בדיחה יהודית עתיקה מספרת על אדם שנהג לענות על כל שאלה בשאלה אחרת. כשהדבר נמאס על חבריו, הם שאלו אותו: "למה אתה עונה תמיד על כל שאלה בשאלה?" ענה אותו יהודי: "למה לא?"
החיבה היהודית לשאלות היא כנראה אחד היסודות הבסיסיים ביותר בתרבות העברית. וממש כמו שלאסקימואים יש המון מילים ל"שלג" - כך לנו יש את השאלה, הקושיה, התמיהה, התהייה, ועוד לא מעט מילים בעברית שנועדו לתאר מציאות של חוסר הסכמה או ודאות. מעניין לשים לב שבניגוד למילים שמתארות ספקות, שמהן יש לנו בעברית בשפע - למציאות שבה אדם מקבל הוראות ומבצע אותן ללא שום שאלה, אין לנו מילה בעברית. "ציות", כפי שנהג לומר הרב זקס, זו מילה ארמית שלא מוזכרת בתנ"ך. השפה המקראית מצליחה להסתדר בלעדיה.
הדבר הבסיסי ביותר שלומד כל ילד בגן לקראת חג הפסח זה לשאול שאלות. הילדים שלנו לומדים מגיל אפס שבערב המכונן של עם ישראל, בכינוס המשפחתי החשוב ביותר בשנה, התפקיד שלהם הוא לתמוה ולהקשות. לא להקשיב, לא לשבת בידיים שלובות, לא להיות בשקט ולא לעשות מה שאומרים להם, אלא לעמוד על הכיסא ולדרוש מההורים נימוקים והסברים.
ההקפדה של חכמים על עניין השאלות היא כה קיצונית, עד שהגמרא קובעת כך: "חכם בנו - שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו. ואם לאו - הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קטז, עמוד א). את חג הפסח אי אפשר לחגוג ללא קושיות. גם חכמים שיודעים את התשובה לא רשאים לדלג על "מה נשתנה", ומי שחלילה מוצא את עצמו מסב לבד בליל הסדר, חייב לשאול את עצמו את ארבע הקושיות.
נראה לי שזה קשור לכך שפסח הוא חג החירות. אחד המאפיינים הכי בסיסיים של עבדים זה שהם לא שואלים שאלות. העבד מקבל את השעבוד כנתון. הוא מציית ומבצע, בלי קושיה ובלי תהייה. בחג שבו אנחנו חוגגים את יציאת אבותינו מעבדות לחירות, אנחנו מתנהגים כבני חורין: שותים יין, סועדים בהסבה, ובעיקר - שואלים, מקשים ומבררים. זה מה שעושים אנשים חופשיים.
בחודשים האחרונים אני שומע לא מעט קולות, שבשם השאיפה לאחדות, לחיבור ולחיזוק בעת המלחמה טוענים שזה לא הזמן לביקורת, לוויכוחים או להפגנות. בזמנים קשים, כך הם נוהגים לומר, צריך להתלכד ולצופף את השורות - לא לתת מקום לקולות של מאבק ומחאה, ערעורים ופילוגים. כשאני מתבונן באופן שבו עיצבו חכמים את חג הפסח ואת ליל הסדר שלנו, אני רואה הצעה דווקא למודל אחר.
עיקר העיקרים ויסוד היסודות של חג הפסח הוא החיבור והשייכות. לבן הרשע אנחנו קוראים "רשע" רק כי הוא "הוציא את עצמו מן הכלל". כל מהות החג היא השותפות החברתית, המשפחתית והקהילתית של עם ישראל כולו, ולא במקרה ליל הסדר הוא כנראה המועד הנחגג ביותר בקרב העם היהודי עד היום. אבל חז"ל לא חשבו שחיבור ושייכות צריכים להיות עיוורים. הם האמינו שאפשר להיות שותפים מלאים, ועדיין לשאול שאלות קשות. בעקבותיהם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להטיל ספק ולהקשות, ולא לשתוק ולציית. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, דווקא השיטה הזו מצליחה לשמר את המסורת כבר אלפי שנים.
הנקודה החשובה היא שלא מספיק רק לשאול - צריך גם "לדעת לשאול". הרי כשאומרים על אדם שהוא "לא יודע לנהוג" מתכוונים לומר שהוא נוהג - אבל נוהג גרוע. וכשאומרים על אדם שהוא "לא יודע לבשל", מתכוונים בדרך כלל לומר שהאוכל שהוא מבשל לא מוצלח. ומתברר שיש בינינו מי ששואל, ובכל זאת לא יודע לשאול.
לשאול ולהקשות זו אמנות - צריך לדעת לעשות זאת בנימוס ובכבוד, בלי להתלהם ובלי להתבהם. צריך לעשות זאת באופן שבו ניתן יהיה להשיב, ובאופן שמעודד את הבנייה ואת התיקון, ולא את ההרס ואת החורבן. אבל כל אלה לא צריכים להוריד כמלוא נימה מחריפות השאלה. את הבן שאינו יודע לשאול - מלמדים לשאול, לא משתיקים אותו.
החברה הישראלית צריכה אחדות ולכידות, חוסן וחוזק. אבל את כל אלה לא נשיג מהשתקת המחלוקות, מסתימת פיות, מטשטוש הביקורת או מדחיית הדיון. סוד כוחנו ועוצמתנו, שהחזיק אותנו במשך אלפי שנים קשות, היה שידענו לשאול ולהקשות. לכך חינכנו את ילדינו ועל כך הקפדנו בעצמנו. מה שחסר לנו, במשבר הגדול הזה, הוא לא סולידריות מעושה ואחדות מזויפת שנבנית באמצעות דחיקת הקושיות למרחבים או לזמנים אחרים. חסרה לנו היכולת לדעת לשאול כמו שצריך. להניח את הקושיות במרכז השולחן ולדון בהן במלוא חומרתן. בנועם ובענייניות, בלב פתוח ובכובד ראש. כבר אלפי שנים, זהו המפתח ליציאה מעבדות לחירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו