אונס בשם אללה, יש דבר כזה

ביום שלישי כולנו הזדעזענו מעדותה של עמית סוסנה על ההתעללות המינית שעברה בשבי חמאס. תחשבו כמה נחמד לנו שבאוניברסיטה העברית לימדה, וכנראה עוד תלמד, פרופ' נדירה שלהוב־קיבורקיאן, לצד חבריה בעלי המוסר הנאצל שהפגינו בעד זכותה להכחיש שואה. בתחילת השבוע ראיינתי ברדיו את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. הוא נפגש עם האחראית על התיק הישראלי־פלשתיני במשרד החוץ האמריקני וסיפר: "פתאום היא הטיחה בי שישראל מתעללת מינית באופן שיטתי בנשים פלשתיניות. אני שואל אותה מאיפה היא מביאה את זה, והיא אומרת 'מה זאת אומרת, זה נאמר באו"ם'". הבנתם?

אולי אביבי היה צריך לשלוף לה את העבודה של טל ניצן. ב־2007 העניקה האגודה הישראלית לסוציולוגיה ציון שבח לעבודת מחקר של טל ניצן, חוקרת בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. שם העבודה: "גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי־פלשתיני". שאלת המחקר המרכזית היתה: "מדוע חיילי צה"ל לא אונסים נשים פלשתיניות?"

מסקנות המחקר של ניצן היו שהסיבה שחיילי צה"ל לא אונסים פלשתיניות היא כי נשים פלשתיניות עברו תהליך של דה־הומניזציה בקרב החברה הישראלית. במילים אחרות, לוחמי צה"ל לא אונסים נשים פלשתיניות כי הם גזענים שנגעלים מערביות - לא משום שהם מוסריים. וואו, איזו תובנה מדהימה ועמוקה!

אז, בעצם, אם היו פחות גזענים הם היו יותר אונסים? זה בעצם מסר מרומם. ברור שעדיף להיות גזען מאשר אנס. או שאולי עדיף אנס כדי שלא יגידו שאתה גזען? כלומר, חברה שרוצה להימנע מתופעות כמו אונס צריכה לחנך את בניה להיות גזענים, ואילו חברה שמחנכת לגזענות צריכה לחנך לאונס. קצת קשה לעקוב אחרי ההיגיון המתוחכם הזה. ממש אקדמיה ישראלית במיטבה. מזל שיש לנו את הרוח הביקורתית והאובייקטיביות של לימודי המגדר, אחרת היינו עלולים להאמין שצה"ל פשוט מוסרי.

אם אתם שואלים אותי - קו ישיר מחבר בין המחקר המטורלל של ניצן לשתיקת ארגוני הנשים העולמיים לנוכח האונס השיטתי ב־7 באוקטובר, כפי שהיטיבה להסביר האינטלקטואלית הגדולה מברקלי, חוקרת המגדר והיהודייה המדופלמת ג'ודית באטלר: "חמאס הוא ארגון התנגדות". ההיגיון פשוט: הנוחבה הם לוחמי חופש, הם אנסו נשים יהודיות כי הם רוצים לכונן בעזה דמוקרטיה שמבוססת על עקרון השוויון, דמוקרטיה שבה מותר לאנוס נשים - יהודיות, נוצריות או חילוניות - ללא הבדל דת, גזע ומין.

אבל מה לנו כי נלין על הגויים. מעצמנו אנו צריכים לבקש תשובות. ב־7 בפברואר 2019 יצא ערפאת ארפאעיה ימ"ש מביתו, מצויד בסכין ובכיפה, במטרה לבצע פיגוע. הוא חדר לשטח ירושלים דרך פרצה בגדר ההפרדה בסמוך לבית ג'אלא, פרצה שנותרה חשופה אחרי שבג"ץ קיבל ב־2015 עתירה נגד בניית הגדר.

בחורש סמוך לעין יעל הוא פגש באורי אנסבכר הי"ד. הוא אנס ורצח אותה באכזריות. בחקירתו התפאר: "גרמתי להוריי גאווה גדולה על מה שעשיתי. לא סתם אנסתי ורצחתי מישהי, אלא רצחתי יהודייה". באותו יום ממש, באיזמיר שבטורקיה, קפצה אל מותה, או נזרקה אל מותה, סואר קבלאוי, סטודנטית ערבייה מאום אל־פחם. אביה ואחיה נעצרו בחשד שרצחו אותה על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה".

למחרת פרסמה שדולת הנשים הודעה הכורכת את רצח סואר קבלאוי מאום אל־פחם, שנרצחה כאמור בידי אביה ואחיה, עם הרצח של אורי אנסבכר, ובשני המקרים המניע היה "מגדרי". בעמוד הפמיניסטי המוביל "פוליטיקלי קוראת" נכתב: "זאת מלחמה מגדרית עלינו כנשים. במלחמה הזאת אני בצד של אחיותיי מכל רקע, מוצא וצבע. אחיותיי, אנחנו במצב חירום".

במילים אחרות - על פי התפיסה של השמאל הפמיניסטי השפוי והנאור, האונס של אורי אנסבכר והמוות של סואר קבלאוי לא התרחשו בגלל מניעים לאומניים או דתיים או תרבותיים (כלומר ברבריים ופרימיטיביים), אלא בגלל גבריות רעילה, בגלל הפטריארכיה, או אולי משום שגברים שוכחים להוריד את הקרש בשירותים. אולי זו הסיבה שלא מפתיע, ואפילו מתבקש, שהן הראשונות שייעלבו ושייפגעו מיחס ארגוני הנשים במערב לאונס השיטתי ב־7 באוקטובר. זה אפילו לא אירוני - סתם עלוב.

אז כן, במסגרת הספורט הלאומי העכשווי לניפוץ קונספציות, הרשו לי להציע עוד קונספציה שחייבת, אבל חייבת, להיעלם מחיינו. הקונספציה שכל אלימות מינית היא על רקע מגדרי. כי אם יש משהו ש־7 באוקטובר הוכיח לנו, זה שאונס נשים על רקע דתי אסלאמי אינו רק מותר, אלא נאצל בעיניהם הסוטות ובעיני השמאל המערבי המנוון. זו ההיסטוריה, חברים, זו ההיסטוריה. אונס במלחמה אינו חדש, ואונס של שבויות מלחמה או סתם קורבנות היה ונותר פרקטיקה שכיחה באסלאם. וזה מתחיל ישר בהתחלה. לא צריך להיות סלמאן רושדי כדי להכיר את הסיפורים.

אחת מנשותיו של מוחמד היתה צפיה בת חי בן אחיטוב. היא היתה בת 17 כשמוחמד טבח בבני שבטה, רצח את אביה ועינה את בעלה למוות, כשסרקו את בשרו במסרקות ברזל. אין ספק שבליל הכלולות היא חגגה.

לפני כמה שנים עורכת הדין המצרית נגלה אל־אימאם טענה שאונס הוא מסוגי ההתנגדות החדשה, ושלפלשתינים יש זכות לאנוס. פרופ' סועד סאלח מאוניברסיטת אל־אזהר פסקה שבזמן מלחמה מותר לאנוס נשים יהודיות כדי להשפיל אותן.

זה לא שמור ליהודיות. כל מי שאינן מוסלמיות - ארמניות, יזידיות, סודאניות נוצריות, ניגריות נוצריות. במזרח התיכון יש אנסים ממוצא מסוים אחד, ונאנסות ממוצאים רבים.

לפני שבוע התקיימה בכנסת ישיבה של השדולה למניעת פגיעות מיניות, שבמסגרתה דנו גם בנושא המושתק, שעד 7 באוקטובר היה מחוץ לגבולות הפוליטיקלי קורקט וכעת הגיע הזמן להניחו על השולחן: אלימות מינית על רקע לאומני.

על פי דוח של "הקול היהודי", מדי שנה נפתחות במשטרה כ־500 תלונות בגין עבירות מין של לא־יהודים שפוגעים ביהודיות. מתוכן רק תשעה מקרים הוכרו כפגיעה מינית על רקע לאומני. בין המקרים שלא הוכרו כלאומניים אפשר למצוא את המקרה של ברכאת אבו עסב, שבפברואר 23' פרץ לבית בגדרה, כפת אישה ואנס אותה לעיני ילדיה, וגם את המקרה שזעזע את המדינה כשפורץ בדואי ביצע מעשה סדום בבת 10 בזמן שהוריה ישנו.

אני באמת תוהה לגבי חבריי וחברותיי מהמחנה הנאור והפמיניסטי - נפלתם על הראש? כשאתם מכחישים פגיעה מינית לאומנית אתם פוגעים בנשים כדי לשמור על הנרקיסיזם האינפנטילי שלכם. לא פלא שהשתיקה של ארגוני הנשים העולמיים נובעת בדיוק מאותו מקור - מוסר מעוות שמאשים תמיד את מי שנתפס חזק ומצדיק תמיד את מי שנתפס חלש. אבל גם אם נתעלם ונכחיש, מקור הסכסוך דתי, וגם האונס לאומני־דתי. כי ככל הנראה אנחנו לא נלחמים פה 120 שנה על מעמד האישה.