בין שורות הנאום: נתניהו שוב היה גדול מכל מאמצי מתנגדיו

נאום נתניהו בקונגרס היה מרגש. זה ההבדל הגדול בין הנאום השבוע לבין הנאום שלו בתחילת מארס 2015. לנתניהו יש נאומים עם פאתוס ועם ניתוחים פופוליסטיים נוקבים, שסוחפים תשואות. הם לא בהכרח מרגשים. הפעם שזר ראש הממשלה את סיפור מלחמתה של ישראל בדרמה, שבקטעים מסוימים התעלתה עד כדי ריגוש הקהל בבית והקהל בוושינגטון.

הניתוחים והדגשים כבר ידועים, כולל הקלישאה הריקה והכוזבת שלפיה נתניהו טוב רק בנאומים. זה לא נכון. מי שהגדיר את נתניהו הכי טוב היה אויבו בנפש אהוד ברק. הוא אמר עליו לפני הרבה שנים שכחייל, הוא הצטיין בלהתגנב בחשאי ולהגיע ליעד המבוקש בלי ששמו לב. בזמנו דובר על לשכת ראש הממשלה, וברק ציין שעוד לפני שמישהו מבין מה קורה - נתניהו כבר נמצא מתחת לשולחן של מרית דנון, כלומר במרחק צעד אחד מהדלת שמעבר לה נמצא שולחן ראש הממשלה.

לנאום יש סאבטקסט דומה. בשבועות שאחרי 7 באוקטובר, ביידן ואנשיו בממשל עשו כל שביכולתם, במניפולציות שונות, כדי לעצור את ישראל מלהיכנס למבצע קרקעי ברצועה. חמאס עזר להם באמצעות שחרור שתי חטופות, אם ובתה בעלות אזרחות אמריקנית.

ההחלטה להיכנס לעזה בידיעה שיש לנו שם כ־250 חטופים היתה קשה ביותר. איך שומרים עליהם תוך כדי תנועה? בהמשך האמריקנים ניסו לעצור את ישראל באמצעות לחצים כבדים מלהיכנס לעיר עזה ולביה"ח שיפא, או מלפעול בחאן יונס. ולבסוף, המקרה הבולט ביותר - הנשיא ביידן, שזכה לכל כך הרבה תודות בנאום ראש הממשלה, נשכב על הציר כדי למנוע מישראל מלהיכנס לרפיח ולחסל שם את חמאס.

את הפרטים על החסמים הקשים שהציבה ארה"ב בדרכה של ישראל נגד חמאס חשף בתחילת השבוע מייקל דוראן, בפודקאסט שלו עם גדי טאוב. אבל כשרואים את המאמץ האדיר שהשקיעה ארה"ב בבלימת ישראל, בעיכוב הלחימה בכל דרך אפשרית, בכל זאת צריך לתת לרה"מ נתניהו קצת קרדיט, ברשותך דן. צה"ל הגיע לרפיח ולציר פילדלפי אחרי צליחת כל החסמים. זהו ההישג האדיר של ראש הממשלה. ועוד לפני שמישהו הספיק להגיד "מוחמד דף" - הנשיא ביידן וגוש הדבק האופוזיציוני שהוא יצר בתוך ישראל נגד המאמץ המלחמתי גילו שבנימין נתניהו עומד מול דוכן הנואמים באולם הקונגרס, בלב הפועם של הדמוקרטיה הגדולה, ופורס את סיפור מלחמתה של ישראל.

נתניהו נתן כבוד עצום לצה"ל וללוחמים הפשוטים. בנאום הזה הוא הצליח להבקיע חור בקירות "המופע של טרומן" שבו לכודים רוב אזרחי ישראל. הוא קרע את מסך התעמולה האנטי־ישראלית הפנימית, ואפשר לציבור הישראלי, אולי יותר מאשר זה האמריקני, להיות גאה במדינה ובעמידה הלוחמנית של צה"ל מול איראן ושלוחותיה. הוא שוב גילם בהופעתו את עוצמתה של ישראל לעיני השותפות הערביות שלה. רק ראשידה טאליב ישבה והניפה שלט קטן: "פושע מלחמה". בדרך לדוכן הנואמים חלף נתניהו על פני צ'אק שומר כאילו הוא אוויר.

עם כל הדגש על איראן, אפשר היה להבחין שנושא הגרעין נשאר עמום ללא הכרזה דרמטית. כנראה כדי לא להגיד דברים שהוא צריך קודם להסכים עליהם עם ביידן.

אישית לוחצת

גם נתניהו וגם ביידן נאלצים לעמוד מול כוחות שמציבים להם אולטימטומים: ממסד מפלגתי שכופה פרישה, או מערכת ביטחון שדורשת עסקה

ב־11 באוקטובר עמד רה"מ נתניהו לבדו מול האלופים הבכירים, ובראשם הרמטכ"ל הלוי ושר הביטחון גלנט. יש להניח שגם ראשי המוסד ושב"כ תמכו ביציקת הברזלים שרצתה לצאת לתקיפה נרחבת של חיזבאללה מהאוויר. מלבד החיזוק מצד הנשיא ביידן בשיחה טלפונית, אומרים שעמד לצד נתניהו רק קצין בכיר אחד בדימוס, שלא נשא בשום תפקיד רשמי, אך בכל זאת ראש הממשלה רצה אותו לידו. האם נתניהו צדק כשעצר את המתקפה האווירית? אין לקבוע בוודאות, אבל ככל הנראה כן.

בתרחיש ההגיוני, למרות הנזק הגדול שישראל היתה גורמת לו מהאוויר, חיזבאללה היה מסוגל להמשיך להמטיר טילים ורקטות, ולו רק לצורך מלחמת התשה כמו שזה קורה עכשיו. חמאס בעזה היה ממשיך במקביל בירי מאסיבי לכל מקום, כולל למרכז, וסביר מאוד שצה"ל לא היה מצליח לרכז כוחות ולהשקיע את הדרוש במבצע קרקעי נרחב. מאחר שהנטייה של הממסד הישן היתה לחזור על מבצעים אוויריים נגד חמאס, היינו מוצאים את עצמנו בשתי מערכות אוויריות ללא הכרעה.
נתניהו כנראה צדק במה שחלק ממתנגדיו מודים שהיה ההחלטה החשובה ביותר שלו מאז 7 באוקטובר. פה יש טעות. כי היתה גם ההחלטה להיכנס למבצע קרקעי, והיו אחריה עוד החלטות מנהיגותיות, שרק קמפיינים פרסומיים ותעמולה של כלי התקשורת הממלכתיים נגד ראש הממשלה הצליחו לגמד בדעת הקהל.

עכשיו, דווקא כשהוא בשליחות ממלכתית בחו"ל - ושוב, שימו לב להרגל של גלנט מאז ימי שייח' א־בריק - נתניהו שוב עומד בפני סוג של פוטש. מה זה בדיוק "צמרת מערכת הביטחון"? במהדורות החדשות דיווחו שהרמטכ"ל וראשי המוסד ושב"כ, בהובלת שר הביטחון, הצביעו פה אחד(!) לטובת עסקה לשחרור החטופים, שבה הם מביעים נכונות לבצע נסיגה כוללת מרצועת עזה למשך כשישה שבועות. הם קובעים שנוכל לחזור לכל המקומות - וזה כולל היערכות צה"ל כיום בצפון הרצועה, וכמובן ברפיח ובציר פילדלפי.

אין טעם להיכנס לבעיה העניינית של חשיפת העמדה החלשה והלא הגיונית הזאת בפני חמאס וארה"ב. הנקודה העקרונית היא שקם לו פה גוף חסר מעמד חוקתי, ומציב אולטימטום: מערכת הביטחון בעד - עכשיו זאת החלטה של ראש הממשלה. מישהו יכול לדמיין שבגרמניה הרמטכ"ל יחבור לראש השירותים החשאיים ולראש שירותי הריגול יחד עם שר ההגנה, והם יתייצבו כגוף אחד כדי לכפות את דעתם על הקנצלר? או בארה"ב, שבה התפטרה השבוע ראשת השירות החשאי בעקבות ניסיון ההתנקשות בטראמפ? או בבריטניה? זה אירוע הרבה יותר חמור מאשר התייצבות אלופי המטכ"ל ב־28 במאי 1967 נגד רה"מ אשכול, בתביעה להסיר באופן מיידי את האיום המצרי על ישראל. אפשר לכנות את המעשה של ארבעת הגנרלים (כמו בשיר הרפובליקני מימי מלחמת ספרד) "קשר גלוי".

קשר דומה התבצע בתחילת השבוע בארה"ב. רבים שואלים איך זה שהנשיא ביידן התעקש בהתרסה לדבוק במרוץ לנשיאות - ופתאום, בתוך יום או כמה שעות, שינה את דעתו ב־180 מעלות. הוא נבחר בצורה חוקית, כנהוג בשתי המפלגות הגדולות, במרוץ של הפריימריז. אבל אז באו בכירי האוליגרכיה המפלגתית של הדמוקרטים וכפו עליו לפרוש מהמרוץ נגד טראמפ. בעזרת כלי התקשורת הגדולים, היה בכוחם לשנות את המציאות האלקטורלית ולהראות לביידן שאין לו סיכוי. הם הביעו בו אי־אמון בגלוי.

איזה מועמד היה יכול לנצח כששותפיו להנהגת המפלגה מבקרים אותו, וחושפים את העובדה המצערת שרמת התפקוד שלו כנשיא וכאיש זקן לא מאפשרת לו להמשיך? העובדה שהם חושפים בכך את עצמם, כמי שהסתירו במודע את האמת שרבים חשדו בה, לא מפריעה להם. מדובר בקבוצה של אובמה, הקלינטונים, ננסי פלוסי, צ'אק שומר וככל הנראה גם סגניתו של ביידן, המועמדת המצחקקת קמאלה האריס. יש גרסה שלפיה הוצגו בפני ביידן סקרים, מלווים בניתוח שמראה שכל הנתיבים שלו לניצחון בנובמבר אזלו ונחסמו.

אבל ביידן הוא אדם עיקש, והוא זלזל בחשיבות הסקרים. בכמה מקורות, שהחשוב שבהם הוא ה"ניו יורק פוסט", פורסם המהלך שהכניע את ביידן, כפי שפגיונות הקושרים המיתו את יוליוס קיסר: איימו עליו שיופעל נגדו התיקון ה־25 לחוקה. אצל האמריקנים זאת החוקה, ואצלנו מספיק מה שחושבים אסתר חיות, אליעד שרגא וגלי בהרב־מיארה, או מאמר המערכת של "הארץ".

בארה"ב, סגן או סגנית הנשיא ורוב שרי הקבינט יכולים להכריז על הנשיא כבלתי כשיר, ולכפות עליו לסיים את תפקידו. בישראל, סעיף כל כך מכריע במשטר הדמוקרטי נתון לגחמות של עורכי דין.

חובת השיבה

ההיסטוריה הכואבת של ישראל מלמדת שאם לא ישובו חברים לניר עוז, לבארי, לכפר עזה וליישובים האחרים - זיכרון טבח 7 באוקטובר עלול להתפוגג

בספרו של פרופ' מעוז עזריהו "נופים זוכרים", שיצא לפני שנה במוסד הרצל שבאוניברסיטת חיפה, מצאתי פרטים מעניינים לגבי החזרה של חברי יד מרדכי לקיבוצם. הקיבוץ היה כבוש בידי צבא מצרים במשך כחמישה חודשים, ושוחרר רק ב־5 בנובמבר 1948. מגדל המים שקרס, ולפניו פסל האנדרטה של מרדכי אנילביץ', הפכו לאייקון ציוני של הזיכרון הקולקטיבי. "המגדל הגבוה והפצוע עומד על שלושת עמודיו ומטיל את צילו הארוך - צל נקוב", סיפר אחד מהחברים בתוכנית רדיו.

"המלך פארוק שביקר בקיבוץ שנכבש הצטלם לתמונת ניצחון על רקע מגדל המים", כותב פרופ' עזריהו, "אך מגדל המים שנפגע במלחמה היה גם סמל לשיבה הביתה, כשיד מרדכי שוחרר בידי חיילי גדוד 55 של גבעתי".

הנהגת השומר הצעיר טיפחה במודע את הזיכרון של יד מרדכי ושל נגבה, גם היא עם מגדל מים משלה. אך היה עוד מגדל בעוד קיבוץ: בארות יצחק. כמו נגבה, גם הוא הצליח לעמוד במתקפה המצרית ולהדוף אותה, אך הקיבוץ נהרס כולו בקרבות ובהפגזות. הוא שכן באזור של קיבוצי הנגב המערבי הידועים, בין עלומים לנח"ל עוז, שעדיין לא היה קיים אז. מעטים זוכרים היום את קרב הגבורה של בארות יצחק, ועזריהו משער שתופעת השכחה הזאת קרתה משום שהחברים החליטו לא לחזור לקיבוץ. הקיבוצים הדתיים שילמו את המחיר, גם כפר דרום וגוש עציון.

בגוש עציון היו לא רק קיבוצים דתיים, אלא גם קיבוץ אחד של השומר הצעיר - רבדים. עזריהו טוען שאת הקיבוץ הזה מנגנון הזיכרון וההשכחה של השומר הצעיר התאמץ מאוד להשכיח. רבדים קיים, אבל הרחק מגוש עציון, בדרך לאשקלון.

יש קשר בין השיבה למקום לבין הזיכרון שלו. כבר בשנים הראשונות שאחרי מלחמת השחרור, כותבים זועפים בעיתון "הצופה" התלוננו על כך שבארות יצחק הולך ונשכח לעומת יד מרדכי ונגבה, שהוצבו בלב אתוס הגבורה גם באמצעות ימי הזיכרון הממלכתיים.

פה יש נקודה שאינה ודאית, אבל שאי אפשר לבטל אותה: אפילו את טבח חברון בתרפ"ט ואת הטבח בגוש עציון בתש"ח היו שוכחים בהדרגה, אלמלא התחוללה השיבה אל המקומות ב־1967. הם הלכו והתמזגו במראה האחורית של אסונות מיתולוגיים עמומים מהעבר הקדום. דבר דומה עלול לקרות לזיכרון של טבח 7 באוקטובר. ישראל מלאה אנדרטאות, ויהיו בקיבוצים אנדרטאות זיכרון. אבל אם לא תהיה שיבה של חברים זוכרים לניר עוז, לבארי, לכפר עזה וליישובים האחרים שבהם התחוללה הפורענות - גם זכר טבח 7 באוקטובר יתפוגג.

כוח עופר

תא"ל וינטר, גם בעזרת הצמרת הצבאית המתנכרת אליו, הפך לאישיות ביטחונית ציבורית כמעט ברמה של אריק שרון בעבר. השפעתו גוברת

במאמר שפרסם ב"מערכות", תא"ל עופר וינטר קובע כי הנהגת צה"ל תפסה את אירועי הטבח של 7 באוקטובר כעוד פיגוע טרור מורחב, ולא כמלחמה קיומית שבה נדרשת תגובה צבאית מסוג אחר לגמרי. "אפשר לשנות את פני המלחמה מן הקצה אל הקצה באמצעות כמה פעולות", כתב. "כדי להכניע את האויב נדרשת פגיעה בפו"ש (פיקוד ושליטה) שלו. העובדה כי הוא ממשיך לתת פקודות לכוחותיו כבר תשעה חודשים ומהדהד מסרים לכולי עלמא נובעת מהמגבלות ומהאילוצים (של צה"ל)".

הוא מונה כמה אתגרים נוספים שהיה נכון לנהל אותם אחרת כדי לנצח. בין השאר, הוא טוען, השגיאה הגדולה היא ניהול המשא ומתן עם יחיא סינוואר. כך הוא הפך לגיבור אסלאמי בינלאומי. "לתוצאות המערכה בעזה יש השפעה ישירה על המהלכים בכל הגזרות האחרות. דרושה הכרעה ברורה ומוחצת".

תא"ל וינטר, גם בעזרת איזנקוט והרצי הלוי המנוכרים אליו, הפך לאישיות ביטחונית ציבורית כמעט ברמה של אריק שרון בעבר. השפעתו גוברת.