ברור מתמיד שהתוצאה של המלחמה תגדיר את אבן הפינה של הסדר העולמי החדש. אוקראינה בחרה בערכים של העולם החופשי, ולכן למדינות המערב לא היתה ברירה אלא לתמוך בה, אבל התמיכה עד כה היתה מדודה ומוגבלת. הישגי מבצע קורסק מקילים על השותפות המערביות להרחיב את התמיכה, כי הן מבינות שהניצחון אפשרי".
עם זאת, מואיסיינקו מזהיר מפני התלהבות־יתר: "כדי להעריך את מידת ההצלחה של מבצע צבאי, צריך להשוות את ההישגים למטרות. מה היו המטרות? זלנסקי לא שיתף בהן את הציבור. אם אחת המטרות היתה לגרום לרוסיה להעביר את יחידותיה מההתקפה באזור דונבאס להגנה במחוז קורסק, ובכך לסכל את ההתקדמות הרוסית שם - אזי זה לא קרה. יתרה מזאת, המצב בדונבאס ממשיך להיות קשה עבור אוקראינה. הרוסים מתקדמים ביתר שאת, מהר יותר מאשר לפני חודש. אם לבחון את דרך הפעולה של פוטין לאורך השנים, הוא תמיד בוחר באלטרנטיבה הלא־רציונלית מכולן. ברור שהוא לא יתנהל כצפוי גם כעת. במקום לעצור את ההתקפה בדונבאס - הוא רק יורה להגביר את הלחץ הצבאי שם. החיילים האוקראינים שמוצבים שם רחוקים מלהיות שותפים לשמחה וצהלה של חבריהם לנשק, שהניפו את דגלי אוקראינה מעל מחוז קורסק".
לפני הסיבוב הראשון של הסכסוך המזוין עם רוסיה, מואיסיינקו היה רחוק מסיקור מלחמות. הוא בכלל שלח את ידו בעסקים, ובמקביל גם למד אמנות. כל זה השתנה בשנת 2014, כשהרוסים ניצלו את ההזדמנות של הכאוס וחילופי השלטון בקייב, בעקבות המהפכה שהפילה את שלטונו של הנשיא הפרו־רוסי ינוקוביץ', כדי לנגוס בשטח האוקראיני: מכת מחץ מהירה הביאה להם את חצי האי קרים, ותנועת הבדלנים, שנתמכה על ידי רוסיה, איימה לחתוך מאוקראינה את החלק המזרחי שלה. כמו אוקראינים רבים, מואיסיינקו לא נשאר אדיש למציאות החדשה. אחרים לקחו לידיהם נשק - הוא החליף את עיסוקיו הקודמים במיקרופון, במטרה לסקר לעולם את המתרחש.
"הפכתי למפיק שדה, לכתב ולצלם עבור אמצעי תקשורת מובילים בצרפת ובגרמניה", הוא נזכר בשינוי הגדול של חייו. "אחר כך עשיתי סרטי תעודה על המלחמה שהתנהלה באיטיות במזרח המדינה, באזור הדונבאס. ואז, בפברואר 2022, הגיעה הפלישה הרוסית".
מלכודת מוות בכביש
מאחורי המשפט היבש של מואיסיינקו מסתתרת דרמה גדולה של מדינתו, וגם שלו, כאדם פרטי. בליל הפלישה הוא שהה בדונבאס. הציפייה למלחמה היתה באוויר, כולם התחרו בניחושים מתי היא תתחיל ואיך, אבל שום דבר לא הכין אותם לרעש של פיצוצי קרב שסוגרים מכל עבר. "התעוררנו באותו לילה מקולות נפץ אדירים של רקטות גראד", מספר ודים. מאז הקולות האלה הפכו לפסקול קבוע של חייו.
בבוקר של תחילת המלחמה מואיסיינקו ואנשי צוותו גמרו אומר להגיע לקייב, שהצטיירה בעיניהם כמוקד העיקרי של הלחימה. "הדיבורים והשמועות באותה העת נסבו סביב הכוונה הרוסית לכבוש את קייב בתוך שלושה ימים - להשתלט על מוקדי השלטון, לתפוס את ראשי המדינה ובכך להגיע להכרעה מהירה", אומר ודים. "המחזה בדרך לעיר הבירה היה סוריאליסטי לגמרי: זרם בלתי פוסק של מכוניות שזחלו לאיטן מקייב החוצה, בעיקר לכיוון מערב אוקראינה, והתמשך לאורך עשרות או מאות קילומטרים, ורק מכונית אחת - המכונית שלנו - שנסעה בכיוון ההפוך, אל עבר העיר שהיתה לעיר רפאים. מעל הכל רבצה אי־הידיעה. איש לא ידע איפה הרוסים נמצאים, לאן הם מתקדמים ובאיזו מהירות. ואם זה לא מספיק - בשלב מסוים, מעל הכביש, מעל ראשינו ממש, התנהל קרב אוויר".
כשהצוות של מואיסיינקו הגיע לקייב, במקום עיר נינוחה כפי שהכירו היטב הם מצאו פקעת של עצבים חשופים. הצבא חילק לאנשים נשק ובכל מקום היו מחסומים, הוא נזכר באותם הימים. שמועות עיקשות דיברו על סוכנים רוסים שמשאירים ברחבי קייב סימונים מסתוריים - ספק סימון מטרות ספק לוחמה פסיכולוגית, בעיר שממילא היתה מפוחדת עד מוות. כידוע, הפחדים לא התממשו: הצבא האוקראיני בלם את הרוסים וניפץ את חלומם לכבוש את קייב במהלך מהיר. בתגובה, הרוסים הוציאו את תסכולם על תושבי העיירות הקרובות לבירה, כמו בוצ'ה ואירפן. מואיסיינקו סיקר גם את הזוועות שנמצאו שם לאחר נסיגת היחידות הרוסיות מהאזור, והמראות השאירו בו חותם בל יימחה.
הוא מודה שבשבועות הראשונים של המלחמה הוא היה בסטרס ובהלם. עם הזמן ההרגשה הזאת חלפה. כנראה מתרגלים לכל דבר, מה גם שהמחויבויות המקצועיות תבעו ממנו להימצא בשטח, בסמוך לחזית. מאז, כבר שנתיים מואיסיינקו מלווה את הכוחות האוקראיניים וחולק עימם את כל טלטלות המלחמה - הקושי, האובדן, התקווה, וגם הסכנות. גם אל הסכנות הוא התרגל, אף על פי שלדבריו איש לא יכול להתרגל לפצצה שנופלת לידך, ולידיעה שהפצצה הבאה יכולה להיות האחרונה.
"סכנת מוות קרובה באמת היתה כשעזבנו את העיר ליסיצ'נסק, רגע לפני שהרוסים הידקו לחלוטין את הטבעת סביבה", משחזר מואיסיינקו את האירוע המפחיד ביותר שחווה. "ליסיצ'נסק כבר היתה מוקפת ומופגזת מכל עבר, ורק מקטע קצר עדיין לא נפל בידי הרוסים. דרכו עבר כביש שאִפשר להימלט מהעיר, לפחות בתיאוריה. לא ממש כביש - יותר נתיב רעוע באורך של כ־20 ק"מ, שבחלקו היה סלול ובחלקו עבר בשדות ובמטעים. יצאנו לדרך, הראות היתה אפסית בגלל האבק באוויר. מסביב, משני עברי הדרך נפלו פגזים ופצצות, כי הרוסים טיווחו מכל מקום. ראיתי במו עיניי איך ההתפוצצויות מתקרבות אלינו. בתחילה הנפילות היו במרחק של 150 מטר מנתיב הנסיעה, אחר כך 100 מטר, ואז 20 מטר. ברגע זה רציתי ללחוץ על דוושת הגז ולעוף משם בטיל, אבל לפניי הזדחלה משאית כבדה של חיילים אוקראינים נסוגים וחסמה את הדרך. לא היה אפשר לעקוף אותה, ופתאום היא נעצרה".
מואיסיינקו קלט שזאת מלכודת מוות. הוא קפץ מהרכב ופלט לעבר החיילים את כל ארסנל הקללות האפשריות. כמו כן, המשאית בלטה לעיני התצפיתנים הרוסים והירי גבר. "לא ידעתי למה המשאית עצרה, אולי הרסיסים פגעו בנהג שלה", הוא אומר. הקללות בכל זאת סייעו, חייל אחר התיישב ליד ההגה והמשאית החלה לזחול קדימה. מואיסיינקו הבין שזה הסיכוי האחרון שלו להינצל, לפני פגיעה ישירה במכוניתו. הוא עקף את המשאית ופתח בדהירה פראית.
"מה שהציל אותי זה המזל והתעלות משני צידי הדרך", הוא אומר כמעט באדישות. "המון פגזים נפלו בתעלות האלה, ורוב הרסיסים נבלמו בדופן או עברו מעל הרכב. רק רסיס אחד פגע ברכב, אך החטיא את היושבים בו".
אל תבלבלו בין הרוגע של מואיסיינקו לבין כוונות אובדניות או שאיפת מוות, חס וחלילה. הוא פשוט התרגל לשגרת מלחמה, אבל בה־בעת למד את כלליה ואימץ הרגלים חדשים. למשל, לעולם לא ללון בבתי מלון. בתי מלון ואכסניות בקרבת החזית תמיד מושכים אש.
אופוריה בשטח
בקיץ 2023 אוקראינה פתחה בהתקפת־נגד, במטרה לשחרר את השטחים בדרום־מזרח המדינה שנכבשו בידי הרוסים כשנה לפני כן. לא היתה שום הפתעה, מקונן מואיסיינקו. הרוסים הכינו את עצמם היטב. היחידות האוקראיניות נתקלו בקווי הגנה מבוטנים, מבוצרים וממוקשים, והתוצאות היו בהתאם. אוקראינה הצליחה להחזיר לעצמה שטח מועט, בטל בשישים לעומת המחיר שהתקפת־הנגד גבתה בחיי חיילים ובציוד שאבד.
מאז אותו כישלון, האוקראינים לא יצאו להתקפות קרקעיות משמעותיות ואיבדו יוזמה. "כשאין יוזמה, ידו של האויב על העליונה", משוכנע מואיסיינקו. "מלחמה סטטית משרתת את רוסיה. היא יכולה לנצל את העדיפות שלה במשאבים, בראש ובראשונה בכמות כוח האדם, ולאט־לאט לכתוש ולשחוק את אוקראינה. השיטה הרוסית להילחם היא לשלוח את החיילים קדימה כבשר תותחים. הפלישה של אוקראינה למחוז קורסק שברה את המשוואה הזאת".
כיצד מצליחים להפתיע את הצד השני, שיש לו אמצעי מעקב, לרבות לווייני ריגול, כטב"מים ורשתות יומינט נרחבות?
"במידה מסוימת, הרוסים נפלו לבור שהם כרו בעצמם. במאי השנה הם החלו לתקוף את מחוז חרקיב האוקראיני, לא רחוק מקורסק, ויצרו רושם שבכוונתם להרחיב את הפלישה לאוקראינה באזור זה. לכן, כשצבא אוקראינה פנה לרכז כוחות בקרבת הגבול עם רוסיה, הדבר נראה בעיני הרוסים כמהלך הגנתי, כמענה לחשש מפני תקיפה רוסית דווקא. בעצם, זה בדיוק מה שהרוסים רצו - להכריח את אוקראינה להזיז את היחידות הלוחמות מהדונבאס באמצעות איום מדומה בפלישה נוספת. לכן, כשבמטה הכללי הרוסי ראו את הדיווחים על ריכוז הכוחות האוקראיניים מול קורסק, הם לבטח חיככו את ידיהם בהנאה, כי היו בטוחים שתוכנית הפעולה שלהם עובדת".
זה יותר משחק שחמט מאיגרוף.
"נכון. ההטעיה עבדה. במחוז קורסק כולו לא היו יחידות לוחמות של צבא רוסיה, בשעה שבצד האוקראיני רוכז כוח מחץ גדול לפני 6 באוגוסט, כביכול לשם הגנה. לפי מקורות רוסיים, אנחנו יודעים שדרגים זוטרים ודרגי ביניים בצבא שלהם דיווחו למעלה על ההכנות בצד האוקראיני - אך ניתנה להם הוראה מרגיעה: תנוח דעתכם, לא יקרה כלום".
מה מספרים החיילים שהשתתפו בתקיפה?
"כל החיילים שאליהם נחשפתי מצויים בתחושת אופוריה מגודל ההישג. הרגשת רוממות הרוח היא כה חזקה בקרבם, שהם אפילו לא רצו לבצע רוטציה ולצאת להתרעננות בעורף. הם סיפרו לי שהרגישו כמו בספארי. לוחמי גדוד 225, שתפקידו היה להבקיע את קווי ההגנה הרוסיים, דיווחו שביום הראשון להתקפה על מחוז קורסק הם עשו פי שניים יותר ממה שהוטל עליהם לעשות: לפי התכנון היה עליהם לרמוס קו הגנה ראשון, אבל הם לא הסתפקו בכך - והשמידו גם את הקו השני של הרוסים".
יש מי שימצאו בפרט הזה דמיון מסוים לרוח הלחימה של צה"ל.
"ההתקפה האוקראינית על מחוז קורסק מזכירה את דפוס הפעולה של ישראל. ההפתעה והחשיבה מחוץ לקופסה - אלה מרכיבים של הסגנון הישראלי, ואני אוהב אותו. לישראל יש ניסיון רב יותר של הישרדות בסביבה עוינת. לכן, כשהחברים מעבר לאוקיינוס נותנים לכם עצות או מנסים להגביל אתכם, אתם יודעים לעמוד על שלכם ולפעול על פי האינטרס שלכם".
האם שלב התקיפה האוקראינית בקורסק הסתיים?
"נראה שמצב הדברים התייצב וששלב הלחימה הניידת הסתיים. דרך אגב, בלחימה הניידת בא לידי ביטוי היתרון של הציוד המערבי המתקדם, שסופק לאוקראינה מצד בעלות הברית שלה. כל הרק"ם הזה נגח ללא הצלחה בבטון של הביצורים הרוסיים בלחימה סטטית, אבל בתנועה הוא פשוט חוגג, והרוסים לא יכולים לבלום אותו".
אם כך, אולי צריך היה להמשיך הלאה ולא לעצור?
"זאת שאלה מורכבת. ייתכן שהצמרת האוקראינית לא ציפתה להצלחה מסחררת כל כך. כמו כן, התקדמות מהירה ורחוקה מדי מגדילה את העומס על הלוגיסטיקה. המשאבים של אוקראינה עדיין מוגבלים. גם כך בשבוע אחד נפל לידינו שטח גדול יותר מכלל ההישגים הטריטוריאליים של רוסיה מתחילת השנה. על הדרך, כוחותינו לקחו בשבי המון חיילים רוסים, ועכשיו תהיה לאוקראינה דרך להחזיר את חייליה מן השבי באמצעות חילופים".
לשמוע את הצד השני
על נושא השבויים מואיסיינקו יכול לדבר שעות. כעיתונאי, הוא תמיד מנסה לשוחח עימם, כדי להבין טוב יותר את הלכי הרוח האמיתיים ברוסיה, ובצבא בפרט. עבודתו לצד הכוחות האוקראיניים במחוז קורסק סיפקה לו כמה הזדמנויות להיחשף לשבויים רוסים טריים, חלקם חיילים סדירים בני 18 שגויסו בלית ברירה, וחלקם אנשים בוגרים שהתגייסו בציפייה להרוויח.
בשבוי הראשון מואיסיינקו נתקל בעת שפגש במקרה את חבריו מאחת היחידות הלוחמות: "הם חזרו ממשימה, וראיתי שבטנדר יושב חייל רוסי כפות. לפחות בנוכחותי התייחסו אליו בכבוד, אף אחד לא השפיל אותו, אם כי ברור שבמצבו כל אחד בוודאי היה פוחד. פתחתי בשיחה איתו, ובמהרה התברר שהוא בחור רגיל, בן 36, יליד סנט פטרבורג, שהלך למלחמה בחיפוש אחר כסף. החיים דרדרו אותו לעוני ולעבודות דחק, והרעיון לשרת בצבא במשכורת גבוהה נראה מפתה מאוד. לדבריו, לאחר שהעבירו את יחידתו למחוז קורסק והורידו אותם בתוך יער, המפקד אמר לא לחפור שוחות, כי אין טעם. 'ממילא עוד מעט יעבירו אותנו למיקום חדש'. כך הם ישבו ביער בחוסר מעש, עד שהגיע הצבא האוקראיני".
כדי להיחשף לשבויים בשירות צבאי סדיר, מואיסיינקו ביקר במחנה שבויים מאולתר שהוקם על ידי צבא אוקראינה בעקבות ההתקפה על מחוז קורסק. כאן הוא המקום להבהיר שבמציאות הרוסית, בניגוד לצה"ל, החיילים הסדירים נחשבים החוליה החלשה. איכותם הירודה וזמן השירות הקצר שלהם, שנה אחת בלבד, לא מאפשרים להכשיר אותם כראוי לתפקידי לחימה, ולכן יש הוראות שאוסרות לשלוח אותם אל החזית. במקרה של מחוז קורסק דווקא החזית באה אליהם, וכצפוי - הם לא היוו יריב שקול ליחידות המחץ המאומנות של אוקראינה.
"עברתי מתא לתא, ושאלתי את השבויים מי מעוניין לדבר עם עיתונאי", מבהיר מואיסיינקו, ומבקש להדגיש שמסיבות אתיות הוא לא כופה על שבויים דבר, ומשוחח רק עם מי שרוצים בכך. "רק בודדים נענו להצעה, שניים מתא אחד ואחד נוסף מתא אחר. מעניין שכולם כבר הספיקו להתקשר מהשבי לקרובי המשפחה שלהם ברוסיה ולהודיע שהם בריאים ושלמים. כולם ביקשו לחזור במהרה לרוסיה, כי שם המולדת והבית".
