יניב פוריה
חוקר תיירות
פרופסור חבר במחלקה לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
חוקר התנהגות תיירים
פרופ' יניב פוריה, הקיץ בפתח, ואיתו עונת התיירות. עד 6 באוקטובר אפשר לומר שהיינו צרכני תיירות מהשורה הראשונה. מה קרה לנו מאז?
"לאחר 7 באוקטובר חלה ירידה דרסטית בביקושים לטיסות לחו"ל, משלל סיבות. לתחושתי, חלקנו איבדנו את היכולת ליהנות. חלקנו הרגשנו, ובצדק, טעם לפגם במעורבות בפעילות תיירותית, ואף התביישנו בה.
"מי שטס לחו"ל העדיף חופשות קצרות מחשש לעזוב את הבית לפרקי זמן ארוכים, ונמנע מלהעלות תמונות לרשתות. אלה שכן טסו העלו את התיעודים באיחור. רק אחרי שבועות וחודשים העזו אנשים לפרסם תמונות משופינג באיטליה או ממסעדה בצרפת. גם אלו שטסו למטרות עסקים או כנסים, דאגו להצניע את הפעילות התיירותית. צריך לזכור שבאותה תקופה גם מחירי הטיסות עלו כתוצאה ממצאי טיסות נמוך יותר, מה שהשפיע על דפוס התיור שלנו בחו"ל ועל נקיפות המצפון - לטוס לחו"ל ולהוציא הרבה כסף נתפס כמעשה לא הגון".
דפוס תיור נוסף, חדש־ישן, הוא הצנע לכת.
"חלפו להם הימים שבהם ראינו דגלי ישראל מונפים במשחקי ליגת האלופות - במשחקי ברצלונה, ריאל מדריד ואפילו במשחקיה של ליברפול. אותה תחושת יום העצמאות שליוותה את המשחקים הללו חלפה מהעולם. צפיתי במשחקים האחרונים, ולמרות שחיפשתי, לא ראיתי דגלי ישראל בקהל. אנחנו חוששים מהנפת הדגל הישראלי ומלדבר בעברית במרחב ציבורי, הכיפות הפכו לקסקטים ולכובעי מצחייה, והמגן דוד שנתלה בגאון - מסתתר מתחת לחולצה. אנחנו כבר לא מתהדרים בנוצותינו הישראליות.
"לא נראה עוד קידושים המוניים על ספינות הקרוזים בחו"ל, ונחשוש לצאת לטיולים מאורגנים יחד עם עוד ישראלים. מי רוצה ללכת היום עם עוד 50 ישראלים ברחובות בלונדון? הכל בהיחבא. אגב, זה מזכיר דפוסים של מחקרים שעשיתי בסוף שנות ה־90, כאשר הומואים ולסביות נהגו להחביא את זהותם המינית. הומו שחשב שניתן לזהות את נטייתו המינית, לא העז ללכת מאוחר ברחובות בחו"ל או לעטות כל סממן שיזהה אותו. דרך אגב, גם היום ב־2024 זוגות של הומואים ולסביות חוששים לאחוז ידיים בעת פעילות תיירותית במרחבים שלא ידועים כ'גיי פרנדלי'.
"מחקר עם נופשים דוברי השפה הערבית בישראל, גילה כי גם הם חוששים מהאחר, תייר או מקומי, בעת פעילות תיירותית. הם נמנעים מלדבר בשפה הערבית, להאזין למוזיקה בערבית או לקרוא עיתון ערבי, מחשש מתגובת הסביבה. ומנגד, כאמור, החשש להיחשף כישראלים יגרום לנו, ישראלים ויהודים, לתכנן את החוויה התיירותית בקפדנות, כדי להפחית את תחושת המתח והחרדה".
חזרנו להיות עם נרדף שחושש לקיומו, לפחות בחו"ל.
"כל עוד המלחמה, המצב הביטחוני והגינויים כלפינו יימשכו, הפעילות התיירותית תלווה בחשש. החשש הזה יתעצם אם תיירים ישראלים בחו"ל יחוו אירועים אנטישמיים לסוגיהם בעת הפעילות התיירותית. רק לפני שבועיים כמה תיירים היו קורבן לאלימות בבלגיה וביוון. נטועה בנו, ובצדק, בייחוד לאחר 7 באוקטובר, חרדת הפוגרום, החשש שיפגעו בנו בשל היותנו יהודים. כבר פגשתי אדם דתי שקיבל הכשר להשתמש בווייז בשבת, בלונדון, כדי שלא ייכנס בטעות לשכונות או לאזורים מוסלמיים. זה פיקוח נפש היום. התחושה כי מסוכן להיות בקרבת מוסלמים באשר הם, היא עדות לתחושת החרדה המלווה את חיינו.
"כתוצאה מהרצון לתחושת ביטחון נעדיף אזורים קטנים ונידחים יותר. לא מרכז לונדון או ברלין, אלא ערים וכפרים קטנים שנתפסים כבטוחים יותר. זה גם יגרום לנו לוותר על טיסות עסקים והשתתפות בכנסים. הרי בתגית הכנס כתוב מי אתה ומאיפה אתה מגיע. כבר פגשתי אנשים שאמרו שפעם התגאו לציין שהם מישראל, והיום הם חוששים לעשות זאת.
"גוף הידע בתחום התיירות מלמד שהתנאי הראשון לחופשה מהנה הוא תחושת הביטחון ביעד. כך שמן הסתם לא נבחר יעד לחופשה במקום המעורר תחושת סכנה".
אגב, זו אולי הסיבה שבגללה ראינו, נכון לחודש פברואר האחרון, שארה"ב עמדה בראש רשימת היעדים המועדפים לטיסות על ידי ישראלים. דווקא בשעת משבר אנחנו מרגישים בטוחים יותר אצל האח הגדול.
"נכון. ארה"ב היתה במהלך המלחמה משענת מובהקת, וכשהתייר הישראלי נדרש לבחור מבין רשימת יעדים - אין ספק שבאופן יחסי ארה"ב היא יעד שבו הוא יחוש ביטחון.
"אגב, יעדים נוספים שבהם נמצא שהישראלים מרגישים בטוחים הם יפן, הונג קונג, אסטוניה וסלובניה. נעדיף לתייר במדינות שפחות מעורבות במה שקורה פה וששיעור המוסלמים בהן לא גבוה. מדינות שבהן נמצא שהישראלים לא מרגישים בטוחים הן באופן לא מפתיע ירדן, מצרים, טורקיה ומרוקו".
איך מזדכים על עצב?
יוצאת דופן ברשימה היא דובאי שבאיחוד האמירויות הערביות. היא נמצאת בין עשרת היעדים המובילים של ישראלים לחו"ל.
"נכון לרגע זה, דובאי נתפסת כמקום בטוח לנופש עבור ישראלים - במיוחד לאחר הסכמי אברהם, וגם בשל לא מעט ישראלים שפוקדים את המקום. אין כאן בהכרח הבנה ביטחונית מעמיקה של התייר הישראלי. זו בעיקר תחושה - איפה אנחנו מרגישים בטוחים.
"מעבר לכך, באיחוד האמירויות גם המקומיים וגם הישראלים חוששים לעבור על החוק. זה לא שכולם ברחוב אוהבים אותנו, אבל אנחנו יודעים שכולם שם יודעים שאסור להסתבך עם השלטון. יותר מכך, העובדה שהזמר עומר אדם החליט להגר - ולו זמנית - לדובאי, והעובדה שרבים ממפורסמי ארצנו נופשים שם, גורמות לנו לתפוס יעד זה כבטוח".
לשיטתך, על תייר להיות בהלך רוח של תיירות כדי לצאת לחופשה וליהנות ממנה. זה אפשרי בכלל בתקופה כזאת?
"זה אפשרי, אבל לא באותן עוצמות שבהן הורגלנו. מכיוון שאנחנו מחוברים למה שקורה בארץ ישירות לווריד באמצעות הרשת - החוויה התיירותית נפגעת. קשה ליהנות מסיור גרפיטי בלונדון, כשהודעות דובר צה"ל מהדהדות בראשך או כשהכיתוב from the river to the sea מתנוסס עם דגל פלשתין ברחבי העיר. הלך הרוח הזה פוגע באיכות החופשה.
"במקרה הטוב, לכאורה, יהיו מי שיצליחו לעטות שכבת הגנה ולנסוך חומר מרדים במתרחש. אבל בסוף - ברובד כזה או אחר - החשש, העצב והדיכאון ילוו אותנו גם לחו"ל, רובנו לא נצליח להזדכות עליהם בדיוטי פרי בישראל".
איך הישראלים מסבירים את הסיבות לנסיעות הנוכחיות לחו"ל?
"ההסבר כרוך בצורך בוונטילציה. מדובר בצורך דחוף להתאוורר. לא טסים ללמוד, לעשות שופינג, ובטח שלא לטעום יין יוקרתי בצרפת. אנשים מסבירים לעצמם שאם הם לא ייצאו לחופשה - הם יקרסו, יתמוטטו. התחושה היא שנגמר כאן החמצן ושהם חייבים להתאוורר. יעד הטיסה הפך משני, וקיים רצון לנסות להתאושש מהמצב הנפשי השברירי שכולנו נקלענו אליו.
"אם תרצה, הטיסה אותה טיסה, אבל ההסבר הפנימי לטיסה הוא שונה, חמור יותר. הצורך בהתאווררות תמיד היה, אבל הוא שינה את עוצמתו בתקופה האחרונה. דרך אגב, להערכתי, מייד עם החזרה לארץ נחוש שוב בצורך בהתאווררות. החיים כאן מאוד מאתגרים ומלווים בתחושת לחץ זה חודשים רבים.
"הרצון בשלווה נפשית התעצם אחרי 7 באוקטובר, והנתונים מראים שגם ברמה העולמית יש פריחה בסוג תיירות זה. חלק מהתיירים היום לא טסים לאוסטריה, הם גם לא טסים לווינה או אפילו לכפר מסוים. הם טסים לאתר מסוים, עוברים שם סדנאות טיפול ומשקיעים בבריאות הנפשית והפיזית שלהם. אנחנו רואים אתרים וסדנאות כאלה גם בארץ. חלקנו לא טסים לחופשה אלא לריטריט. מאחר שאנחנו חיים פה בסטרס נוראי לאורך תקופה ארוכה, אני משער שנראה גידול בתופעה תיירותית זו".
זהירות, רילוקיישן
מקום שככל הנראה לא נתאוורר בו בקרוב הוא האיים המלדיביים. אתה חושש מאפקט דומינו?
"אני בהחלט חושש מאפקט דומינו, ומקווה שהאיים המלדיביים לא יהיו הסנונית הראשונה בתהליך של אסקלציה. אני גם מקווה שמדינות העולם לא יענישו תיירי מדינה מסוימת בכך שלא יאפשרו כניסה לגבולותיהן. בעבר לא היו נהוגים חרמות מהסוג הזה, וענישה קולקטיבית מהסוג הזה היא חסרת תקדים. יש פה דרך לפגיעה בדימויה של המדינה ובאיכות החיים של אזרחיה. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות הילד המוחרם בכיתה. תאר לך שאזרחי איראן, סוריה ומדינות 'נאורות' אחרות יוכלו לתייר בעולם, ולנו - בשל אנטישמיות המסתווה לאנטי־ציונות - לא תותר כניסה למדינות או ליעדים מסוימים".
גזרת התיירות הנכנסת כמובן ספגה גם היא טלטלות, אבל נראה שיש גם אופק. אנחנו עדים מתחילת השנה לכניסות בעיקר מארה"ב, מצרפת, מבריטניה ומרוסיה.
"אני מכנה את התיירות הנכנסת בתקופה הזאת תיירות סולידרית. אנחנו עדים לביקורי קבוצות, שמגיעות לקיבוצים בעוטף שבהם התרחשו פוגרומים. לקבוצות הללו יש קשר רגשי למי שחיו ונרצחו במקום, בין שמדובר בקשר אידיאולוגי ובין שמדובר בקשר מתוקף היותם מאותו עם. הקיבוצים בפרט, ומדינת ישראל ועם ישראל, מהווים חלק ממורשתן.
"לעומת זאת, בעתיד כאשר תייר סיני או נוצרי אוסטרלי יגיע לעוטף כדי להיווכח בזוועות במו עיניו, זאת תיירות אופל, תיירות שבבסיסה הרצון לנכוח במרחב שבו אירעו זוועות. כשתייר יהודי מארה"ב מגיע כיום לאותו מקום בדיוק, זוהי תיירות מורשת."אני סבור שבעתיד הלא רחוק האתרים בעוטף
עבור יהודים, נוצרים אוונגליסטים וידידי ישראל יהיו בגדר אתרי חובה בביקור בארץ, מעין מוצר משלים למסעות לפולין. אותם אנשים רואים בטבח שנעשה בעוטף חלק ממורשתם האישית וממורשת עמם, אירוע שאותו הם רוצים לזכור ולהנחיל לדורות הבאים".
זה צפוי להיות אתגר לאומי.
"מדינת ישראל, בניגוד להרגלה, צריכה לנהל את חוויית הביקור בעוטף בצורה אחראית ומושכלת. מדינת ישראל בדרך כלל עושה תיירות, ולא מנהלת תיירות. חשוב לי להבהיר, יש להבין כי הביקור בעוטף עזה הוא משאב פוליטי ומשאב חינוכי, שבאמצעותו ניתן להשפיע על עמדות ודעות המבקרים. בדיוק כפי שמדינת ישראל עושה ביד ושם, בדיוק כפי שמדינות אחרות עושות ברחבי העולם, כמו פולין.
"פולין, אגב, עשתה את זה בצורה לא מושכלת, ועם הזמן השתפרה בכך. בהתחלה הפולנים הציגו את אושוויץ, וניסו להחביא את העובדה כי הנרצחים נרצחו בשל היותם יהודים. חלף זמן עד שהנרטיב השתנה. אנו צריכים להכיר בכך שלאור שינויים טכנולוגיים ייתכן שחלק מהביקורים בעוטף ייעשו, כפי שכבר קורה כיום, בצורה וירטואלית. המבקר בלונדון, במרקש או בכפר סבא ירכיב משקפיים וירטואליים ויצטרף לביקור באושוויץ, מהבית.
"מחקר שבו הייתי מעורב מלמד שביקור זה, אם ינוהל בצורה אחראית, יהיה קטליזטור לביקור באתר עצמו: במקום לשלוח את הילד שלי לחמישה ימים לפולין, אוכל לשלוח אותו לביקור וירטואלי שלא יהיה כרוך בהוצאה כה גדולה. אם הוא ירצה להעמיק ולחוות את האתר, נוכל לשקול בהמשך ביקור פיזי במקום. לו הייתי שר התיירות או שר ההסברה, הייתי עמל על הכנת ביקורים וירטואליים כאלה, שיהיו זרז לביקור באתר עצמו".
לסיכום, איזה קיץ תיירותי אתה צופה פה?
"נמשיך לטוס לחו"ל, אבל יהיה לנו הרבה פחות חו"ל לבחור ממנו והחופשה גם תהיה יקרה יותר. נשלח פחות תמונות המתקשרות מה אנחנו עושים בכל רגע נתון בחופשה. אשר לחשש ולחרדה להפגין את זהותנו במרחב הציבורי - תחושה זו תהיה תלויה במפלס האנטישמיות".
ואולי נחשוב על חו"ל כאופציה רצינית יותר גם לטווח הארוך.
"אני מסכים. אנשים כבר לא טסים רק כדי להיות בליסבון, למשל. הם נוסעים כדי לבדוק אפשרויות של רילוקיישן. הם נוסעים לקפריסין או לתאילנד ולא במקרה, אלא כדי לראות את המושבה הישראלית המקומית. לצערי, אחת הסטודנטיות שלי כבר היגרה לפורטוגל לאחר סיום הדוקטורט. אולי הייאוש נוח יותר בליסבון.
"כיום, במסגרת הפעילות התיירותית, הרבה יותר מבעבר, אנשים בוחנים את האפשרות להשתקע במדינה אחרת, בין שבאופן זמני ובין שבאופן קבוע. אני שומע על יותר ויותר מקרים שתוך כדי החופשה מדווחים מהשטח על שכר הדירה בליסבון, כמה זולים המוצרים במכולת בקפריסין, אם יש גנים לדוברי עברית. אנחנו היום בודקים יותר את השטח ובוחנים חלופות. אסור להתעלם מהתופעה הזאת".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il