"כשהיינו בגלות והיה פוגרום בעיירה מסוימת מי שיכול היה בורח, מי שיכול היה מתחבא, אבל לא שמענו על יהודים מעיירה אחרת שבאו להציל יהודים בעיירה המותקפת". היה קשה לנתק השנה בין יום השואה לזיכרון 7 באוקטובר. העם היהודי שב לארצו וכונן בה מדינה תוך השבועה ההיסטורית: לעולם לא עוד. אבל ביום ההוא חלפו שעות עד שישראל הרשמית וצה"ל הדפו את מתקפת חמאס ועמדו בהתחייבותם. בזמן הזה מחבלי חמאס רצחו, אנסו, ביתרו ושרפו מאות אזרחים וחיילים, ובתוך הריק, צמחו הגיבורים. אלה שבלי לחכות לפקודה, בלי להבין את מפת האיומים, תפסו נשק וירדו דרומה להציל את אחיהם, או נסעו הלוך ושוב מהתופת תחת אש אל אזורים בטוחים והצילו חיים של מאות.
בספרו "אנחנו בדרך" (הוצאת סלע מאיר), שיוצא לאור בימים אלה, מביא נחום אבניאל את סיפוריהם של גיבורי 7 באוקטובר, ובו, לראשונה, מוקדשים שני פרקים לסיפורים שטרם סופרו על גבורת אנשי שדרות ואופקים. שתי הערים בנגב המערבי שהפכו למוקדי לחימה ושסיפורן לעיתים נפקד ממארג העדויות שסופרו מאז. את התיאור המעודד מעט שבפתח הכתבה אומר לאבניאל הרב שמואל סלוטקי, אביהם של נועם וישי ז"ל, בפרק "אחים לנשק", המתאר את גבורתם מהרגע שיצאו מבתיהם שבבאר שבע ועד לקרב על קיבוץ עלומים, שבו לבסוף גם נפלו.
כתבת בהקדמה: "מטרתם (של מחבלי חמאס, שא"כ) היתה להחזיר לתודעת העולם את דמות היהודי הנרדף - כאילו לא קמה כאן מדינה. יהודי בארי הם אותם יהודים מתוניס ומקישינב, מבגדד ומווילנה, רועדים מפחד, נטושים". גיבורי הספר מוכיחים שהם נכשלו?
"אני גם כותב שם שעצם היכולת שלנו להיות גם וגם זה מה שהתחדש. אנחנו יודעים מה זה להיות יהודים ומה זה להיות רדופים. סבא וסבתא שלי היו תחת השלטון הנאצי בתוניסיה. סבא שלי היה בעבודות כפייה. מהצד האירופי שלי, סבא שלי בגיל 9 ברח מהולנד לדרום אמריקה ב־1939, ומשם לארה"ב. סבא רבא שלי עזב מגרמניה להולנד כבר ב־1919 אחרי מלחמת העולם הראשונה כשאמר ש'אין פה עתיד ליהודים', וסבתא שלי בהונגריה התחבאה במנזר וככה שרדה את המלחמה. אז אני יודע מה זה להיות יהודי.
"יש לנו התנשאות צברית מובנית כזאת 'זה היה הם בגלות', והנה אנחנו מקבלים את זה שוב לפנים - מה זה להיות יהודי בעולם שלא אוהב יהודים. אנחנו מקבלים את זה בקמפוסים ומקבלים את זה באו"ם ומהשכנים שלנו כאן. אבל החידוש הוא שיש לנו יכולת להתגבר - להיות גיבורים. וזה מה שהתגלה ביום הזה. במצב שבו אנחנו באמת נתונים לפוגרום גם אנשים אמיצים מאוד בנובה ברעים, בבארי ובכפר עזה שהלכו עם אקדחים מול הסכנה וגם אנשים אחרים שבאו מבחוץ לעזור. אני שנים אומר שישראלי זה יהודי עם M16. זה לא קישוט או מיליטנטיות, זה מעמד נפשי שונה. לקחת את גורלך בידיך, להחליט איך אתה חי אבל גם להחליט איך אתה מת. זו פריבילגיה שעד לא מזמן לא היתה ליהודים".
עיר זה לא קיבוץ
לתוך מקבץ הספרים על גיבורי 7 באוקטובר שיוצא לאור בחודשים האחרונים, מצטרף כעת גם ספרו של אבניאל, שעליו הוא מקפיד לומר שזה לא הספר שלו אלא של הגיבורים המסופרים בו. ובכל זאת למספר חלק נכבד גם במהות. הוא שוזר פנימה רגש, נקודת מבט ואת כל הייחודיות שבמעשי הגבורה שהגיבורים מנסים להשיל מעצמם. אבניאל, בן 40, נשוי ואב לשלושה, תושב אפרת, הוא יוצר תוכן בדיגיטל של התאגיד בחצי משרה, עוסק בכתיבה וגם "פריק של מלחמות" (כך הוא מעיד על עצמו). כשהוצאת סלע מאיר פנו אליו שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה כדי לספר את סיפור הגיבורים במלחמה, הוא נענה מייד. "טכנית זה הספר השלישי שאני כותב. ערכתי שני ספרים בהוצאה: 'ודרך אין אחרת' על מלחמת העצמאות, ואת האוטוביוגרפיה של יעקב אחימאיר. במקצוע שלי אני מספר סיפורים", אומר אבניאל.
"בצד המהותי, 7 באוקטובר היה יום שבו איבדנו את השליטה. מיקוד השליטה היה חיצוני, וכיהודים לספר את הסיפור בדרך שלך זה להחזיר את מיקוד השליטה אליך, ואני חושב שחשוב שנחליט איך אנחנו מספרים את הסיפור. אני קורא עכשיו ספר של איתמר לוין, 'מבעד לדמעות', על הומור של יהודים בתקופת השואה, והוא אומר בו שהיהודים לא יכלו לשלוט בגורל שלהם. היטלר היה אי שם בברלין, והם היו בתוניסיה ובכל מיני מקומות, אבל הם יכלו לספר את הסיפור. זה לא עזר להציל אותם, אבל עזר להם לחוות חוויית שליטה בחיים שלהם כמה שהם יכלו. היום אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור מחזק ואנחנו יכולים לבחור לספר סיפור שהוא מחליש. ומי שמספר סיפורים מחלישים, זו זכותו המלאה וזה טבעי וזו אמת. אבל יש עוד סיפורים של אמת שאפשר לספר".
אז אם נמקד - הייחודיות בספר הזה היא בסיפוריהם של אותם גיבורים שבאו מבחוץ להציל, ולכן אנשי הקיבוצים, למשל, לא בפנים?
"אני אתן מענה לשאלות שכבר מגיעות אלי על מי לא מופיע בספר. יש מאות גיבורים, אם לא יותר, אבל לפעמים צריך להתמקד, כמו בכל יצירה. פה בחרנו להתמקד באנשים שבאו מבחוץ - פנימה. יש המון גיבורים מקומיים במושבים, בקיבוצים, בנובה. יחד עם ההוצאה בחרנו לקחת אזרחים שזה לא התפקיד שלהם, בדגש בשני פרקים על אופקים ועל שדרות, שהגיבורים שם הם מקומיים אבל בסוף זאת עיר וזה שונה".
מה הכוונה?
"רמת המחויבות לצאת החוצה ולתת מענה כשתוקפים אנשים שאתה לא מכיר ברחובות היא נמוכה יותר בעיר מאשר בקיבוץ, ואת זה הדגשנו בשדרות ובאופקים. את האנשים האלה היה קשה למצוא, כי פחות סיפרו עליהם. טלי חדד ובנה איתמר והרב שחר בוצחק, שמשיא משואה, ובשדרות הרב חיים סאסי. היו עליהם כתבות, אבל הסיפור השלם לא סופר עד היום. אפשר לכתוב ספר שלם על מה שקרה ב־7 באוקטובר באופקים וספר שלם על שדרות".
הוא מתמקד באחד הסיפורים שלא הכרתי בעיר הולדתי. "אמיתי אורים, בחור בחופשה מצה"ל, יוצא בבוקר לתפילה. בהתחלה הוא משאיר את הנשק בבית, אבל אז הוא פוגש את החיילים ב'דוד' כשהם הלומי קרב. הוא עדיין לא מבין מה קורה, אבל חוזר הביתה ולוקח את הנשק. במקרה הוא עובר דרך בית הכנסת של ההורים שלו והרב שם אומר לו 'תישאר איתנו', והוא נשאר. ואז במו ידיו, עם עוד קצין במילואים, אמיתי מציל 13 מתפללים.
"אלמלא הוא ודוד בן שימול, 13 מתפללים - גופות. המחבלים זורקים רימונים לבית הכנסת. הוא מספר איך המתפללים, אנשים מבוגרים, מתחבאים בשירותים, ושני מבוגרים שלא נשאר להם מקום תופסים מחסה ליד ארון הקודש. התיאור כל כך קשה, יש יותר פוגרום מזה? והוא נותן שני כדורים כל פעם, וזה הספיק. המחבלים פחדו להיכנס, והרימונים שהם זרקו פנימה לא מתפוצצים".
המאפיין הייחודי של הערים בדרום הוביל גם לגילוי שלו על אותם תושבים ובעיקר על היכולות שלהם. "האחים גורי ז"ל מאופקים לא ידעו מה קורה, הם שמעו יריות ורצו החוצה. זה לא סביר. אתה רואה תחושת מחויבות מאוד עמוקה של האנשים לשכנים שלהם, למקום שלהם. זה היה גם גילוי בשבילי - אלה לא המקומות האלה שחשבת עליהם שהם צעד אחד אחרי כולם, פחות משוכללים. לא. זה מקום חי, מתפקד, חיוני ואמיץ שמוכן גם להגן על עצמו. זה גילוי מדהים. אתה מצפה שמי שיש לו פחות כלים אז הוא גם פחות ייקח אחריות, ולא, אתה רואה שיש להם כלים ויש להם אחריות".
גילוי נאות נדרש - לנחום ולי היכרות מוקדמת והוא ביקש שאסייע לו בתיווך לסיפורי הגבורה של שדרות בשלב התחקיר לספר. כשאנחנו מדברים על התוצאות בראיון, הוא עומד על נקודה שבעיניי היא מהותית. "בשדרות אמרו לי ש־7 באוקטובר מתחיל הרבה לפני 7 באוקטובר. אלאור טוויל משדרות אומר את זה כך - 'היה נדמה לנו שאפשר להכיל את הירי על שדרות. לי זה הפריע בזמן אמת, אבל אין למי לפנות'. האויב שלנו מבין אותנו מצוין ואנחנו בחרנו לא לגבות ממנו מחיר בחזרה כי אהבנו את החיים השקטים, וזה בא על חשבון החיים של האחים שלנו בשדרות. אנחנו בחרנו שהם יהיו תחת אש. זו היתה חולשה באחווה בינינו, וזה משהו ש־7 באוקטובר קורא לנו לתקן".
אין גיבור בודד
כשאנחנו צוללים לסיפורים המובאים בספר, הוא מתמקד מייד בגיבור הפרק הראשון - יגאל זינגר, שוטר. לכאורה חריגה מיידית ממה שאבניאל מתאר רק רגעים קודם לכן על גיבורים אזרחיים. "הוא קצת לא מתאים לתמה של הספר כי הוא שוטר, אבל ראינו מההתחלה את הסיפור שלו וכמה הוא מתעקש שלא יעשו אותו גיבור וכמה הוא מתבטל מול החברים שלו שנהרגו שם, שנשארו מאחור כשהוא חילץ עשרות או מאות אנשים מהנובה, והוא גיבור עצום. הכנסנו אותו לספר כי הוא כבר חזר לנתיבות, אבל בחר להיכנס שוב פנימה ולחפש נשק ואז קסדה ומחסנית אחת כדי להילחם במחבלים למרות שהיו לו כל הסיבות בעולם שלא לעשות את זה.
"תפס אותי שהוא אמר לי בראיון איתו: 'אין מטוסים, אין צה"ל. אם אני לא אלך, מי ילך?' זה משפט שהוא תמצית של הכל, והוא גם הכותרת של הפרק. גם רמי דוידיאן ממושב פטיש שחילץ מאות מבלים מהנובה. השביתו לו שתי מכוניות מירי מחבלים והוא המשיך. זינגר וגם הוא מספרים מאוד טכני, אגב כמו בתנ"ך. התנ"ך מדבר פעולות ופחות רגשות, וגם בספר הזה המעשים מדברים. אני עבדתי על הדגשת הרגש מתוך אותם פעולות ומעשים. כי בסוף זו לא כרוניקה וזה לא דו"ח ועדת חקירה, זה ספר".
אתה מדבר הרבה על סיפורים בקנה מידה תנ"כי - אל מול מאות ואלפי מחבלים - יחידים שהצליחו להציל מאות.
"אני אלך עם הלב. דיברנו על יגאל זינגר, ויש עוד. למשל, הסיפור של האחים סלוטקי. שני אחים שגרים בבאר שבע, אחד דתי ואחד לא דתי, שומעים את האזעקות בבוקר, מבינים שמשהו קורה כבר בתשע בבוקר, לוקחים שני אקדחים ונוסעים להילחם. אנשים נורמליים כמוני וכמוך הולכים ליחידה להתגייס, להתארגן, והם לעומת זאת יורדים מייד לשטח. ויש להם הזדמנות לחזור, אח שלהם, אדם שפוי, אומר להם 'מה אתם עושים? יש לכם משפחות, תחזרו הביתה', והם ממשיכים.
"הם מצליחים להגיע עד עלומים, ואבא שלהם מספר שמן הסתם הם ראו מכוניות של בורחים, שמסמנים להם שמסוכן, והם ממשיכים. הם רואים את המחבלים בעיניים בצומת עלומים, אז תעשו פרסה, ולא - הם פורקים. הם רואים חייל וקצין פצועים והם מחפים על החיילים כדי שיוכלו לסגת לתוך עלומים, ואז הם מסתערים על מספר עצום של מחבלים, בערך 40, עם שני אקדחים. זה סיפור לא סביר. אני לא יודע כמה זמן הם נלחמו. לפי מצלמות האבטחה, הם הגיעו בשעה 9:46, והטלפון שלהם מפסיק לזוז ב־10:25. זה המון זמן בשביל קרב".
"עוד דבר שצריך להגיד - אין גיבור אחד בסיפורים האלה", הוא מדגיש את מארג סיפורי הגבורה אף שספרו מתייחס ליחידים. "יוסי טהר ז"ל, איש שב"כ, הלך למפלסים. הוא לא היה חייב, למעשה הוא היה חייב לא. פקדו עליו לחזור. הוא הלך לחלץ לוחם שב"כ ואחרי שחילץ אותו במסוק הוא חזר להציל את מפלסים. אבל את מפלסים הציל לא רק הכוח שלו, היתה גם כיתת כוננות והיו עוד כוחות. על עלומים נלחמו כיתת הכוננות וכוחות מיוחדים וצנחנים ושוטרי יס"מ והאחים סלוטקי. זה כמעט אף פעם לא אדם אחד אלא מערכה, והמאמץ המשותף הוא שמוליד את התוצאות המוצלחות יחסית".
ומה המסקנה שלך מ־7 באוקטובר?
"כשאני הייתי ילד היו הורים שאמרו לילדים שלהם 'כשתגדל כבר לא תצטרך ללכת לצבא'. המסקנה שלי מ־7 באוקטובר היא שאין לנו פריבילגיה לאוטופיות. לילד שלי אני אומר 'כשתגדל כבר לא יהיה רובה תבור - יהיה משהו מתקדם יותר'".
ודרך אין אחרת
כתבת בספר ש"גבורה היא אהבת החיים ולא זלזול במוות". איך למדת את זה?
"אנשים הטילו את עצמם לתוך התופת בעיניים פקוחות וזה מטורף, אבל קלמנזון אומר את זה יפה: 'זה לא שלא פחדנו, ולא שלא רצינו להפסיק - רצינו להפסיק. אבל מה שגורם לך לרצות להפסיק גם גורם לך להמשיך - אתה רוצה לחזור למשפחה שלך, אבל אתה מציל משפחות'. התחושה שלהם היתה שהם מצילים את המשפחות שלהם. אף אחד לא הקל ראש בסכנה ולא חיפש אקשן. אף אחד מהם. אבל הם כן הבינו שיש למעשים שלהם משמעות להצלת חיים של אחרים, וזה מה שהדריך אותם.
"הרב חיים סאסי משדרות אמר לי 'יש לך אקדח, לא תלך?' האיש הזה הציל שני אנשים. לא הצליח להציל שישה, נפצע בעצמו בצורה לא פשוטה בכלל כשניסה להציל עוד אדם, שוטר, והוא מתוסכל שלא הצליח להציל יותר. אלה האנשים. זה לא בן אדם שאומר 'בואו תעשו פסל בדמותי'. גם יגאל זינגר, שהציל עשרות או מאות אנשים, נותר בתחושה דומה של 'למה לא הצלחתי יותר'".
יכול להיות שעלית בספר על מאפיין של גיבורים בני זמננו ואולי בכלל - אלה עם הפרעת הקשב ADHD, אלה שלא הולכים בתלם, שלא חיכו לפקודה, שהסתערו קדימה.
"תראי, אני לא חושב שזה הוגן להגיד שגיבורים הם אנשים עם הפרעות קשב וריכוז", הוא צוחק. "אבל זה היה מאוד בולט. הרב סלוטקי כאבא אומר את זה. אני לא יודע אם הפרעת קשב היא הכותרת הנכונה, אבל אלה אנשים שהם לא כמוני, שהם לא מסגרתיים, לא נכנעים לקונבנציות ולא מחכים לפקודות".
זה מזכיר את הבנים למשפחת קלמנזון בבארי.
"קלמנזון בהקשר הזה לא חיכו לפקודה. הם ראו את המבוכה, חוסר במנהיגות, ולקחו את המושכות. אנחנו נשיג רכב ממוגן, אנחנו נשיג נשק לאחיין שלנו. הם פתחו אמבולנס - ראו שם חייל פצוע, אמרו לו 'אנחנו מהיחידה שלך' ולקחו את הנשק שלו. אני בעולם של לשאול 'אבל איפה הנשק הזה רשום?' הם לא שם".
היה מאפיין נוסף שהבחנת בו שחוזר על עצמו בגיבורים שראיינת וכתבת עליהם?
"מה שמדהים היה בתחושה שחוזרת אצלם שהם לא היו מסוגלים לעשות אחרת. כל אחד שעימתי אותו עם זה שהוא גיבור, חזר ואמר שבכלל לא היתה לו בחירה, 'לא יכולנו לעשות אחרת'. אם יש לי אקדח - אני הולך להגן על אנשים. יש לי אמבולנס - אני הולך להציל אנשים. זה לא מקטין את הגבורה, זה מעצים את הגבורה בעיניי".
ויש אנשים רגילים?
"בדיוק. לא פחדנים או נמושות. אנשים אנושיים. זה הדבר הכי טבעי בעולם לפחד כשיורים עליך. להיכנס לטראומה. הרי בשדרות היה 'דוד' עם שלושה חיילים שלא תפקדו וניסו לבקש מהם 'תבואו לכאן ולשם' - והם לא תפקדו. אלוף (מיל') ישראל זיו (גם לו מוקדש פרק) פגש חיילים שלא תפקדו. ממה ששמעתי היו גם מפקדים בכירים שנכנסו לשוק. זה לא ספר שמנסה להסתיר את הכישלון של אותו יום ואת האסון של אותו יום. הוא גם לא מסתיר. האסון הוא הרגע שבתוכו צומחים הגיבורים. זה מחזק אותנו לדעת שיש אנשים כאלה בתוכנו, הם נדירים יותר כי הם גיבורי־על, ואולי יש גיבור־על כזה בכל אחד מאיתנו, אולי... לא תמיד".