סרטון ההמרדה. לוחם המילואים זומן לחקירת מצ"ח | צילום: ללא

קולות משדה המערכה: אל תתעלמו מסרטון המילואימניק

המילואימניק מהסרטון ביטא סנטימנט של חוסר שביעות רצון מהכפיפות לאמריקה, שבהחלט קיים בשטח. התעלמות ממנו לא תפתור את הבעיה

הסרטון שיצא מעזה בסוף השבוע שעבר, שבו חייל המילואים לוזון ממליץ ליואב גלנט ולרא"ל הרצי הלוי לזוז הצידה ומבקש מגלנט להתפטר, שהמסר שלו היה שהחיילים נשמעים לרה"מ נתניהו, ביטא משהו אותנטי ואמיתי. זאת הסיבה לכך שהמומחה למשפט, הלא הוא דובר צה"ל דניאל הגרי, נרעש כל כך והגדיר את דברי החייל כעבירה חמורה על פקודות הצבא. מצפייה ראשונה אכן ברור שדברי המילואימניק מסוכנים. החייל צריך להיענש, משום שהוא לובש מדים, אבל העונש צריך להיות מידתי. אחרי הכל, הוא לא קרא למרוד בממשלה, כפי שיו"ר מפלגת העבודה הנבחר האלוף יאיר גולן עשה ימים אחדים לפניו. גולן הכריז: צמרת הצבא תצטרך להכריע בין נאמנות לממשלה מופרעת לבין נאמנות למדינה.

המצער הוא שיש תחושה שהתקוממות הדרג הצבאי העליון נגד ההתקוממות המוסרית שביטא חייל המילואים, מקורה בכפיפות המנטלית הקבועה של האלופים לצבא האמריקני. לא רק יאיר גולן הכריז את מה שהכריז - גם הנשיא ביידן נאם בטקס סיום השנה באקדמיה הצבאית הידועה ווסט פוינט. ביידן כינה את הצוערים הבוגרים "שומרי הדמוקרטיה האמריקנית", ואמר ששמירה על החופש דורשת "ערנות ודבקות מתמדת במשימה", וש"זה דבר שכלל אינו מובטח לגבי הדמוקרטיה באמריקה".

סרטון המילואמניק

כלומר, הנשיא אמנם לא נקב בשמו של טראמפ, אבל מה שעניין אותו זה לא המתקפה של רוסיה, סין, איראן, חמאס וחיזבאללה נגד העולם החופשי הדמוקרטי, אלא מצב הדמוקרטיה בתוך ארה"ב, וזו גם משימת הצבא. אלו המסרים של הקמפיין הנשיאותי שלו, ואותם הוא ביטא ללא שום בושה מול הצעירים לובשי המדים שיאיישו בעתיד את המנהיגות הצבאית האמריקנית. כשאמר להם שחובתם "לשמור על חירותנו בזמן הזה יותר מאי־פעם בעבר", הוא לא התכוון לסכנה שמציבים חמינאי או סינוואר, ואפילו לא לפוטין. הוא התכוון ליריבים הפוליטיים מבפנים.

אם כן, לא פלא שמצבה של אוקראינה בכי רע, ושמבחינה צבאית מצבה של ישראל הרבה יותר טוב. גם תומכיה הנלהבים ביותר של אוקראינה לאורך השנתיים האחרונות מודים שרוסיה עומדת בפני הכרעה - לא ממש ברמה הצבאית, אלא יותר מבחינת קריסה חברתית־פוליטית של אוקראינה. כל זאת בגלל המדיניות המוכרת של ביידן, שבראשו מתנגן תקליט שבור אחד: דה־אסקלציה. מטעמה של וושינגטון, נאסר על האוקראינים להשתמש בנשק ובחימוש מערביים בתקיפות על הרוסים מעבר לגבול הבינלאומי. לאוקראינים גם חסר נשק הכרעה, ואת האספקה הגורלית שעליה החליט הקונגרס לאחרונה באמצעות חקיקה מיוחדת הם יקבלו לאט, ובאיחור רב. המדיניות ההרסנית הזאת של דה־אסקלציה כנראה מונחתת גם על ישראל, ולכן היא נאלצת להילחם בחיזבאללה בפינצטות. ובמקום להכריע את חמאס לפני חצי שנה, ישראל תעשה את זה הרבה יותר לאט. למי התכוון ראש הממשלה כשאמר השבוע בנאומו בכנסת: "תקשיבו ללוחמים. אני מצדיע ללוחמים הגיבורים שלנו".

מנותק קשר

כשאביר איכות השלטון מלצר תוקף את קרעי, לא שמירת חופש הביטוי עומדת לנגד עיניו, אלא דאגתו לענייניו האישיים אל מול הממסד התקשורתי

"שר התקשורת קרעי לצערי לא מבין את תפקידו, ומה זה חופש העיתונות" - כך אמר השבוע נשיא מועצת העיתונות ויו"ר חברת מגדל, שופט העליון בדימוס חנן מלצר. כן, המבין הגדול בחופש ובדמוקרטיה, שהורה לחקור את יועץ התקשורת של נתניהו ערב אחת ממערכות הבחירות, בגלל מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה שלפי מלצר היתה בגדר תעמולה, ולא מתוקף תפקידו של נתניהו כראש ממשלה. לפי מלצר חובש כובע העיתונות הישראלית, זה "בלתי סביר" לסגור את המצלמות של סוכנות אי.פי, וקרעי עוד עשה זאת "בלי שהתייעץ עם שר הביטחון גלנט".

אבל הצעד שנקט קרעי, ולאחר מכן חזר בו, היה בהחלט סביר ומתבקש. הדרך שבה המצלמות של אי.פי הוצבו והשידור הרציף מהן מעוררים חשד ברור לתצפית ריגול. זה שמלצר לא שמע שהתקשורת והעיתונות מנוצלות בידי אויבי החופש והדמוקרטיה ככיסוי לפעילות ריגול - זה לא אומר שארגוני תקשורת ברצועת עזה, הכפופים למרות חמאס ולמדיניות התעמולה של איראן, לא שמעו על כך. עניינית, השר קרעי בהחלט פעל נכון. ישראל נאלצה לסגת מהחרמת המצלמות של אי.פי בגלל הלחץ האמריקני. המקרה המוכר ביותר של ריגול תחת כיסוי עיתונאי הוא של הצמד אורי בלאו וענת קם, בחסות הלוגו של "הארץ".

הנשיא ביידן בטקס בווסט פוינט, צילום: GettyImages

אז למה מלצר מדבר ככה בפורום של לשכת עורכי הדין באילת? אולי כדאי להזכיר שברוב יהירותו, הוא גם חשף בהופעה באוניברסיטת רייכמן את השיטה של בג"ץ - להזמין עתירות כדי לחסל מבעוד מועד חקיקה או החלטה ממשלתית שלא מוצאת חן "בעינינו". מלצר ניצב בצומת שמחבר בין מערכת המשפט לתקשורת ולאקדמיה. הברית המשולשת. מעניין גם שהוא מאשים את השר קרעי בכך שלא התייעץ עם גלנט. שוב, גלנט. מה היתה עושה מדינת העומק אם לא היה לה את גלנט בלב מערכת קבלת ההחלטות של הממשלה? ומלצר עצמו, שמינויו כנשיא מועצת העיתונות היה מאוד שנוי במחלוקת, חייב להתחנף לתקשורת. לאחר שנבחר לתפקיד (באוקטובר 21'), בתחילת 2022 הוא מונה גם ליו"ר חברת מגדל. עיתונאים וארגוני עיתונאים טענו אז בצורה משכנעת לניגוד עניינים. מאז אפשר לחשוד במלצר שלא שמירת החופש וחופש הביטוי תחת המתקפה של תעמולת הטרור עומדת לנגד עיניו - אלא עניינו אל מול הממסד התקשורתי. כנראה לא במקרה הוא קיבל את פרס אביר איכות השלטון לשנת 2022.

המדינה או "המחאה"?

במוקד המתקפה המשולבת מהאג, מממשל ביידן ומשקמה ברסלר נמצא בנימין נתניהו. את זה הסגירה ברסלר בציוץ הידוע - לפני שמיהרה למחוק אותו

האלימות היא אמצעי התעמולה האפקטיבי ביותר. זאת המסקנה העגומה והפסימית ביותר לאחר כל חודשי המלחמה. יותר מכך, אלימות סתם לא תעשה את העבודה. אם היא מלווה במתקפה אנטישמית, היא תחדור למחנה האויב ותקרע אותו מבפנים. בעקבות מתקפת הטרור הברברית ביותר, שהפגינה כי החברה שלהם היא פרה־ציוויליזציונית, הפלשתינים השיגו הכרה של עוד שלוש מדינות מערביות דמוקרטיות במדינה פלשתינית. זאת, חרף העובדה שבאופן אובייקטיבי, הרשות הפלשתינית ורצועת עזה הן מוקד של אנרכיה עם משילות אפסית, וכפי שציין הסופר סלמאן רושדי, אם תוקם מדינה פלשתינית - היא תהיה מדינת טליבאן.

הפלשתינים זכו בתנופה בשדה הקרב של המשפט הבינלאומי. כלי התעמולה והמהומות שאיראן הכינה מבעוד מועד בארה"ב עשו את היומית שלהם. הם כבשו במידה רבה את מפלגת השלטון בארה"ב. אבל האמת היא שאלה לא הפלשתינים שקצרו את הנקודות, אלא האיראנים. וגם הרוסים.

המלחמה שפרצה בעזה בעקבות 7 באוקטובר היא מהגורמים החשובים שהביאו את פוטין אם לא אל סף ניצחון - לפחות אל סף הכרעה פוליטית. יש הערכות, גם של אוהדי אוקראינה, שההישג של פוטין במלחמה יתבטא בהחלפת השלטון לממשלה פרו־רוסית בקייב ובהשתלטות על חבל דונבאס, אותו אזור שהרוסים מדשדשים בו כבר שנתיים. זה קרה, בין השאר, בגלל הפניית המיקוד של המערב לעזה - כלומר נגד היהודים - והשתמטותו מהמחויבות לאוקראינה. היהודים תמיד נמצאים במוקד של פעולות הסחה. הסתה אנטיציונית באמריקה ובבריטניה תמיד תפלג ותביא את הדמוקרטיה לתפקוד לקוי, אם לא לחוסר תפקוד. ובמוקד המתקפה המשולבת מבית הדין בהאג, מה"גרדיאן", מממשל ביידן ומשקמה ברסלר - נמצא בנימין נתניהו. את זה הסגירה ברסלר בציוץ הידוע שנמחק, שבו הביעה את ביטחונה בכך ש"ננצח". לא ישראל תנצח, אלא "המחאה" החתרנית תנצח.

נשיאים ורוח

בתולדות ישראל, ימי משבר הביאו עימם התעלות של אנשי התרבות. אך לא כך הפעם. היום ניאלץ להסתפק בשאר רוח שמגיע מיהודים ומידידים מעבר לים

אנשי הרוח המקומיים, לפחות הכוכבים הידועים כמו גרוסמן והררי, לא ייזכרו כמי שהתעלו בתקופת החירום הנוכחית. הם המדשדשים האמיתיים. הם לא הפיקו לקחים, ולא מצאו את השפה המתאימה להגן על ישראל ולבאר לעולם את הטוב ואת הרע. אבל זה לא אומר שאין אחרים, ואלה שחקני החוץ. לא המתאזרחים, אלא הזרים, אם כי אחדים מתוכם בהחלט זכאים לאזרחות כבוד של ישראל. אני חושב קודם כל על דאגלס מאריי ועל ברנאר־אנרי לוי. מעט אחריהם - ההיסטוריונים ניל פרגוסון וויקטור דיוויס הנסון. יש עוד, אבל הם הבולטים. הם התעלו לגודל ולעוצמה של האירוע ההיסטורי.

 

לוי התראיין אצלנו, ולאחרונה גם רואיין בידי עיתונאי בשם טונקו ורדרג'ן. הוא פתח בהצגת התפיסה של לוי: "אתה באמת מאמין שישראל עומדת לבדה?" לוי השיב: "לבדה, כן. היא נלחמת לבדה. ישראל בודדה... כשאמריקה פעלה בתגמול נגד אל־קאעידה בעקבות 11 בספטמבר, נוצרה קואליציה רחבה מסביב לאמריקה, קואליציה שעמדה לצידה. כשצרפת יצאה למתקפת נגד בעקבות הטבח בבטאקלאן, עמדה לצידה של צרפת קואליציה חזקה. עכשיו יש לנו דמוקרטיה שלישית שהוכתה בידי הטרור והג'יהאדיזם. ישראל תוקפת באותה הצורה כמו צרפת במוסול או ארה"ב באפגניסטן, אבל הפעם היא לבדה. אף אחד לא עומד כתף אל כתף עם החייל הישראלי. זאת עובדה. זה היסוד העיקרי של הבדידות".

אם בעבר העלילו יריביו של ברנאר־אנרי לוי שהוא נפוח ומשעמם - התקופה הנוכחית הוכיחה שהוא גדול. הוא יודע להעביר את השקפתו על המציאות ולהגן על ישראל בשפה פשוטה אך מתוחכמת, שמעמידה את ערכיה של ישראל על המישור האמיתי שלהם, ולא במסגור הקריקטורי מבית מדרשם של האינטלקטואלים המקומיים, "הארץ" או ה"ניו יורק טיימס".

משברים כאלה חוללו בעבר מהפכות בקרב אנשי הרוח בישראל. לא הפעם. אין לנו בתקופה הנוכחית אנשי רוח כמו משה שמיר אחרי 67', או עמוס עוז ואלתרמן. מורך לב ובינוניות מאפיינים את התרבות המקומית, למעט זמרים עממיים משלמה ארצי ודרומה שהתגייסו לעזרת העם.

ימיו המושלמים

פעם כולם ניסו להיות וים ונדרס. עכשיו, בסרטו החדש, וים ונדרס הוא האחרון שמנסה להיות וים ונדרס, ובאופן די מפתיע - הוא מצליח בזה

צילום מההגה דרך השמשה הקדמית אל הכביש הנבלע תחת הגלגלים במחלפים האינסופיים של טוקיו, וברקע "בית השמש העולה" בביצוע של האנימלס. אי אפשר לפספס. זאת מהות הקולנוע. יש שיגידו שווים ונדרס הוא מרכיב חשוב בדבר הזה שנקרא "מהות הקולנוע". לפני שראיתי את "ימים מושלמים" (וריאציה על לו ריד), נטיתי להשתעשע באמירה חכמה של מבקר קולנוע נשכח מסוף שנות ה־70: "אני מעדיף לראות את וים ונדרס משחק בסרט הכי גרוע של סם פולר, מאשר את סם פולר משחק בסרט הכי טוב של וים ונדרס". הכרעה אכזרית לגבי "הידיד האמריקני" משנת 78', לפי ספר של פטרישה הייסמית.

אבל ונדרס המבוגר (78) והבוגר חלף על פני משוכות היומרה הקולנועית של העבר, ועכשיו, אחרי דשדוש של שנים, הוא שוב עשה סרט טוב, סרט יפה, גם אם זה לא ונדרס בשיאו. אבל מתי הוא היה בשיאו? "מלאכים בשמי ברלין" או "פריז, טקסס" נראים מיושנים ומסורבלים. והנה, ביפן ונדרס מלווה מנקה של שירותים ציבוריים, הנוסע לעבודתו בליווי מוזיקת הרוק של שנות ה־60 וה־70 שמנוגנת בקסטות כמו בתחנה המרכזית. גובה העיניים בסרט הזה הוא הרצפה או אסלת השירותים.

פעם כולם ניסו להיות וים ונדרס. עכשיו וים ונדרס הוא האחרון שמנסה להיות וים ונדרס, ודי מצליח בזה. מ"בית השמש העולה" הוא מגיע באופן בלתי נמנע לקינקס, עם "אחר צהרים שטוף שמש", ול"יושב על המזח" של אוטיס רדינג. בעיתוי הנוכחי, אפשר גם לראות את "ימים מושלמים" כהצדעה אחרונה לרוג'ר קורמן, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים. ב־1982 הוא שיחק דמות משנה בסרט של ונדרס "מצב הדברים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו