הלחץ של ראשי מערכת הביטחון על הדרג הפוליטי לקדם עסקת חטופים מיידית מעורר השתאות. ראשית, בגלל החדגוניות. מהמטכ"ל על ענפיו וקציניו, דרך השב"כ ועד המוסד, כאיש אחד בלב אחד ועם המלצה אחת. לא חשוב איזו ועדת חקירה תוקם - ממשלתית, ממלכתית או פרלמנטרית - המלצה אחת מערכתית ודאית כבר כתובה בה בפרק נכבד ובאותיות של קידוש לבנה: לא תיתכן מציאות של דעה אחת בצמרת הביטחונית. פרק כזה כבר היה במסקנות ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום כיפור. אם היה מיושם, אולי לא היה מגיע טבח שמחת תורה.
לא צריך לחכות למסקנות הוועדה שאולי תוקם. זה לקח שצריכים היו בצמרת הביטחונית להסיק ולהפנים בעצמם. הצבא אינו מערכת דמוקרטית. ההחלטות בו לא מתקבלות בהצבעה. לכן לא ברור מנין נובע החשש שליד הרמטכ"ל יהיו קצינים בעלי דעות אחרות, שיאתגרו את השקפת עולמו, ממילא בסוף הוא שמחליט. לא מדובר, אגב, בחשש של הרמטכ"ל הנוכחי, אלא גם בזה של רבים מקודמיו. חשש מצמית וחסר אחריות. אי־יישום של לקח שהיה צריך להיות מיושם מזמן, לפני עשרות שנים. ואם לא אז, אז לכל הפחות לפני תשעה חודשים.
שנית, ההשתאות נובעת מאמירות הרהב בנוסח "נדע איך להתמודד" בנוגע לאיומים הביטחוניים שיגיעו כתוצאה מהעסקה, והשיא הוא הבקשה שלהם להסתמך על "אמצעים טכנולוגיים" כדי להתגבר על הפינוי האנושי מציר פילדלפי. אפס מודעות עצמית. תקליט שבור משנות ה־90, שממשיך לנגן אותם צלילים שוב ושוב. "נדע איך להתמודד", הבטיח יצחק רבין עם חתימת הסכם אוסלו, אף שכבר בזמן אמת היה ברור שמדובר בהסכם על כרעי תרנגולת, המורכב רובו מפנטזיות ומיעוטו מחשיבה רציונלית. "נדע איך להתמודד", הבטיח אריאל שרון, ראש ממשלת ההתנתקות, שאיים כי נחזור לעזה בכל עת שנרצה, אם וכאשר. "נדע איך להתמודד", הבטיח נתניהו ערב עסקת שליט, לקראת שחרור אלף מחבלים, ובהם סינוואר.
במשך שבועות טוענים שר הביטחון וראשי הצבא, על רקע הדרישה לגייס חרדים ולהעלות את גיל הפטור ואת משך השירות, כי תם עידן הצבא הקטן והחכם. אכן, האמצעים הטכנולוגיים קרסו ב־7 באוקטובר. מיעוט החיילים בשטח לא תרם לעצירת הטבח. עכשיו, על רקע עסקה מתגבשת, מנסים חלק מאותם אנשים למכור לציבור שוב את האמצעים הטכנולוגיים שיתגברו על ההברחות מציר פילדלפי. לא ברור אם הם מתכוונים לאותם אמצעים טכנולוגיים שהיו אמורים לשמור על הגבול של עזה וישראל, או שבחודשים האחרונים פיתחו אמצעים טכנולוגיים חדשים. בין כך ובין כך, נראה שמדובר בסחורה משומשת ובמוכרים משומשים. אפשר לייחל ולהתפלל לשחרור החטופים. לא חייבים בשביל זה להאמין, שוב, לאותם בדיות והבלים.
מי ישפוט את הרוצחים?
שלושה חודשים אחרי הטבח שבמהלכו חדרו אלפי מחבלי נוחבה לשטח יישובי עוטף עזה והדרום, ותפיסתם של מאות מהם על ידי כוחות הביטחון והשמתם במתקני הכליאה בשדה תימן ובמקומות אחרים, הקים שמחה רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, ועדת משנה מיוחדת וחשאית. בוועדה חברים שישה ח"כים בלבד מהקואליציה ומהאופוזיציה במטרה לנסות לגבש את ההליך המשפטי הראוי והסביר עבור אותם רוצחים מתועבים. בדיון הראשון בחודש ינואר נכחו גם שר המשפטים יריב לוין והיועמ"שית גלי בהרב־מיארה, ובו הועלו האפשרויות השונות - מהליך בדין הפלילי, דרך אישומים בחברות וסיוע לארגון טרור, האשמה ברצח עם, חקיקה מיוחדת בנוסח הדין בנאצים ובעוזריהם, ועד הקמת טריבונל בבית דין צבאי. בכל אחת האפשרויות הועלו היתרונות וההסתייגויות כמו הצורך בדיני הוכחות, הסמכות החוקית, הדין הבינלאומי, ועוד.
הוועדה התכנסה מאז עוד פעם אחת באותו הרכב, ומאז סיימה למעשה את דרכה. באופן מפתיע במקרה הזה, בניגוד לשאר הפעמים שבהן היועמ"שית מבקשת להנחות את הדרך בעצמה, העדיפה בהרב־מיארה להותיר את ההחלטה בידי הדרג הפוליטי ולא התוותה שום דרך ברורה. משרדי המשפטים והביטחון, שהיו אמורים ליטול את המושכות ולקבוע מהו הנתיב שבו הולכים, נמוגו כלא היו.
מדי 45 יום הכנסת מאשרת את החזקתם של המחבלים במעצר לעוד פרק זמן, ללא שום הליך משפטי נראה לעין. באותה הוראת שעה נאמר כי המדינה, בניגוד לנהוג עם פושעים אחרים, לא תממן להם הגנה משפטית על ידי הסנגוריה הציבורית, וכי ההגנה תינתן על ידי נציגים משפטיים שימנה להם בית המשפט. בית המשפט מינה את הנציגים, אבל לא היה מי שישלם להם. נציגי הממשלה והכנסת החלו לתקוף את בית המשפט על כך שכרגיל הוא תוקע את מאמצי הממשלה להכניע את הטרור, אלא שבמקרה הזה מי שניסח את החוק אלה חברי הכנסת עצמם.
לדברי ח"כ יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, חברת ועדת המשנה החשאית, הכנסת אמנם מתקנת כעת את האבסורד על ידי החוק של רוטמן שיקבע כי הכסף מהייצוג המשפטי ייגרע מכספי הרשות שישראל מחלטת בכל חודש, אבל העניין המהותי לא תוקן, ומחבלי הנוחבה נמצאים במתקני כליאה חודשים ארוכים מבלי שאיש מקבל אחריות להליך המשפטי שהם אמורים לעבור. הליך כזה, היא אומרת, יכול לקחת חודשים. מספיקה טעות אחת כדי שעשרות ישתחררו, מבלי שנוכל לעשות דבר. צריך להיות פה מדויקים מאוד. אולי להכין חוק חדש. הרי גם במשפטים לפושעים הנאצים שמדינת ישראל ניהלה אחד הוצא להורג והשני שוחרר. זו הצלחה של 50 אחוז. אסור שאלה יהיו האחוזים הפעם לאלה שרצחו, שחטו, אנסו ובזזו. צריך פה הצלחה של מאה אחוז, אחרת הזעם והכאב הציבורי יהיו עצומים.
מתברר שבלימת המשך דיוני הוועדה ומציאת ההליך המשפטי המתאים לרוצחי חמאס - מקורן בצמרת המערכת המדינית. ראש הממשלה, שר הביטחון וראשי כל מנגנוני הביטחון. להערכתם, מנגנון משפטי כזה עלול לפגוע קשות בגורלם של החטופים, במיוחד אם עונש מוות מונח על השולחן - והוא מונח. כל עוד יש חטופים בעזה, לא יקודם ההליך המשפטי נגד מחבלי חמאס, מבהיר גורם הבקיא בפרטים. עונש מוות לנוחבות עלול לגרור עונש מוות לחטופינו.
ויש עוד עניין, הוא אומר - מצב כליאתם של המחבלים דינמי. כמעט בכל יום נתפסים ומובאים למעצר מחבלים נוספים. תפיסה של אחד כמו סינוואר, למשל, יכולה לשנות את התמונה לחלוטין. ברגע אחד יהפוך ההליך המשפטי הרצוי למשפט ראווה נגד אדם אחד. לכן איש לא ממהר להחליט. ובינתיים המחבלים נמקים בכלא, עם או בלי משפט, עם או בלי ייצוג משפטי.
מתגבשים וחורקים
בזמן פגישתם של אביגדור ליברמן ונפתלי בנט בבית הקפה במתחם שרונה פרסמה לשכת ליברמן את תמונת השניים משוחחים וסועדים את ליבם. יומיים לפני הפגישה כבר מיהר ליברמן וחשף בפומבי שהיא עומדת להתקיים. שבוע קודם חשף גדעון סער כי לאחרונה נועד עם בנט והתרשם ממנו כי בכוונתו לחזור לפוליטיקה. מה שהיה פעם מתרחש בחדרי־חדרים יוצא החוצה בזמן אמת ולעיני כל. בנט לא אוהב את זה, הוא מבין שמשתמשים בו, אבל גם יודע שכל עוד לא נקבעו הבחירות אין לו מה למהר לסגור. ליברמן וסער, פוליטיקאים מכהנים, צריכים להישאר בתודעה כל הזמן. הוא, בנט, לא. הוא יגיח בזמן ובמקום המתאימים.
אף שהציפיות מהמפלגה המאוחדת שתאגף את נתניהו מימין מרקיעות שחקים, וחברי הרביעייה המנהלת משא ומתן קדחתני כבר שבועות - ליברמן, בנט, סער ואיילת שקד - מעריכים ברמה גבוהה של ודאות כי העומד בראשה הוא שירכיב את הממשלה הבאה, אולי ברוטציה עם לפיד, אולי בלי, האירוע לא מצליח להתכנס לכדי רשימה מוסכמת. יממה לפני הפגישה עם בנט פגש ליברמן את שקד. קודם לכן את סער. בנט לא הסכים להרכיב את הרשימה כבר עכשיו, אבל כן לתאם עמדות בנוגע למלחמה ולדברים נוספים שעל סדר היום, כדי להציג קו אחיד. לדבריו, אחרי שיודיע על שובו יש לתת לסקרים לסקור אותו ואת ליברמן בנפרד, ואז לראות מי שווה כמה.
בניגוד לפעם הקודמת, שבה בנט עמעם את כוונותיו אם יסכים לשבת תחת נתניהו או לא, הקו הפעם הולך להיות ברור יותר: שלילה מוחלטת. כישלון 7 באוקטובר מחייב את נתניהו ללכת הביתה. לא רק בנט, אלא גם שקד, שמעולם לא הסתירה את רצונה לשוב לליכוד, תקרא לו הפעם לפנות את מקומו ותשלול ישיבה עימו.
לא רק נתניהו מסומן כיריב. גם בני גנץ. רוב המנדטים שהרביעייה מתכננת לעצמה חונים כעת אצלו. בניגוד ללפיד, שנמצא בסוד העניינים ודוחף מאחורי הקלעים לכינונה של הרשימה, גנץ לגמרי מחוץ ללופ. במשך חודשים רבים ראה עצמו היורש הטבעי של ראשות הממשלה אחרי הדחת נתניהו, אבל הפרישה המאוחרת והמאולצת שלו מהממשלה תעניק כנראה את המנדט לאדם אחר. ברביעייה מזהים זעם על גנץ הדומה בהיקפו לזעם על נתניהו; בימין בגלל הקונספציה שהיה חלק בלתי נפרד ממנה, ובשמאל בגלל האוויר לנשימה שהעניק, שוב, לנתניהו, כשהצטרף לממשלתו במקום להפיל אותו.
כל חברי הרשימה, אם תוקם, מאוחדים גם במסר כי הפעם לא נשענים על מפלגה ערבית כדי להקים קואליציה. הניסוי הסתיים בפעם הקודמת בכישלון חרוץ. חוקים בנאליים, כמו הוראת שעה לחוק האזרחות, נתקעו בלי רוב בגלל החלטת מועצת השורא, ועם כל הכבוד לקו הפייסני של מנסור עבאס, יש פערים מהותיים בין המדינה הציונית לבין התנועה האסלאמית. הרצון המשותף להזיז את נתניהו לא מספיק כדי לאחות את הקרע המהותי הזה. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. מי שכבר הרכיב ממשלה עם רע"מ, לא יהסס לעשות זאת שוב.
ולמרות ההסכמות על המסרים והתיאום על הקו האחיד, החריקות בדרך ניכרות. פרסום התמונה במהלך הפגישה והאאוטינג המוקדם שעשה סער לבנט כשדיווח שהתרשם שפניו לחזור לחיים הפוליטיים לא מעידים על קרבה, אלא על תקלות. על ניסיון להשיג כמה שיותר במשא ומתן עיקש. גם המסר המתחלף של סער - ששלל ישיבה תחת ממשלת נתניהו בכל מקרה ובכל מצב, והשבוע החל לרמוז שזה תלוי הצעה, ושייתכן שאם יקבל את ההזמנה הנכונה (תיק הביטחון?) ייאות להצטרף - פחות משהוא מעיד על התחממות היחסים עם הליכוד, נועד לאותת לליברמן ולבנט שיש לו אופציות אחרות, ושבידיו להוציא את ימיה של הממשלה, ולהוציא להם את הנשמה.
