חודש וחצי. זה הזמן שצריך לצלוח כדי שדברים ייראו אחרת. רק חודש וחצי עד שהכנסת יוצאת לפגרה, והחזרה ממנה, אי־שם אחרי חגי תשרי, תהיה כבר עמוק בתוך מערכת הבחירות האמריקנית. בדיוק שבוע לפני פתיחת הקלפיות. את הדברים אמר, בייאוש רב, גורם בכיר בקואליציה המקורב מאוד לבנימין נתניהו, שראה איך בשבוע אחד העסק יכול להידרדר דרמטית, ולהגיע עד לסף בחירות ממש. חודש וחצי הם נצח במונחים פוליטיים. מאז פרישת בני גנץ וגדי איזנקוט כל שבוע הוא מלחמת עולם בכנסת. אם לא תהיה התעשתות מיידית של כולם, או התפתחות משמעותית בזירות המלחמה השונות, לא נוכל לשרוד את זה, אמר אותו גורם מודאג.
הימים האלה מזכירים את שלהי הממשלה הקודמת. מלחמת הכל בכל. אבל יש הבדל אחד: את הממשלה של בנט ולפיד כולם התגייסו להציל. את הממשלה הזאת כולם מתגייסים להפיל. מי זה כולם? האמריקנים, בית המשפט, היועמ"שית, התקשורת, הפקידות הממשלתית, ראשי מערכת הביטחון. כולם עושים יד אחת להגשים את החזון להפיל את ממשלת הימין. הם טרפדו, בהצלחה, את הרפורמה המשפטית. השלב הבא הוא הפלת הממשלה. המלחמה עבורם היא רק תירוץ. הם לא רוצים ניצחון, הם רוצים שהממשלה תיפול. גם החטופים הם כלי משחק בידם. הרי היום כבר ברור לכל שאם ישראל תסכים להפסקת המלחמה, אפילו ללא שחרור כלל החטופים אלא רק חלקם, האמריקנים לוקחים את זה בשתי ידיים. הפסקת המלחמה חשובה להם לאין ערוך מאשר הניצחון.
זה לא נגמר פה. תוכנית המאסטר שאליה חותר ממשל ביידן כוללת, אחרי הרגעת השטח בדרום הארץ ובצפונה, גם תוכנית מדינית גרנדיוזית של הקמת מדינה ערבית נוספת בעזה, חיזוק זו הקיימת ביו"ש, ונורמליזציה עם סעודיה ואולי עם מדינות ערב נוספות.
כל הכוחות הללו, עוצמתיים וחזקים ככל שיהיו, לא יכולים לפעול לבד. הם צריכים מישהו מבפנים. בכירים מאוד בקואליציה מסמנים כי הגורם נמצא: אריה דרעי. מי שכבר ישב בעבר בממשלות שמאל, אפשר פוליטית את העברת הסכם אוסלו ויכול בקלות להתחבר לתוכנית האמריקנית על כלל חלקיה, וכנראה באופן אישי סבור שהממשלה הנוכחית היא באמת הגרועה ביותר לחרדים, כפי שהטיח באוזניו של ראש הממשלה בשיחתם הלילית השבוע.
דרעי לא יכול להפיל את הממשלה בעצמו. בוחריו, שרובם, בניגוד אליו, ימניים יותר מליכודניק ממוצע, לא יסלחו לו אם יעשה זאת, והמחיר בקלפי עשוי להיות גבוה מדי עבורו. לכן הוא מנסה, כך על פי הבכירים, לדחוק את איתמר בן גביר החוצה. שהוא יהיה זה שישלם את המחיר על פירוק ממשלת הימין. בש"ס הבהירו כי "אנחנו היסוד של הממשלה הזו וגילינו אחריות לאורך כל הדרך. מעולם לא איימנו לפרק את הממשלה כמו שאיתמר בן גביר עושה חדשות לבקרים, ולא הובלנו מרד בהצבעות במליאה. מדובר בנושא חשוב מאוד לשירותי הדת במדינת ישראל ולזהותה היהודית של המדינה. כמו שאין שירותי רפואה בלי רופאים, כך אין שירותי דת בלי רבנים. החוק הוא סעיף ברור בהסכם הקואליציוני שלנו, שעליו חתמו כל סיעות הקואליציה. נמשיך לנהוג באחריות ולקדם את החוק בהסכמה רחבה".
נתניהו, שיודע שעליו להיזהר עם דרעי ועם דרישותיו כדי לא להעניק לו סיבה מושלמת לפרק את החבילה, זרם איתו בנושא חוק הרבנים. חוק, שאגב, הגיע בניגוד מוחלט לתדמית שמנסה יו"ר ש"ס לטפח לעצמו כבר חודשים ארוכים כגורם מבוגר ואחראי, כמי שירד מכל דרישותיו - מחוק דרעי 2 שעליו הוא משלם מחיר אישי מחוץ לממשלה, ועד פסקת ההתגברות ועוד חוקים שהיו מיטיבים את מצבו. לחוק הרבנים יש קרוב לאפס תמיכה ציבורית. ובכל זאת החליט דרעי שעליו, מלחמה או לא מלחמה, הוא לא מוותר. הלחץ הש"סי כבר מבעבע זמן רב, ועסקני המפלגה תובעים את ליטרת הבשר שהובטחה להם עוד לפני הקמת הממשלה.
אגב, בניגוד למתקפה הקיצונית נגד החוק, שכבר זכה לכינוי המפוקפק "חוק הג'ובים", לו היו לומדים את פרטיו ואלמלא כל מהלך של הממשלה היה זוכה למבול של ביקורת עם או בלי הצדקה - היה אפשר לראות שלא כצעקתה. נכון להיום, 40 תקני רב עיר אינם מאוישים. סיבת אי־האיוש שונה ממקום למקום, אבל בדרך כלל מדובר בצורך פוליטי של ראש העיר המקומי: קושי להשיג רוב, רצון שלא לפתוח חזית עם מפלגות שונות בקואליציה ושלל שיקולים שגורמים לנבחרי ציבור לנקוט דרך של "שב ואל תעשה עדיף", כמקובל לא אחת גם בפוליטיקה הארצית.
אלא שרב עיר ממלא פונקציה חשובה בניהול ענייני הדת בעיר, גם ללא־דתיים, למשל כשרות, רישום נישואים, ולמצער גם רישום גירושים. אי־מינוי רב לא חוסך כסף לעירייה, היות שמשכורת הרב היא חלק מתקציב המועצה הדתית, ולמעשה מדובר בחוק שלא יוסיף שקל לתקציב המדינה. הוא כן יפתח פתח למינויים עתידיים נוספים כמו רבני שכונה וקהילה, אולם החוק הנוכחי לא מסדיר זאת תקציבית, וספק רב אם תקנים חדשים אלו יתוקצבו אי־פעם.
מותחים את הגבול
זה לא לגמרי הועיל. גם אחרי שראש הממשלה נתן אור ירוק לאישור החוק, לא נמצא הרוב הדרוש להעברתו, בעיקר בשל חברי כנסת בודדים בליכוד שהודיעו שלא יכבדו את המשמעת הקואליציונית ויתנגדו לו. התגובה של נתניהו, שיחד עם יו"ר הקואליציה אופיר כץ החליט להדיח את משה סעדה וטלי גוטליב מוועדת החוקה, היתה רפה. כמו התגובה, שלא באה עד לרגע זה, מול התנגדותו של יואב גלנט, שר בממשלה, בהצבעה על חוק הגיוס. גם היא בניגוד למשמעת הקואליציונית.
בסביבתו של נתניהו זעמו על חברי הכנסת הסוררים, אבל יודעים שעד שראש הממשלה לא יחליט לעשות סדר, לדפוק על השולחן ולגרום לסוררים לשלם מחיר אישי כבד על סרבנותם, המצב רק יידרדר.
חברי הכנסת מהליכוד שהצליחו להוריד את חוק הרבנים מסדר היום, הם חברי כנסת שמציגים את עצמם כאידיאולוגים, אמרו בסביבת נתניהו, הם תומכים מובהקים של הרפורמה המשפטית ותוקפים בכל הזדמנות את השמאל ואת התקשורת, אבל ברגע האמת מתברר שהם המשרתים הכי גדולים שלהם. נכנעים לסדר יום של התקשורת והאופוזיציה, שרק רוצים להפיל את הממשלה, ומצטרפים לחורשי רעתה של הקואליציה.
ואת כל זה הם עושים, אמרו, בשבוע שלא היה דרמטי ממנו ביחסים שבין השלטון הישראלי למערכת המשפט, הביטחון והפקידות, שעושות יד אחת עם האופוזיציה, התקשורת והאמריקנים להפיל את הממשלה. רק השבוע החליט בית המשפט העליון שהמדינה חייבת לשחרר את גופתו של המחבל וואליד דקה, בג"ץ נתן צו על תנאי שלפיו המדינה חייבת לנמק מדוע לא יוגבר הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, וקבע שכל אריתריאי שיטען כי הוא עריק במדינתו שבה יש חובת גיוס, יוכל להשתקע בישראל.
זאת, נוסף על מה שהתגלה על מערכת הביטחון בעניין שחרור שני המחבלים הבכירים שנעשה ללא ידיעת הדרג המדיני ואישורו, ההפוגה ההומניטרית שעליה הודיעה על דעת עצמה, והגילוי המטריד השבוע על כך שהיה במערכת מסמך שפירט את תוכנית הרצח והחטיפות של חמאס חודשים לפני 7 באוקטובר, שאיש לא טרח לספר לשר הממונה או לראש הממשלה על דבר קיומה.
מבחינה ערכית, אמרו, אלה דברים שסעדה, גוטליב ואילוז היו צריכים לזעוק עליהם. ובמה הם מתעסקים במקום זה? בחוק הרבנים. כאילו על זה תקום ותיפול המדינה. זו כניעה לתקשורת ולמי שמנסה בלי הרף ליצור סדר יום שתכליתו הפלת הממשלה.
ראש הממשלה לא הגיב בתקיפות, ולמעשה לא הגיב בפומבי בכלל, למתחולל בתוך מפלגתו ובקואליציה עד כה. ההערכה בליכוד היא שזה עומד להשתנות. אולי בישיבת הסיעה ביום שני, אולי עוד קודם. ראש הממשלה מתכוון להבהיר שמי שיפיל את הממשלה בזמן המלחמה, יישא באחריות הישירה לעליית ממשלת שמאל ששבועות ספורים אחרי הקמתה, כך חושש נתניהו, תיכנע ללחץ המאסיבי האמריקני ותקים מדינה ערבית נוספת בין הירדן לים. בסביבת ראש הממשלה מבינים שחוק הרבנים היה רק הפרומו. לפניהם עוד חוק הגיוס, שהשבוע החלה העבודה על גיבושו בוועדת החוץ והביטחון. נכון לעכשיו לא נראה שיש דרך כלשהי לגשר על הפערים. החרדים טוענים שהחוק נוקשה מדי ורוצים לרככו. אחרים, בעיקר בליכוד ובציונות הדתית, טוענים שהוא רך מדי ומבקשים להקשיחו. זה לא נראה כמו תהליך שיוביל להסכמות, אלא לפיצוץ.
עולים על מדים כחולים
איתמר בן גביר הצהיר בעבר שייתכן כי הפתרון לגיוס חרדים יעבור בכלל אצלו, במשטרה. לפני כחודש פרסם ב"ישראל היום" איציק סבן פרטים רבים על התוכנית המתגבשת במשרד לביטחון הפנים, שאמורה להביא לגיוס נרחב של חרדים למשטרה, ובכלל זאת היחידות השונות שבהן חרדים יוכלו להשתלב, מיחידות הסיור ועד מוקד 100 במרחב ללא נשים ועוד. השבוע זה קרה. המחזור הראשון של מתגייסי המשטרה, ובו 12 חרדים ששירותם ייחשב לשירות אזרחי, סיים את קורס השיטור בן חמשת השבועות, ובוגריו ישובצו במשימות שיטור שונות בקהילתם ומחוצה לה.
עם הזמן תרחיב המשטרה את ההיצע, ולהערכת בן גביר גם הביקוש יגדל. התוכנית היא להגיע לגיוס של 1,200 חרדים בשנה, כלומר 10 אחוזים מכלל בני ה־18 במגזר החרדי, זאת נוסף על מתגייסים לצה"ל או לשירות אזרחי במסלולים אחרים. להערכת בן גביר, ההתנגדות בחוגים חרדיים מסוימים לגיוס לצה"ל, גם לאלה שלא לומדים תורה מבוקר עד ליל, וזאת מחשש שיתקלקלו או יירדו מהדרך במהלך השירות - תפחת כשיהיה מדובר על שירות במשטרה. המשטרה נחשבת מכילה יותר, קשובה יותר לצורכיהם הדתיים של המשרתים בה, ושיעור שומרי המסורת מתוכה גבוה יחסית. המשטרה תוכל גם ליצור מערך נרחב של מתגייסים חרדים שיוכלו לשלב את לימודם בבית המדרש או בישיבה חלק מהיום, והיא אינה מערכת סגורה ונוקשה כמו המערכת הצבאית.
בטקס הסיום של קורס השיטור הייעודי לבני שירות חרדים אמר בן גביר כי "סיום הקורס הוא תוצאה של השקעה ומאמצים רבים של משטרת ישראל לחשוב מחוץ לקופסה ולהתאים את מערכות המשטרה לקליטת חרדים ולשילובם בתחנות, המהוות את לבנות היסוד של המשטרה... כשכולם נרתמים למאמץ המלחמתי וכל אחד תורם את חלקו, במקומו שלו, הוא לא רק מחזק את ביטחון המדינה אלא מוסיף כוח לעם כולו".
