הוואקום הפוליטי: הימין באופוזיציה מכין אלטרנטיבה

עסקת החטופים שהתגלגלה לפתע לפתחם של שרי הממשלה ממקור לא צפוי - נאומו של הנשיא ג'ו ביידן - עשויה לעכב את פרישת בני גנץ וגדי איזנקוט מהממשלה, אולם אם לא תצא לפועל (ולא חשוב באשמת מי) פרישתם הקרובה בלתי נמנעת. ציניקנים במערכת הפוליטית עוד הספיקו להאשים את בנימין נתניהו שבישל את העסקה עם ביידן כדי לעצור את הפרישה המתוכננת של המחנה הממלכתי. אם אפשר, לפחות עד לנאומו המתוכנן בקונגרס האמריקני - שאליו היה רוצה לבוא כראש ממשלת אחדות, ולא כראש ממשלת הימין.

מובן שמדובר בהבלים. ביידן הרי מנסה בכל כוחו להביא להפסקת אש, והוא ואנשיו מייצרים ניסיונות לעסקאות ללא הרף, כאילו חייהם שלהם תלויים בכך, וגם אם עסקה זו תיכשל - הניסיון הבא כבר ימתין מעבר לפינה. אבל גנץ, על פי כל הסימנים, כבר לא יהיה שם. אחרי שהגיש הצעת מחליטים לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית נגד נתניהו, ואחרי שמפלגתו הגישה הצעת חוק לפיזור הכנסת, הכיוון ברור. שלא לדבר על הירידה העקבית שהחלה בסקרים. גנץ מבין שאם לא יממש את המניה שלו כמה שיותר מהר, כנראה לא יישאר ממנה יותר מדי.

פרישתו הצפויה של גנץ, ההחלטה של בג"ץ בעניין הגיוס (שהיתה צפויה עוד בשלב הדיונים והרבה לפני מתן ההחלטה עצמה), הביקורת הרבה על הממשלה לגבי ניהול המלחמה בכלל ועל אי־היציאה למערכה בצפון שעלה השבוע בלהבות, והאיומים המפורשים של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' לפרוש ממנה אם תאושר עסקה - כל אלו העניקו תחושה שמערכת הבחירות קרובה מתמיד. זה לא בהכרח נכון. לא תמיד תחושת בחירות או אפילו דינמיקה של אירוע כזה מובילות לתאריך קרוב לפתיחת הקלפיות, אבל הן כן מניעות את אלה המייחלים לבחירות ושהיערכות אליהן מדגדגת להם בקצות האצבעות, להתחיל להאיץ מהלכים ולהתארגן כדי שאם וכאשר יגיע הרגע, לא ייתפסו לא מוכנים.

במשך חודשים נדמה היה כי גנץ הוא המנצח הגדול של המלחמה ושל ממשלת האחדות שהוקמה. בסקרים מסוימים מפלגתו הגיעה למספרים אסטרונומיים של יותר מ־30 מנדטים. בכל הסקרים לגוש הימין אין 61, כלומר בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה, בנתונים אלה, הוא גנץ. אבל כל זה עשוי להשתנות.

גנץ חשב, ואולי עודנו חושב, כי הסקרים משקפים מצב אמיתי. כל היתר, מימין ומשמאל, הבינו שהמנדטים הרבים שגרף נובעים כתוצאה מחניה זמנית. הקואליציה הנוכחית אכזבה אותם, אבל הביקורת שלהם עליה היא מימין, לא משמאל. הבעיה שלהם לא נובעת מכך שלא חותרים לעסקה שסופה הפסקת אש קבועה, אלא יותר מכך שלא העלו את עזה כולה באש ובלהבות. גנץ אמנם מביע עבורם את האכזבה הכללית שהם חשים כלפי הממשלה, אבל הפתרונות שהוא מציע לא ממש תואמים את ציפיותיהם. אחרים בהחלט כן.

הפעם ליברמן לא יוותר

בשבועות האחרונים מתקיימים מגעים לאיחוד מפלגות בימין, כאלו שאינן הליכוד ומפלגות הקואליציה הנוכחית, לריצה משותפת בבחירות הבאות. הציר המרכזי במערך המשותף, אם יוקם, מתנהל בין נפתלי בנט לאביגדור ליברמן. מי שפועל רבות לאחד בין השניים הוא איש העסקים רמי לוי. הרציונל שמאחורי האיחוד הוא גם להבטיח שבנט אכן יעבור את אחוז החסימה, וגם לנסות ליצור רשימה שתניב יותר מסך חלקיה, תמלא חלל משמעותי שקיים היום במערכת הפוליטית, וכמובן תעמיד נציג כמועמד לראשות הממשלה. לאיחוד הזה צפויים להצטרף גם יוסי כהן, אם יחליט לקפוץ למערכת הפוליטית, דבר שנראה שדי הולך ומתרחק. אולם החלטה סופית טרם התקבלה - ובמערכת השיקולים במקרה הזה משתתף איש עסקים נוסף, אמנון שעשוע - וכן גדעון סער, שרשימה זו עשויה להיות קרש ההצלה שלו בבחירות הבאות.

אף שכל הצדדים מבינים את הצורך ואת הפוטנציאל, קשה עדיין לברך על המוגמר. ליברמן מתעקש על המקום הראשון, ואומר בשיחות סגורות כי אחרי שוויתר לבנט בפעם הקודמת, אין לו שום כוונה הפעם לשבת במקום השני. לטענת ליברמן, מפלגתו היא היציבה ביותר מכל אלו שיצטרפו לרשימה. כולן מתנדנדות וכולן יכולות בריצה נפרדת ליפול אל מתחת לאחוז החסימה. ישראל ביתנו, הוא אומר, היא היחידה שתעבור בוודאות ותביא לכל הפחות את ששת המנדטים שלה.

בנט, לטענת ליברמן, הרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, אף שבאותה כנסת גם ישראל ביתנו היתה עם שישה. נוסף על כך, אומר ליברמן, אני היחיד מהמועמדים שהייתי "אלוף שלושת הפיקודים", כלומר שר האוצר, הביטחון והחוץ. מעטים הם האנשים במערכת הפוליטית, לא רק עכשיו, אלא ב־70 השנים האחרונות, שיכולים להתהדר בכך. נתניהו, אגב, הוא אחד מהם.

שקד לא במשחק

מי שתומך באיחוד ומעודכן במידת מה במהלך הוא יאיר לפיד. הקשר בין לפיד לבנט לא פסק, גם במהלך פסק הזמן שגזר על עצמו בנט כשהחליט שלא להתמודד בבחירות האחרונות. לפיד הוא אחד הבודדים שיודעים שמה שעמד מאחורי ההחלטה של עמיתו שלא להציג את מועמדותו, הוא החשש מפני השפלה כשלא יעבור את אחוז החסימה, וזאת אחרי שכיהן כראש הממשלה (הדבר האחרון שבנט רוצה שיהיה רשום על שמו כתקדים מביך בתולדות המדינה). הוא גם מהבודדים שידעו שלא היתה לו שום כוונה לתת לו את ראשות הממשלה, ודאי שלא ראשון ברוטציה, עד שבנט תדרך כמה מפרשני השמאל שהציגו את לפיד כמי שמטרפד את הקמת הממשלה החלופית, מה שגרם לו להיבהל ולהסכים.

הרבה מים עברו בין השניים מאז, וגם לא מעט הערכה. שלא לדבר על האינטרס המשותף. גם ללפיד וגם לבנט, או לליברמן - יהיה מי שיהיה הראש - יש עניין שהרשימה החדשה תצליח, בעיקר כדי להוריד מכוחו של גנץ. מספרים גבוהים למחנה הממלכתי יביאו דרישה אולטימטיבית מצידו לעמוד בראשות הממשלה. מספרים קטנים יהפכו אותו לגלגל חמישי, כמו שהיה בממשלה ההיא.

מי שעוד עשויה להפסיד מהאיחוד המתגבש היא איילת שקד. כרגע נראה שהאופציה הפוליטית היחידה הרלוונטית עבורה היא שוב בנט. אבל איחוד כזה עשוי לדחוק אותה למקום החמישי, אם לא למטה מכך.

השניים עדיין מקורבים ועומדים בקשר רציף, אבל שקד בעת הזאת לא בדיוק יושבת על הטייפקאסט המפלגתי החדש שלו. היא ימנית מדי. שמרנית מדי. אז, כשבנט רצה לפנות לקהל הימני, היא שירתה את המטרה. כעת השתנה הקהל. בנט היה מעדיף בהרבה דמויות כמו עדי סופר־תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל, או הפובליציסטית המוכשרת ואשת העסקים מעיין אדם, ששכלה את אחותה מפל במסיבה ברעים.

גם שמו של יזהר שי, השר לשעבר ששכל את בנו ירון, לוחם נח"ל שנהרג בקרב כרם שלום ב־7 באוקטובר, עלה כאפשרות. לא בטוח שירצו לבוא, אבל השמות האלה נישאים חזק בסביבתו.

הפיתוי האמריקני

אל מול גל האנטישמיות והמחאה נגד ישראל שהולך וגואה בארה"ב, בעיקר בקרב הדור הצעיר בערים הליברליות ובאוניברסיטאות הגדולות, התקיים ביום ראשון בשדרה החמישית המצעד השנתי למען ישראל, בהשתתפות רבבות, בעיקר יהודים. מאות מתומכי העסקה וממשפחות החטופים השתתפו במצעד, בנוכחות מרשימה, גם מספרית (ככל הנראה המשלחת הגדולה ביותר מבין כלל משלחות המצעד) וגם ערכית. הצועדים קראו "עכשיו!" בדרישה להחזיר את החטופים, ולא השמיעו קריאות כנגד גורם כזה או אחר, גם לא נגד משלחת השרים, חברי הכנסת והנציגים הדיפלומטיים בניו יורק, שעטו על דש בגדם את סיכת הסרט הצהוב.

במקביל למצעד התקיימו בניו יורק הוועידות השנתיות של ערוץ 7 ו"ג'רוזלם פוסט", שאליהן הגיעו אנשי ממשל בכירים, בהווה ובעבר, ופרסו את משנתם בנוגע לישראל ולמלחמה בעזה. הכלל האמריקני המקובל גורס כי יריבים פוליטיים משתדלים לא למתוח ביקורת חריפה זה על זה מעבר לים, אבל בניו יורק, על אדמתם, הרגישו אנשי המפלגה הרפובליקנית בנוח לתקוף במילים קשות את אנשי ביידן, מה שהבליט את הפער המהותי בין הדמוקרטים לרפובליקנים ביחסם לישראל בתקופה מורכבת זו.

בעיקר בלטה מצוקתם של אנשי הממשל הנוכחי לקראת מערכת הבחירות, שאליה הם מגיעים כאנדרדוג מוחלט ובפער הולך וגובר בסקרים. אם נדמה שביידן, כמו אנשיו, לא מפסיקים לסתור את עצמם כמעט בכל ראיון והופעה פומבית בהתייחסם לישראל, ונעים בלי הרף בין תמיכה לביקורת, הרי לא מדובר ביד המקרה אלא בקמפיין מפוזר ובלתי אפשרי לתפוס קהלים מנוגדים, המאפיינים את קהל הבוחרים של מפלגת השלטון.

מצד אחד אנשי הקמפיין של ביידן מזהים במפגיני הקמפוסים ובעוטי הכאפיות הליברליים, שעשרות אלפים מהם הפגינו נגד ישראל בשבוע שעבר במוזיאון ברוקלין ברחוב איסטרן פארקוויי, קהל יעד משמעותי. מצד שני, התמיכה בהם מרחיקה את הקול היהודי, כולל הלא־אורתודוקסי, שתומך באופן מסורתי במועמד הדמוקרטי בשיעורים עצומים. נכון להיום שיעורים אלה ירדו דרמטית, גם כתוצאה מאכזבה אישית מביידן ומסגניתו קמאלה האריס, וגם בשל מה שנתפס כפעילות של הממשל נגד ישראל בזמן מלחמה. החשש הגדול של הקמפיין הדמוקרטי הוא שגם אלה וגם אלה אמנם לא יצביעו לטראמפ, אבל בייאושם פשוט לא יבואו להצביע בכלל. בניו יורק זה לא מאוד משמעותי, אבל במדינות המפתח היעדרות המונית תביא לתבוסה בבחירות.

כמו שנתניהו היה רוצה לבוא לנאומו בקונגרס כשממשלתו הרחבה עוד בידיו, כך היה רוצה ביידן לראותו מתייצב בוושינגטון בעיצומה של הפסקת אש ארוכה ברצועת עזה. כל עוד ישראל והמלחמה תופסות כותרות בארה"ב, מפלגתו מדממת נקודות. מכאן ומכאן. אין דבר שישרת אותו פוליטית יותר מאשר הפסקת המלחמה, עם או בלי עסקה. בגלל זה הוא ואנשיו פועלים לפתות את ישראל בהסכם שלום מיידי עם סעודיה ובעוד תופינים כמו מלחמה בבתי הדין בהאג, הזרמה מאסיבית של תחמושת, ועמידה ללא סייג לצד ישראל באו"ם. אבל בשלב הזה, אף שיש קונים לסחורה בקרב גורמים בממשלה כמו גנץ, איזנקוט, גלנט, וכמובן באופוזיציה ובתקשורת, הרי בקואליציה המקורית - לרבות נתניהו, שרי הליכוד, בן גביר וסמוטריץ', וכן כנראה רוב מוחלט בציבור - מעדיפים לדבוק במטרות המלחמה המקוריות.