כמו ברומא: האויב מנצל את חוקי המלחמה המערביים

רומא לא נפלה ביום אחד וגם לא בשנה. לקח לה 200 שנה לגווע. רומא הקטנה, שהתחילה ברומולוס ורמוס, התאומים שזאבה גידלה אותם - הפכה לאימפריה. זה התחיל במלוכה, אחר כך רפובליקה. סנאט. קונסולים. חוקה. הצבא החזק בעולם. והם התפשטו מהר: איטליה, יוון, צפון אפריקה, גאליה, בריטניה, ארץ ישראל - כולן נפלו תחת מגפי הלגיונות הרומאיים. יוליוס קיסר השאפתן, מצביא גאון, חצה את הרוביקון. עידן חדש בפתח.

אוגוסטוס, הקיסר הראשון, החכם מכולם, הערמומי מכולם, בנה אימפריה מהריסות הרפובליקה. הוא אמר: "מצאתי רומא של לבנים, השארתי אותה של שיש". והוא צדק. ואז נולד הפקס רומנה, "השלום הרומי". 200 שנה של שקט יחסי, שגשוג, תרבות, אמנות, מדע, חיים טובים - אבל רק לחלק, כי היו גם עבדים וגלדיאטורים ואריות שאכלו נוצרים, לחם ושעשועים.

נירון וקליגולה היו הספתח. צמד פסיכופטים. והיה כמובן קומודוס, הקיסר המשוגע שנלחם כגלדיאטור, הרג ג'ירפה וקרא לעצמו הרקולס. בשנת 193 לספירתם, לאחר רצח הקיסר פרטינקס, משמר הפרטוריום (משמר הקיסר) מכר את הקיסרות במכרז פומבי לדידיוס יוליאנוס עבור 25,000 מטבעות לכל חייל. דידיוס שלט 66 יום ואז נרצח. עסקה גרועה. קונסטנטינוס הפך את הנצרות לדת רשמית, שינה הכל. אבל האימפריה המשיכה לשקוע.

רעייתו האחרונה של גאיוס היתה הדודה של יוליוס קיסר. חלפו 300 שנה, ושוב עמדו ברברים בשער, אבל רומא שכחה את הלקח. אין דבר כזה הרתעה מול ברברים - או שמנצחים עד הסוף או שמתים בתשלומים

האיום החיצוני גבר. הברברים בשער, הונים, ונדלים, גותים. השבטים הגרמאנים כולם רצו חתיכה מהפוקצ'ה הרומית. הצבא הרומי המפואר הפך לצבא של שכירי חרב זרים, רובם גרמאנים. צבא אספסוף לא נאמן ולא ממושמע. והכלכלה היתה בכי רע.

בתקופת שלטונו של הקיסר קונסטנטיוס השני (337-361 לספירה) הוטל מס על "האוויר שאנו נושמים", שהיה למעשה מס על כל מבנה שהטיל צל על אדמה ציבורית. ב"שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" כותב אדוארד גיבון, ההיסטוריון הדגול, כי "השחיתות של הרומאים היתה תוצאה בלתי נמנעת של מותרות ועושר מופרז; והתשוקה החזקה לעושר חייבת בכל תקופה ומדינה להפיל את המוני העניים לתוך עוני ותלות".

שם הקיסר האחרון של האימפריה הרומאית סמלי מאוד: רומולוס אוגוסטוס. רומולוס, על שם המייסד המיתולוגי של רומא, ואוגוסטוס, על שם הקיסר הראשון. הוא לא היה זה ולא היה זה. בגיל 14 הוא עלה והודח תוך שנה כשב־4 בספטמבר 476 אודואקר, מנהיג שבט גרמאני, החליט שהפעם הוא לא רק בוזז את רומא ואונס את נשותיה אלא מתיישב בה ומכריז על עצמו כמלך איטליה. זו הנקודה שנחשבת כסוף הרשמי של האימפריה.

"הניצחון של הברברים היה הרסני יותר מאשר הכיבושים של אלכסנדר", כתב גיבון, "האומות של גרמאניה וסקיתיה חיללו את תהילת העיר והשמידו את האמנויות שהעניקו לעולם יופי אינסופי".

המילה טרור מקורה בלטינית, אימה, מהמאה ה־2 לפנה"ס. "טרור קמברניקוס", אימת הקימברים. הם היו שבט גרמאני שהגיע מהצפון הרחוק, חצי האי יוטלנד בדנמרק של ימינו, והם נדדו דרומה בגלל הקור והרעב. גברים גבוהים, בלונדינים עם עיניים כחולות וקרות. נשים לוחמות, אכזריות כמו הגברים. ילדים שגדלו על סיפורי מלחמה במקום על שירי ערש. ורומא רעדה מפניהם, משום שהקימברים לא לקחו שבויים.

לרומאים היה סטנדרט הומני בעיני עצמם. השבויים נמכרו לעבדות. אבל הקימברים לא רצו עבדים, הם רצו דם. הם הקריבו את השבויים לאלים צמאי דם. על מזבחות אבן גדולים, תחת אור ירח, הם בישלו שבויים בסירי ענק. אמיתי. צעקות השבויים נשמעו בלילות והקפיאו את דמם של חיילים רומאים בליל החניה שלהם.

רומא נחלה מפלה אחר מפלה. בקרב באראוסיו נהרגו 80 אלף חיילים רומאים. גנרלים רומאים התאבדו על חרבותיהם. חיילים ברחו משדה הקרב. הסנאט רעד בבעתה מהזוועה. למזלה של רומא היה לה את הקונסול גאיוס מריוס שהיה מצביא קשוח וחכם ושינה את הצבא מהיסוד. הוא פתח את השורות לעניי רומא. "אין לי זמן לאצילים עדינים", אמר, "תנו לי גברים שיודעים מה זה רעב".

הקרב האחרון מול הקימברים היה בורקלה. הדם שזרם כמו מים הפך את האדמה לבוץ אדום. הפעם דם קימברי. 65 אלף קימברים נהרגו. רומא ניצחה והתחזקה. יצאה מהקרב כמו פלדה מחושלת אבל שילמה מחיר פנימי. הרפובליקה לא שרדה. מלחמת אזרחים עמדה בפתח, והמשטר אכן השתנה. רעייתו האחרונה של גאיוס היתה הדודה של יוליוס קיסר. חלפו 300 שנה, ושוב עמדו ברברים בשער, אבל רומא שכחה את הלקח. אין דבר כזה הרתעה מול ברברים - או שמנצחים עד הסוף או שמתים בתשלומים.

היתה הרבה סמליות בטקס הפתיחה של האולימפיאדה. הטרנסג'נדר השמן בתפקיד ישו בסעודה האחרונה. אין סיכוי שהיו שמים טרנסג'נדר בתפקיד מוחמד. למה? שרלי הבדו.

המערב בקריסה בגלל הווירוס הפרוגרסיבי־מרקסיסטי. אני טוחן לכם על זה במוח 20 שנה, והוא לא פחות מסוכן מהניוון של רומא.

ב־1992 יצא ספרו של פרנסיס פוקויאמה "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", שבו טען כי העולם שלאחר המלחמה הקרה יתאפיין בעליונות המערב, הדמוקרטיה הליברלית והשלום העולמי. הוא, כמובן, בלבל את המוח. סמואל הנטינגטון ענה לו במאמר שאחר כך הפך לספר "התנגשות הציביליזציות". אבל הנטינגטון טעה - זו לא התנגשות ציביליזציות מה שעובר עלינו אלא מלחמה מול הברברים, ולא משנה אם הם מדברים סינית, רוסית, פרסית או ערבית.

הם ברברים, אבל חכמים וערמומיים שיודעים היטב כיצד לנצל את כל חולשות המערב. ובעידן שלנו זה לא רק צבאות חלשים או שחיתות שלטונית אלא תפיסת המשפט של הדמוקרטיה הליברלית פוסט מלחמת העולם השנייה. המערב הפך לפריך ופחדן.

האויב הברברי לא רק מטיל אימה בשיטותיו האיומות, הוא גם מנצל את חוקי המלחמה המערביים כאסטרטגיה וטקטיקה צבאית כדי להילחם במערב. וכשהברברי נתפס, אותה מערכת משפט שומרת על הזכויות שהוא לא ראוי להן.

התפיסה המערבית המודרנית של הרתעה המבטאת עליונות צבאית כפי שהיא נתפסת אצל האויב. גם בישראל. בשפה הערבית המונח היותר מדויק, גם מבחינה תרבותית, הוא "אירהב". המשמעות המילולית היא טרור, אבל זהו רק תרגום מצומצם של משמעות עמוקה יותר והיא "הטלת אימה". אולי במקום לדבר על הרתעה צריך לחשוב במושגים של ברברים, במושגים של הטלת אימה. כי אנחנו יודעים שהרתעה אמיתית זה רק פחד.