פילדלפי. בנימין נתניהו הוא סוכן מכירות מצוין. הכי טוב שהיה כאן, בפער. אולי הכי טוב שהיה בעולם. הוא יכול למכור כל דבר, בלהט מרשים, כולל מוצרים שרגע קודם לכן הוא טען באותו הלהט שאין בהם צורך בכלל.
דוגמאות לא חסרות. נתניהו, שלאורך שנים הסביר בלהט למה חייבים לחזק את חמאס, מסביר היום באותו הלהט למה הוא תמיד חשבש חמאס הוא סכנה קיומית. ונתניהו שהסביר בלהט למה ישראל נמצאת כפסע מהניצחון, מסביר היום בלהט למה זאת תהיה מלחמת־עד. הוא הדין על ההתנתקות (שנתניהו תמך בה), על מימון חמאס (שנתניהו יזם אותו), על מבצע צבאי בעזה (שנתניהו התנגד לו), על חיסול בכירי הארגון (שנתניהו מנע לאורך שנים), ועוד כהנה וכהנה.
כמו כל סוכן מכירות, נתניהו מאמין במוצרים שלו בלב שלם. הוא משווק אותם כאילו היו המצאת המאה, וכאילו הם המצאה בלעדית שלו. ציר פילדלפי הוא הדוגמה הנוכחית (וכמובן לא אחרונה). היו מי שבדקו בטוויטר ומצאו שעד להצהרתו השבוע, נתניהו לא הזכיר את פילדלפי אפילו פעם אחת (והוא צייץ אלפי פעמים). ומרגע שפילדלפי עלה - אאוריקה! נמצא המטמון החדש, והרשת עולה על גדותיה בהתייחסויות לגילוי המרעיש.
ומכיוון שפילדלפי הוא המוצר שבמבצע החודש, אז בואו נדבר על פילדלפי. נתחיל בזה שנתניהו התנגד לכניסה לפילדלפי: הוא התנגד לה בתחילת המלחמה (והיו רבים שדרשו זאת, למשל גיורא איילנד), התנגד לה בהמשך המלחמה (כשהיא עלתה מטעם הצבא ומטעמו של הצמד גנץ־איזנקוט), והוא גם לא ראה בהישארות בציר צורך קיומי עד לאחרונה - אחרת הוא לא היה מתחייב לסגת ממנו במסגרת ההסכמות שישראל נתנה לעסקה (ובניגוד לדבריו של נתניהו, היא נתנה).
לגיטימי שנתניהו ישנה את דעתו. רק חמור לא משנה את דעתו, בוודאי כשהמצב השתנה בשנה האחרונה באופן כל כך יסודי. הבעיה אצלו היא שהוא לא מסוגל להגיד שהוא טעה, כי כמו כל סוכן מכירות טוב - הוא לא טועה לעולם. ולכן נתניהו משווק את פילדלפי כאילו הוא תמיד חשב שהציר הוא הבעיה של מדינת ישראל. והוא לא. אף אחד שעבד לצידו לא זוכר דיון כלשהו ב־15 השנים האחרונות שבו נתניהו אמר או דרש משהו חריג שקשור בפילדלפי. וזה לא שהוא לא ידע - כל חומרי המודיעין היו חשופים בפניו, כולל כל מה שישראל ידעה על העברות הנשק לרצועה שבוצעו מתחת לציר, ובעיקר מעליו. כי בניגוד למה שנתניהו אומר, רוב ההברחות לא בוצעו במנהרות, אלא דרך מעבר רפיח, שהוא (ולא הציר כולו) לב הבעיה.
מהסיבה הזאת, המפה המקורית שצה"ל שרטט כללה שליטה במעבר, ולא בציר כולו. כי במעבר אפשר לחזור להבריח מרגע שצה"ל יעזוב אותו, אבל את המנהרות שנהרסו יידרשו חודשים רבים כדי להשמיש מחדש. אבל נתניהו הורה לצה"ל לשנות את המפה, ולכלול בה גם נוכחות צבאית לאורך הציר, עד לים. וכשהציג את המפה לקבינט בשעות הקטנות של ליל חמישי שעבר, הוא ניסה לרמוז שזאת בעצם ההמלצה המקצועית של הצבא - עד ששר הביטחון יואב גלנט אמר שאלה מפות שנכפו על הצבא, בניגוד לדעתו.
מכאן כבר התלהטו הרוחות, והטונים עלו, והעניין הסתיים בהצבעה המפורסמת שבה הקבינט קבע שישראל תישאר בציר (גלנט התנגד). זאת היתה הצבעה בהפתעה: הפתעה לשרים, הפתעה לראשי מערכת הביטחון, והפתעה גם לחטופים, שגילו שציר שחשיבותו נתונה לוויכוח הוא חשוב יותר מחייהם. אבל בואו נניח שנתניהו צודק, ושאכן מדובר בסלע קיומנו, כמו שהוא טוען בשבוע האחרון בלהט המפורסם שלו. למה הוא היה צריך לגנוב את ההצבעה הזאת ברגע האחרון? למה לא לעדכן עליה מראש, ולו בשביל מראית העין שלא מדובר במחטף?
הלוואי שהיו תשובות טובות, כאלה שמניחות את הדעת. למרבה הצער יש רק תשובות רעות, שרחוקות מלתת מנוחה. הבולטת שבהן היא שהכל הצגה, כי הכל פוליטי. כי בסופו של דבר לא מדובר בציר פילדלפי, אלא בציר נתניהו. בעתידו הפוליטי, המשפטי והאישי. וכדי להוכיח את זה, נדרשת תשובה לשאלה אחת פשוטה: אם הצמד בן גביר את סמוטריץ' היה תומך בעסקה, האם נתניהו היה מתנגד לה בלהט - או שהיה מסכים לנסיגה מהציר שכל גורמי המקצוע טוענים שהיא אפשרית וסבירה?
נדמה לי שהתשובה ברורה. ולכן, הדיון האמיתי שצריך להתקיים הוא לא לגבי חשיבותו הקיומית של ציר פילדלפי, אלא לגבי חשיבותה הקיומית של העסקה. או במילים אחרות - חיי החטופים מול שרידות הממשלה. ואפשר גם לנסח זאת אחרת: חיי החטופים מול 42 ימים של נסיגה מפילדלפי, כי הקבינט גם יכול היה להצביע על כך שהוא מאשר נסיגה מהציר למשך הזמן של החלק הראשון של העסקה, שבו אמורים להשתחרר עשרות ישראלים חיים, ובסיומו תחודש המלחמה וצה"ל ישוב לציר.
נתניהו, שכמו כל סוכן מכירות טוב נערך מראש גם לעניין הזה, אומר שזה לא יקרה. שמרגע שישראל תיסוג מפילדלפי, לא ייתנו לה לחזור לציר. ואם כך, מתבקשות כמה שאלות. השאלה הראשונה היא איך הוא מתכוון להחזיר את החטופים. נתניהו אמר השבוע ששליטה בפילדלפי תקדם את העניין. אז אמר. בפועל, השבועות האחרונים הוכיחו שהפעילות הצבאית מסכנת חיי חטופים, משום שחמאס הורג אותם ברגע שהוא מזהה סיכוי או סכנה שצה"ל יתקרב לשחרורם. ולכן, אלא אם נתניהו יודע שחמאס עומד להניף דגל לבן (והוא לא), השליטה בציר לא מקדמת את עניינם במאום, וגם טענתו שהם עלולים להיות מוברחים לסיני היא מוזרה במקצת; לו חמאס היה מעוניין בכך - הוא היה עושה זאת מזמן.
השאלה השנייה היא אם ראש הממשלה מבין (והוא מבין) ששליטה בציר מייצרת מצור ישראלי מלא על רצועת עזה, כלומר מחייבת אותה לקחת שליטה גם על הסוגיות האזרחיות שבה - מים, חשמל, ביוב, בריאות, חינוך, רווחה ועוד - עניין שיעלה עשרות מיליארדי שקלים בשנה, יחייב הקמת מנגנון ענק של ממשל צבאי, יעלה בחייהם של עשרות חיילים מדי שנה (לכל הפחות), יסבך את ישראל במלחמת־עד בכל חזית אפשרית ויביא עליה מבול של חרמות כמי שכובשת שטח (ע"ע רוסיה).
השאלה השלישית (ויש עוד מלא) היא איך הוא מתכוון לפתור את שאר בעיותיה של ישראל, ובראשן את סוגיית הצפון. נתניהו אמר השבוע שהשבת מפוני הצפון היא אחת ממטרות המלחמה. אז אמר. בפועל הצפון מעולם לא הוכנס למטרות המלחמה. ההפך הוא הנכון - נתניהו בורח מהנושא כמו מאש (גם כשהצמד גנץ־איזנקוט העלה אותו, וגם כשגלנט העלה אותו), אף על פי שהוא מבין (והוא מבין) שהמשך ההתחפרות בעזה משמעותו המשך ההפקרה של הצפון.
ויש עוד דברים שנתניהו אמר, שחלקם צצו השבוע באנגלית בהופעתו בפני התקשורת הזרה. כך כשטען שעד להתנתקות לא היה אפשר להבריח נשק בציר פילדלפי, כי ישראל שלטה בו - לא נכון, היו בו מנהרות הברחה גם אז, וגם מנהרות תופת ששימשו לפגיעה בכוחות. וכך כשטען שיש בישראל תמיכה רחבה להישארות בציר - לא נכון, מכל הסקרים עולה שרוב הציבור בשיעורים ניכרים מתעדף עסקת חטופים על פני הישארות בציר.
ועוד שתי הערות על פילדלפי: הראשונה - אם נתניהו היה באמת רוצה לחנוק את חמאס, היה עליו לקדם שלטון אחר ברצועה, עניין שהוא נמנע ממנו באדיקות כבר 11 חודשים (מחשש לעתיד הקואליציה). זה היה מאפשר לישראל לקדם עסקת חטופים, להרגיע את כלל הזירות, לשפר את הסיכוי לעסקה אזורית נרחבת ולהתמקד בשיקום הבית, תוך יציאה מעזה וחזרה אליה רק לצורך פעילות צבאית ממוקדת, ולא כדי לשלוט בה.
ההערה השנייה היא על מדינת ישראל. בדבריו באנגלית אמר נתניהו שישראל היא מדינה קטנה שחמאס רוצה להשמידה. מכל הדברים המקוממים שהוא אמר השבוע (והוא אמר) - זה היה המקומם ביותר: המעצמה האזורית החזקה ביותר, שלפי פרסומים זרים מחזיקה ביכולת גרעינית בלעדית באזור, שמחזיקה בצבא גדול עם יכולות אדירות ושנהנית מגב מוצק של המעצמה החזקה בעולם, שיש לה יכולת כלכלית בלתי פרופורציונלית לגודלה ויכולת טכנולוגית ייחודית בעולם, מצוינות מדעית וחינוכית ועוד - המעצמה הזאת היא בעיניו דוד הקטן וחמאס הוא גוליית? ואם כך, איפה זה מציב את חיזבאללה ואת איראן, ומה זה עושה להרתעה של ישראל שנובעת כל־כולה מעוצמתה - שבעיני ראש הממשלה אינה קיימת, כי ישראל היא עלה נידף שקיומו תלוי בחוט הדק שנקרא ציר פילדלפי?
החוזה. בין אזרחי ישראל לבין המדינה יש חוזה בלתי כתוב: אם יקרה לנו משהו, המדינה תלך עד קצה העולם כדי לסייע לנו. המשהו הזה עמד במבחן במשך עשורים, ובזכותו גם התוודעה מדינת ישראל לנתניהו אחר - יוני נתניהו, שהוביל את המבצע לשחרור החטופים מאנטבה, שגם נקרא על שמו לאחר שנהרג.
בשם החוזה הזה יצא גם נתניהו האמצעי, בנימין, למבצעים ביחידה, ובשמו חצו דורות של לוחמים את הגבול - טייסים ולוחמים על הקרקע ובים. הם ידעו שאם יקרה להם משהו, אם חלילה ייפלו בשבי, המדינה לא תנוח ולא תשקוט עד שיחזרו. למעט מקרים ספורים, זה גם תמיד עמד במבחן, וגם במקרים האלה מדינת ישראל ניסתה לעשות הכל - ולא צלחה.
ועכשיו, שתי שאלות. הראשונה: האם מדינת ישראל עושה היום הכל, אבל באמת הכל? ולפני שנפתח דיון פילוסופי בשאלה מה זה "הכל", נסכים על כלל אצבע שלפיו מה שראשי מערכת הביטחון חותמים עליו כבר־הגנה, אפשר להגדירו לכל הפחות כהגיוני. ואחרי שהסכמנו על זה - האם מדינת ישראל עושה הכל?
בהינתן שהתשובה לשאלה הראשונה ברורה, השאלה השנייה היא כזו: מי בדורות הבאים ירצו לחצות את הגבול, או לגור ליד הגבול, כשהם יודעים שבין המילים של המדינה למעשים שלה יש כזה פער, כלומר שהיא לא באמת עושה הכל, אלא שהיא עושה את מה שנוח לה מתי שנוח לה, ושלפעמים שיקולים לא עניינים כמו שרידות ופוליטיקה, וגם קצת משיחיות, מעורבים בהחלטותיה?
ולכן, כשנתניהו מדבר על חובתו לדאוג לעתיד - גם זה חלק מהעתיד. ולא רק שזה חלק, אלא זה החלק החשוב ביותר. כי ראשית הצירים של מדינת ישראל היא לא בפילדלפי - היא בחוסן הלאומי, ובערבות ההדדית, ובברית הלא־כתובה שכתובה בלבבות שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. והאחד הזה הוא לא נתניהו. האחד הזה הוא קית' סיגל מכפר עזה, או אוהד בן־עמי מבארי, או עמרי מירן מנחל עוז, או עופר קלדרון מניר עוז, או עומר ונקרט מהנובה, או תמיר נמרודי החייל שנחטף ממעבר ארז - או עוד 95 חטופים אחרים, חיים ומתים, שמחכים שמדינת ישראל תעשה הכל כפי שהבטיחה.
לא סתם יום ראשון האחרון, שבו התפרסם כי הושבו גופותיהם של שישה חטופים שנרצחו בשבי, היה היום הקשה ביותר מאז 7 באוקטובר. זה היה יום של התנפצות חלום או אשליה. כי האמנו שהכל ייעשה, ואז הבנו שלא הכל נעשה. הרי הם היו בחיים יומיים-שלושה לפני כן, ולפחות שלושה מהם גם היו אמורים להשתחרר בשלב הראשון של העסקה הנוכחית (כרמל גת, עדן ירושלמי והרש גולדברג־פולין). והפער הזה בין הבית המואר לבין הקבר החשוך לא נותן מנוחה, כי זה היה אפשרי.
ושתי תשובות למי שטוענים שאנחנו מייסרים את עצמנו כי חמאס לא רוצה עסקה. הראשונה - לפי כל המומחים, הפערים כן ניתנים לגישור (כולל סוגיית שחרור האסירים, שתדרוש מחירים כבדים - אבל כבר כיהן בישראל ראש ממשלה שהסכים לשחרר 1,027 אסירים, מתוכם 400 רוצחים, עבור חייל אחד). והשנייה - ישראל תוכל להפיל את התיק על חמאס רק אם היא תדע שהיא באמת עשתה הכל והגיעה לקיר. מה שמחזיר אותנו לשאלה: האם ישראל באמת עושה הכל, או שגם לה יש חלק במזמוז ובעיכוב ובהכנסת עיזים מיותרות שגורמים לכך שאין עסקה?
ניר עוז. מהמפה של פילדלפי שנתניהו הציג השבוע נעדר הקיבוץ ששילם את המחיר הכבד ביותר בשבת השחורה: רבע מתושבי ניר עוז נרצחו או נחטפו. זה היה המשך טבעי להתעלמות שלו מהם במשך 11 חודשים. נתניהו לא ביקר בניר עוז, ולא ביקר את פליטי ניר עוז שפונו לאילת ואחר כך לקריית גת, והוא גם לא ביקר את המשפחות השכולות של חברי הקיבוץ, שגופות יקיריהן אותרו בעזה לפני כמה שבועות והובאו לקבורה בארץ.
לעומת זאת, נתניהו הגיע השבוע לנחם את משפחתו של החטוף אלכס לובנוב, שנרצח בעזה וגופתו הושבה בשבת האחרונה. הביקור הזה זכה למיקוד תקשורתי, בעיקר סביב העובדה שהאלמנה, מיכל, סירבה לצאת ולשוחח עם ראש הממשלה. בעיניי, המיקוד היה צריך להיות אחר: נתניהו הבין שיש גבול לניתוק. וזה קרה בגלל הביקורת שהוא ספג, ובגלל ההלם הציבורי - שהתחלף בזעם - סביב רציחתם בשבי של חטופים שהיו יכולים לחזור הביתה.
העובדה שנתניהו הלך לבקר את משפחת לובנוב היא התחלה טובה - יש לו רק עוד 1,700 משפחות לבקר, ולבקש גם מהן סליחה על כישלון ממשלתו ועל כישלון המדינה שהוא נבחר להנהיג. ואין זמן טוב יותר לעשות את סבב הסליחות הזה מאשר בחודש הסליחות, חודש אלול, בואכה יום השנה הראשון למלחמה, שהולכת ומסתמנת כמלחמה ארוכת שנים.
ואם אנחנו כבר ברוח הסליחות - אז עוד בקשה, או משאלה (פרועה, אני יודע): שנתניהו יתראיין. בעברית. ראיון אמיתי. שיענה לשאלות. שיתמודד עם הדברים (ועם השקרים). ולא רק הוא - שנה לתוך המלחמה, הגיע הזמן שכל מי שהיו מעורבים במחדל ידברו. מאחר שאין ועדת חקירה ממלכתית (והגיע הזמן שתקום), ואין תחקירים (והגיע הזמן שיושלמו ויוצגו) - מן הראוי שמי שאחראים למחדל יתייצבו בפני הציבור ויסבירו. לא במסיבות עיתונאים שבהן נחטפים מיקרופונים מעיתונאים, אלא בראיונות אמיתיים, שאליהם יתייצבו ראש הממשלה ושר והביטחון והרמטכ"ל והאלופים הרלוונטיים, ויסבירו מה קרה, ולמה קרה, ומה קורה מאז, ומה קורה היום, ומה יקרה מחר, ויבקשו סליחה, ויתחייבו לעשות את מה שהם היו צריכים לעשות כבר בבוקר 8 באוקטובר, כולם, ללא יוצא מן הכלל - להתפטר וללכת הביתה.
