נאומי נתניהו וגנץ-איזנקוט: הפנים האמיתיות נחשפות

שתי מסיבות עיתונאים נערכו השבוע בהפרש של יממה זו מזו. הן חשפו שתי תפיסות עולם, שהן למעשה זיקוק של כל הוויכוח שמתנהל פה בחודשים האחרונים. אולי בשנים האחרונות. אולי אפילו בעשורים האחרונים. מסיבות העיתונאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום שני, ושל בני גנץ וגדי איזנקוט ביום שלישי, נעשו אולי לשם רווח פוליטי.

רצח החטופים, המחאות, השביתה, התקשורת המתלהמת - כל אלו אילצו את נתניהו לחרוג ממנהגו ולהתייצב בפני הציבור, כולל מתן אפשרות לשאלות, ואת גנץ ואיזנקוט, אשר המחאה מזמן המשיכה בלעדיהם, להחרות־להחזיק אחריו ולסתור את דבריו בשצף קצף. אולם למרות השיקולים הפוליטיים המובהקים, למרות השבירה החדה לבייס של כל אחד, בצבצו בין השורות גם האידיאות. חזונן של הנפשות הפועלות, המוביל את דרכן ומנווט את פועלן.

ניכר מדבריהם של ראשי המחנה הציוני, הרמטכ"לים לשעבר, שאירוע 7 באוקטובר, מזוויע ומטלטל ככל שיהיה, לא שינה דבר בהשקפת עולמם. גם לדידם יש את הרגעים שאומה צריכה לתבוע את עלבונה: להילחם, לחסל, לבוא חשבון עם אויביה. לגבות מהם מחיר כבד. לצמצם את יכולותיהם. אבל בסוף־בסוף, בקצה של כל אלה, יבוא מקומו של ההסדר המדיני. האקט האחרון במערכה לא יהיה, לשיטתם, הכדור שננעץ בגופו של המחבל האחרון שנותר על רגליו כשחבריו אחוזי האימה מניפים דגלים לבנים. האקט האחרון לעולם יהיה, מבחינתם, יד האוחזת עט וחותמת על מסמך.

שלא יהיה ספק - גם נתניהו היה שם. החזיק באותה תפיסת עולם וניהל את מערכותיו הרבות באותו אופן בדיוק. סבבים צבאיים שהסתיימו במסמכי הבנות. הפסקות אש. שקט שנענה בשקט. נתניהו נבחר ב־96' לשלטון למרות רצח רבין וההסתה האדירה בתקשורת נגד הימין, ותוך שהוא מבטיח לבטל את הסכמי אוסלו שהביאו פיגועי תופת ואוטובוסים מתפוצצים בחוצות הערים. הוא לא עשה זאת. בפליק־פלאק פתלתל הסביר כי עיקרון הרציפות מאלץ אותו לכבד הסכמים שעליו חתמה הממשלה הקודמת.

גם בהתנתקות שהוביל אריאל שרון תמך נתניהו. כמו מאוסלו, כך גם בנסיגה מעזה היו לו הסתייגויות, היו לו הערות, אבל בשורה התחתונה סבר שהתוכנית תועיל יותר מאשר תזיק, לפחות בטווח הקצר. התפטרותו ערב ביצוע התוכנית, אחרי שכבר עברה את כל האישורים הנדרשים בממשלה ובכנסת - כאמור, בתמיכתו - לא נועדה לעצור את הגירוש ברגע האחרון או לטרפד את ביצועה. הוא כבר ידע שמדובר במעשה עשוי. אבל בעיני רוחו ראה כבר אז את מסיבת העיתונאים של השבוע, ואת כל שאר הפעמים שבהן הטיחו בו שתמך בהתנתקות במרוצת השנים, ושבהן יכול היה, בזכות אותה התפטרות, להישיר מבט למבקריו ולומר להם: התפטרתי מהממשלה כי התנגדתי. ממש ללכת עם ולהרגיש בלי. להיות ראש ממשלה שוב, רק הפעם בלי הצרה של עזה. מישהו אחר כבר נפטר ממנה עבורו.

גם כשחזר לשלטון ב־2009, נותר נאמן אדוק לקונספציה. למרות הזדמנויות חוזרות ונשנות, דבק בהערכות מערכת הביטחון ונמנע מכניסה מאסיבית לעזה. גם כאשר דעת הקהל היתה לגמרי בעד, כמו אחרי חטיפת שלושת הנערים ומבצע צוק איתן. ראש הממשלה הסתפק במבצע לאיתור ולהריסת המנהרות ההתקפיות, אלה שחודרות את הגבול לעבר תחומי יישובי העוטף, והבהיר מראש שאין כוונה לכבוש את עזה או להישאר בה.

אבל כל אלו נחלת העבר. משהו זז אצלו ב־7 באוקטובר. שעות אחרי הטבח כבר הבין שמערכת הביטחון שכל כך סמך עליה, ולא זז מילימטר מהמלצותיה, לא יכולה להיות עוד אורים ותומים לגביו. ושאת תפיסות העולם הישנות שהנחילו לו עליו להשליך מעליו ולהתחיל להקשיב לאלה שתמיד ראו את הדברים אחרת. הם אלה שצדקו, בעוד אחרים, והוא ביניהם, טעו.

פרס לחמאס

השבוע בישיבת הממשלה העלו כמה מהשרים, ובהם מהליכוד והציונות הדתית, את האופציה לנקום בחמאס על רצח ששת החטופים באמצעות ניקוי כל צפון הרצועה מיושביה, ונטילת כל השטח שמציר נצרים צפונה לידי ישראל, לטווח ארוך, או אפילו לצמיתות. רק מחיר טריטוריאלי כבד ייצור תחושת הפסד צורב בצד השני, אמרו לו. עד לפני חודשיים שלל נתניהו רעיונות כאלה על הסף. הפעם הקשיב לשרים ולא הגיב. לא הביע תמיכה, אבל גם לא ניסה להתנגד.

גורמים בכירים בממשלה טענו שמדובר בהתפתחות חיובית ובשינוי כיוון משמעותי מצד ראש הממשלה. כמו גם הדיווח, שלא הוכחש, שלפיו נתניהו הורה לצה"ל להכין את עצמו לחלוקת הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה, במקום זה הנחטף ומחולק בידי חמאס. ראש הממשלה הבין שחלוקת השלל על ידי ארגון הטרור משמרת ומנציחה את שלטונו.

ב־15 במאי יצא שר הביטחון יואב גלנט במתקפה על נתניהו במסיבת עיתונאים, ובה דרש ממנו להבהיר מיידית כי לא יהיה שלטון צבאי זמני בעזה. גלנט אמר אז שהמחיר לכך יהיה גבוה. הארכת השירות הסדיר, עלויות של עשרות מיליארדים בשנה, אולי גם הרוגים רבים מקרב חיילי צה"ל בעומדם על משמר מתן השירות למקומיים. השבוע הגיעה תגובת נתניהו. לא בפומבי בשלב הזה, אבל בהנחיה מתחת לפני השטח: כן יהיה שלטון צבאי בעזה. לא כי ישראל רוצה, אלא כי אין מישהו אחר.

את האמת יש לומר: כל הפתרונות שהציעו שר הביטחון וצמרת מערכת הביטחון לגורמים שלטוניים שיחליפו את חמאס ויעסקו בשירות התושבים המקומיים, לרבות חלוקת המשאבים והסיוע ההומניטרי, העלו חרס. מחמולות מקומיות ועד בכירים ברשות, כולם כשלו. או חוסלו.

כל הטענות על התנהלות נתניהו בעבר נכונות. מאוסלו וההתנתקות, ועד מזוודות הכסף לחמאס וניסיונות ההסדרה איתו. גם הטענה על כך שפתאום "נזכר" בציר פילדלפי אחרי 15 שנה שבהן הותיר אותו לשליטת חמאס ומצרים באין מפריע - מה לעשות, נכונה גם היא. לא יועילו התירוצים על כך שלא היתה תמיכה בינלאומית. אם זה קיומי - עושים. גם אם משלמים מחירים. אבל נתניהו של אחרי 7 באוקטובר הוא לא זה שלפני כן. בעוד כולם מסביבו נותרו לדבוק בתפיסתם הקודמת, התנער הוא מתפיסתו שלו.

לגיטימי לעמת אותו במסיבות עיתונאים או בפרשנויות בעיתונים ובאולפנים עם התבטאויות והצבעות עבר. מותר, אולי אף חובה, להחמיר דווקא איתו בעניין זה, כמי שעמד בראש המערכת כמעט ברציפות מאז 2009. אבל יחד עם זאת יש לדעת שתפיסותיו אכן השתנו, ושהטבח בשמחת תורה הפך אצלו את התקליט שמנגן כעת צלילים אחרים לחלוטין מהמנגינות שהשמיע בשני העשורים האחרונים.

גנץ ואיזנקוט הציגו ביושר את תפיסת עולמם ואת הסיבות שבעטיין החליטו לנטוש את הממשלה, ועל הדרך חשפו באיזה צד של המפה הפוליטית הם נמצאים, אחרי שנים של ניסיונות הסתרה ומרכוז מאולץ. כמו גלנט, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, מפלגת העבודה, יש עתיד ומרצ, השניים לא מאמינים בכיבוש ובהכרעה, אלא בקיפול ובהסדרה. החטופים מעל הכל. את כל השאר נדחה, יבוא יום שנטפל. או שלא.

החזרת השליטה במצב, הרגעה וחזרה לשגרה, זה הכי דחוף כרגע. בין לבין הם משמיעים אמירות שנשמעות לוחמניות, אבל מסתירות את המשך החידלון שאליו הם חותרים. כמו למשל חמת הזעם שבה תקפו את נתניהו על שלא הכניס, לדבריהם, את החזרת תושבי הצפון לבתיהם למטרות המלחמה. הם לא מפרטים מהו האופן שצריך להחזיר לעשות זאת, ודמיונם הפורה של מאזיניהם עשוי לקחת אותם למחוזות האש ותמרות העשן של ביירות העולה בלהבות. ולא כך היא. בכל תקופת שהותם בקבינט המלחמה תבעו הסדרה בלבנון, חזרה להסכם הכושל של 1701. זו תפיסתם גם היום. גם של גלנט והרמטכ"ל.

גנץ ואיזנקוט, שכדי שלא לצאת חלשים ונרפים לגמרי מעמעמים בכוונה את מסריהם, תוקפים את נתניהו על כך שהיסס וגמגם לפני התמרון הקרקעי, לפני רפיח, ועוד. מדובר בדברים שלא היו ולא נבראו, בעוד הם עצמם חתרו כל העת לעצירה, להפסקת אש, ולתיאום מוחלט ומלא עם האמריקנים, גם לגבי עצירת המלחמה וגם לגבי היום שאחרי, כלומר הקמת מדינה ערבית בעזה וביו"ש, פתרון שתי המדינות על מלא. או במילים אחרות: הערבים טבחו בנו, אנסו אותנו ושחטו את ילדינו, אז עכשיו יקבלו מדינה שאותה לא הצליחו להשיג עשרות שנים, על מגש של כסף.

התעוררות לאומית

בימים אלה מנוסחות תביעות, בהיקף של עשרות, אולי יותר, נגד הסתדרות העובדים החדשה בראשות ארנון בר דוד, לאחר שבית המשפט קבע כי השביתה שאותה יזם היתה פראית, פוליטית ובלתי חוקית. כל מי שנפגע ממנה - לא עלה על טיסה, לא קיבל טיפול רפואי מתאים, פגש אתר סגור אף שהוא מחזיק במנוי - עלול לתבוע בתביעה אישית, או ייצוגית, את ההסתדרות, כשאת הפארסה הזאת יזם במו ידיו מי שמופקד עליה. טובתם של העובדים המשלמים טבין ותקילין דמי מנוי חודשיים, שהיתה אמורה להיות מול עיניו כל העת, הופקרה לגחמה פוליטית שנויה במחלוקת.

מי שמרוויח בעקבות המשבר הוא ארגון העובדים המתחרה. האנדרדוג מימין. הסתדרות העובדים הלאומית. ארגון קטן, עם זיקה היסטורית לליכוד, שהתרחקה עם השנים (כמו הזיקה של ההסתדרות הכללית למפלגת העבודה), שרשמה בתוך 48 שעות זינוק חד במספר המצטרפים לשורותיה. מדובר באלפים רבים. עובדים בחברות ממשלתיות וציבוריות רבות שנמאס להם להיות כלי שרת בידי גוף אנכרוניסטי, המובל על ידי פוליטיקאי כנוע שנסחף בידי האליטות שוכני המגדלים מהאליטות, מילאו השבוע טופסי הצטרפות להסתדרות הלאומית, וטרקו את הדלת בפני בר דוד וחבורתו.

מתברר שהחוק מאפשר זאת. לא צריך הסכמה של ועד העובדים הארגוני וגם לא מספר סף של מצטרפים. כל אחד בפני עצמו יכול לקבוע איזה ארגון עובדים ייצג אותו ולאן יילכו דמי החבר החודשיים. מקום העבודה וכן ועד העובדים לא יכולים לעשות דבר וחצי דבר כדי למנוע זאת.

ואכן, אלפים ניצלו השבוע זכות זאת. עובדי עיריות תל אביב, ירושלים ופתח תקווה, משרד החינוך, העובדים הסוציאליים מכל הארץ, עובדי אגד ודן, בנק הפועלים ובנק דיסקונט, הם רק חלק מהארגונים שעובדיהם נטשו ועברו ללאומית. בניגוד למעבר בקופת חולים, אין תקופת צינון ואין עונות מעבר, חותמים על טופס וזה מתבצע מיידית.

ארגון העובדים, בראשות יואב שמחי, מעדיף שלא להבליט את המעבר ההמוני לשורותיו, זאת אף שכל עובד שמצטרף, בטח כשמדובר באלפים, מגדיל את כוחו ככוח מייצג הנושא ונותן עם המעסיקים על תנאי העבודה וזכויות העובדים. עד היום פעלו בפרופיל נמוך, בניגוד לאחותם הגדולה עם הרעש והצלצולים, עם הבחירות המתוקשרות, השביתות, המאבקים הפנימיים והנאומים חוצבי הלהבות של חיים רמון, עמיר פרץ ויורשיהם. בלאומית מעדיפים פחות להבליט את היו"ר (שסביר להניח שמעטים יודעים בכלל מיהו), ולהשקיע יותר בייצוג העובדים החברים בו.