התעלמות קרקע: מה באמת יכאיב לאויב?

השבוע פרסם קיבוץ נחל עוז צילום של שדה החמניות שלו פורח מול חורבות סג'עייה. הניגוד שובה את העין. גם בגלל הניגוד בין היופי והחיוניות של הפרחים הישראליים לעומת הרשע המוחלט שברקע, וגם בגלל התקווה והנחמה: החמנית צומחת שוב אחרי מוראות 7 באוקטובר, שבהם נרצחו 15 מתושבי הקיבוץ ונחטפו שבעה.

לנחל עוז יש היסטוריה ארוכה של התנכלויות מצד עזה. במשך כל שנות קיומו היה מטרה להתקפות פדאיון ולירי קסאמים ופצמ"רים. הוא התרוקן ממשפחות עם ילדים במבצע צוק איתן, שגשג וגדל, עד לטבח 7 באוקטובר. שדה החמניות כאילו אומר: אנחנו עוד כאן, למרות הכל.

וכמו אחרי צוק איתן, גם סג'עייה וגם עזה, חרבות ככל שיהיו, עדיין כאן. למרות הכל. ועדיין מתנשאות במלוא רשעותן מעל יישוב יהודי בגבולות הקו הירוק, תושביהן עדיין תומכים בחמאס ומה להם ולחמניות. עזה שילמה את מחיר רצחנותה בהרוגים רבים ובנזקי נדל"ן. שני ערכים שיקרים לליבה באותה מידה, וזו לא מידה גדולה במיוחד. היא מרוויחה את אהדת העולם המערבי, שכבר מתגייס לשיקומה. החיטה צומחת שוב עכשיו, זה נכון, אבל גם עזה מתכוננת לצמיחה מחודשת.

תמונה אחת שווה אולי אלף מילים, אבל תמונה יכולה גם להטעות. האיום מעזה לא יוסר כתוצאה מהחורבן שהמטנו עליה, ולא בזכות כוח החיים של חקלאי הנגב המערבי. כבר יצאנו בעבר להגן על עצמנו, כבר ניסינו נסיגה חד־צדדית ונסיגות בהסכם, וכבר עשינו עסקאות שבויים. ובעוד שאיפתנו המוצהרת היא לחיות בשלום לצד שכנינו בגבולות מוסכמים, שאיפתם המוצהרת של אויבינו היא לרוקן את ישראל מיהודים, בכל מקום שבו יהיו. גם לעזתים יש תמונת ניצחון, והיא נצחית יותר מחמניות פורחות. בבתי עזה תלויות על הקירות תמונות של ירושלים ושל הר הבית. לטבח 7 באוקטובר בדרום הארץ הם קראו "מבול אל־אקצא". מבחינתם, חורבן יישובי העוטף הוא עוד שלב בדרך לירושלים. ואם לשפוט על פי תגובת העולם - המטרה הזו בהישג יד.

עזה שילמה בהרוגים רבים ובנזקי נדל"ן. שני ערכים שיקרים לליבה באותה מידה, וזו לא מידה גדולה במיוחד. החיטה צומחת שוב, אבל גם עזה מתכוננת לצמיחה מחודשת

מכיוון שהחיים האנושיים רצופים בעיות, קל להניח שבמשתמע יש גם מה שנקרא "פתרון". פשוט צריך למצוא אותו. ואם לא מוצאים - בכל זאת חוזרים על מנטרת הפתרון, עד שתתממש. והפתרון המושך ביותר הוא זה שאין סיכוי שיתממש, או שיביא לתוצאות טובות: הקומוניזם האמיתי שמעולם לא נוסה, שטחים תמורת שלום, חמאס מורתע, פתרון שתי המדינות.

ישראל מחפשת שנים פתרון לבעיה קיומית סבוכה: שרידות במרחב ערבי עוין וחמוש עד לשיניים. הבעיה הזו חמורה כל כך, שגם המדינות שכבר הגענו איתן לפתרון הנכסף מכולם - "פתרון מדיני", הן עדיין חלק מהבעיה איכשהו. הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אמנם עוצרים אותן (בינתיים) מלשלוח נגדנו צבא, אך אמצעי הלחימה שחמאס מפעיל נגדנו הגיעו ממצרים, היא מסרבת לאפשר לעזתים לצאת ובכך מאריכה את המלחמה, קירבה לאחרונה כוחות אל הגבול עם ישראל ובעשור האחרון ביצעה רכש צבאי בעשרות מיליארדי דולרים.

ירדן אמנם סייעה ליירט כמה טילים מאיראן, אך הצטרפה לתביעה נגד ישראל בבית הדין הפלילי בהאג ומשתמשת בשנאת ישראל כדי לרסן את התסיסה הפלשתינית מבית. ואלה עוד ההצלחות שלנו. היהלומים בכתר "שטחים תמורת שלום". למצרים נתנו את כל סיני אחרי שפתחו נגדנו במלחמה - והפסידו. הירדנים קיבלו שטח בערבה ואת מובלעות צופר ונהריים. הבעיה נפתרה - עד שאחת מהן, או שתיהן - תנסה לפתור את הבעיות שלה בעזרת עוד מלחמת שמד על ישראל, והפעם בקלוז־אפ, עם צבאות גדולים יותר. מולן יעמוד צבא "קטן וחכם", שהצטמצם עוד יותר בעקבות פתרון השלום. השלום שמפירותיו אנחנו נהנים עכשיו.

גם "עסקת חטופים" היא מונח בעל כוח מאגי. בתרחיש הטוב ביותר מדובר בשליש מהם, ללא התחייבות של חמאס בנוגע למצבם - חיים או מתים. לחמאס אין אינטרס אסטרטגי להשיב את כולם, אלא אם כן ישראל תיכנע. אין באמת עסקאות עם חמאס. מטרתו היתה ונשארה להשמיד את מדינת ישראל עד אחרון יהודיה, אם לא עכשיו - בעוד עשור. הבטחותיהם של בכירי צה"ל, בסדיר ובדימוס, על חידוש הלחימה בשעת הצורך, כבר התנפצו פעם אחר פעם אחרי אוסלו, אחרי ההתנתקות, אחרי עוד סבב עם חיזבאללה, פת"ח וחמאס. העסקה של מחר תוביל בהכרח לחטיפות נוספות בעתיד. האויב שלא יוכרע עכשיו - יעלה שוב לזירה בעתיד, בכוחות מחודשים.

הנה עוד מילה בעלת כוחות מאגיים, שליליים דווקא: "כיבוש". בכל מלחמות ישראל עד עכשיו ניצחנו. או לפחות לא הובסנו. כבשנו שטחים בין הירדן לים, את רמת הגולן, את סיני, הגענו עד ביירות ועד לקילומטר ה־101 מקהיר. ובסופו של דבר, אנחנו מתמקחים על יהודה ושומרון, מעלימים עין מפלישה פלשתינית לשטחי C ומפנים חוות יהודיות ויישובים בגליל. מקרבים דונם פה ודונם שם את כל צבאות ערב וארגוני הטרור לטווח נ"ט, צלפים והליכה קצרה ברגל.

בזכות נכונותנו להסתפק ב"ניצחונות" טקטיים, קיבלנו נשיא אמריקני שמתעקש על מדינה פלשתינית, האשמה בפשעי מלחמה, ותחושה מוצדקת אצל אויבינו שישראל היא מדינה שכדאי לצאת נגדה למלחמה. הם מביאים בחשבון את הנזק שייגרם להם, ומשתמשים בו ככלי להטות את דעת העולם נגדנו. אין חשיבות בעיניהם לחיי אזרחים. הם מסתמכים על סירובנו העיקש להחזיק בקרקע. אנחנו מחשבים ניצחון והפסד לפי מספר החיילים והאזרחים שאיבדנו. הם סופרים דונמים. אנחנו מתדיינים בכל שנה אם לקיים את מצעד הדגלים בירושלים, הם לא ויתרו על תוכניתם הנושנה לכבוש אותה מידינו.

ומכיוון שבסוף כל מלחמה אנחנו טורחים להחזיר כל פיסת קרקע שכבשנו, אנחנו משמרים במו ידינו את התמריץ להמשך התוקפנות כלפינו. אי אפשר להרתיע אויב נחוש אם לא גורמים לו לשלם במטבע שיקר לליבו: לא חיי אדם, לא הרס בתים ותשתיות, אלא אחיזה בקרקע שהוא מנסה לכבוש.