קשה לקצור הצלחות בדיפלומטיה הציבורית הישראלית כאשר שני המסיתים הגדולים נגד ישראל וראש ממשלתה נתניהו הם גם שופרות התעמולה הגדולים בתבל: נשיא ארה"ב והאפיפיור. אחד מברך את המוסלמים לרגל חודש רמדאן ומסובב בברכתו המאוד פוליטית את המברג של "וירא בסבלותיו" של העם הפלשתיני, ו־30 אלף הרוגים כבר אמרתי? מתוכם אלפי ילדים, אמרתי? והשני חוזר שוב ושוב על המשוואה: אי אפשר לענות לטרור בטרור.
השבוע אמר האפיפיור כי יש שני אנשים קיצונים בעולם - זה יחיא סינוואר ובנימין נתניהו. אצל הנשיא ביידן כל סוף השבוע, לפניו ולאחריו, הוקדש לסימון שני מנהיגים מגונים: פוטין ונתניהו. פוטין לא יעצור באוקראינה. נתניהו רק גורם לישראל יותר נזק מתועלת. ביידן ממוקד בתפקידו לחולל דמוניזציה נגד המנהיג הישראלי ולהכניס את ישראל לאי־יציבות כחלק מהערכת המצב המודיעינית־האמריקנית. האמריקנים תופרים לכל מדינה את חליפת שינוי המשטר שלה.
יש מדינות שקונספירציה טובה של ה־CIA יחד עם ה־MI6 תעשה את העבודה. אצל אחרות זה כיבוש צבאי כדוגמת עיראק או אפגניסטן, ומולן ישנן מדינות דמוקרטיות או חצי־דמוקרטיות ששם אפשר להפעיל גיס חמישי של שמאל פרו־דמוקרטי/ליברלי, פרו־מערבי כנגד כוחות התומכים ברוסיה, או משהו דומה. מהפכות הצבע. ביידן בהתבטאויותיו לא שונה בהרבה מההתבטאויות של נשיא קולומביה. הכלל ברור: איפה שיש ממשלות שמאל, שם האנטי־ציונות והאנטי־ישראליות (אנטישמיות) משגשגות ומגיעות לשיאים חדשים. ביידן עדיין לא השווה בין ישראל לנאצים ולא השתמש בביטויים גסים כמו ארדואן.
ישראל מול ארה"ב. זה קלסיקה של מדינה עם משטר לאומי, לאומיות, כנגד אימפריאליזם. האימפריאליזם יותר גרוע. בהרבה. בהיותו אמריקני הוא רק מתהדר בכך שאינו לאומי ובמידה רבה מנותק מהאינטרסים הלאומיים המסורתיים של אמריקה. אבל עדיין זה אימפריאליזם ופשוט מדהים איך האינסטינקטים הרדומים של האימפריאליזם הקולוניאליסטי הרודני מתעוררים אפילו אצל אישים כמו אנתוני בלינקן או קאמלה האריס. טובתה של ארה"ב היא הדבר האחרון שמעניין את שניהם. ובכל זאת, הם מרגישים בבית בתפקיד הנציב העליון בישראל ובשטחים.
הישרדות 2024
מהלך הפיצול של סער מעמיד את גנץ בפני דילמה: אובדן השפעה בקבינט או הליכה למדבר האנארכיסטי של נתיבי איילון במוצאי שבת
הערכת המצב המודיעינית השנתית יכולה להתפרש גם כהגדרת יעד לפעולה. זו מעין נבואה שנועדה להגשים את עצמה באמצעים הידועים לאמריקנים: "תוחלת ההישרדות של נתניהו כמנהיג ושל הקואליציה הממשלתית של ימין קיצוני ומפלגות חרדיות המנהלת מדיניות נוקשה בנושאי ביטחון והפלשתינים עשויה להיות בסכנה. חוסר האמון ביכולתו של נתניהו לשלוט העמיק והתפשט בציבור מהמצב הגרוע שהיה עוד לפני המלחמה, ואנחנו מצפים למחאות נרחבות בדרישה להתפטרותו ולעריכת בחירות חדשות. ממשלה שונה, יותר מתונה, היא אפשרות (סבירה)", נכתב ב"הערכת המודיעין" האמריקנית.
הפרסום המתוזמר של ההערכה הזאת נועד לאחד את הכוחות כדי לגרום לנפילת הממשלה ונתניהו עצמו. יש פרשנים בארה"ב שמפרשים את ה"הערכה" הזאת מבית המדרש של השירותים החשאיים כמזימת הפיכה. לפני כ־17 שנה, ב־2007, הובלטה הערכת המודיעין האמריקנית, כי איראן לא חותרת להשגת יכולת גרעינית. ההערכה היתה מנוגדת לחלוטין להערכה של ישראל ויצרה עימות מתמיד עם האמריקנים. הבעיה של האמריקנים ב־2024 היא שגם הקואליציה הקונילמלית של ממשלת ישראל היא מגובשת מספיק כדי לשרוד ולהעניק גב להנהגתו של נתניהו.
סער הודיע על פירוק המחנה הממלכתי ודורש להצטרף לקבינט המלחמה | אלעד גוטמן
ייתכן שבעוד כמה חודשים הם ישירו כמו ביוני 67' "אנו אחרי רפיח, כמו שרצית...", ואז יכתתו השותפים חרבות ברזל לפגיונות פוליטיים. בינתיים, גדעון סער הוכיח שהוא מנהיג לאומי יותר מאשר מניפולטור פוליטי ימני. סדר הפעולות נראה משמעותי: קודם גנץ טס לוושינגטון במעשה אנטי־ממלכתי ובכך מחשיד את עצמו בהקשר לכוונות הפוליטיות של האמריקנים; לאחר מכן דוח המודיעין; ועכשיו – פרישת גדעון סער מהשותפות עם גנץ. המהלך מחזק את ממשלת נתניהו, מבטל את רעיון העוועים של בחירות בזמן מלחמה ומעמיד את גנץ בפני דילמה: אובדן השפעה בקבינט או הליכה למדבר האנארכיסטי של נתיבי איילון במוצאי שבת.
הסוסים הדוהרים
ברק חירם צמח בגולני, איציק כהן ובר־כליפא אצל עופר וינטר בגבעתי וגולדפוס נולד מן הים. זה אומר שנפרדים מהמשמר הפרטוריאני של סיירת מטכ"ל
אחד הדברים המקובלים במאמרי ביטחון פובליציסטיים בגוון היסטורי הוא להביא ציטוט מדוד בן־גוריון או להתחבר לתקדים בן־גוריוני בנושאי הצבא. צעד בן־גוריוני בנושא תא"ל ברק חירם זה, למשל, להקפיץ אותו בשתי דרגות ולמנות אותו לרמטכ"ל במקום רא"ל הרצי הלוי שממשיך לפגוע ביכולת השליטה של הממשלה בצבא ולממש את אחריותה לביטחון.
כפי שמתגברים אצל הלוי ההיסוסים לגבי המינוי של חירם כמפקד אוגדת עזה, כך אינו מהסס לרגע בנושא המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. הלוי, כנאמן לקליקה של קודקודי הביטחון, נשכב על הכביש בכניסה למשרד ראש הממשלה כדי למנוע מתא"ל עופר וינטר להתמנות כמזכיר צבאי של רה"מ.
אבל המינוי של תא"ל חירם כמפקד אוגדת עזה כנראה יתממש. ואם לא, הוא יקבל תפקיד פיקודי מקביל. הבעיה העיקרית היא שכל נושא המינויים הבכירים מקבל דיון ציבורי ברמה של מינויים פוליטיים במשרד התחבורה. אריק שרון הוא הדוגמה ההיסטורית המתאימה לברק חירם. בהבדל אחד - חירם כמפקד קרבי עולה על אריק שרון שדמותו הפכה למיתוס.
שרון סיים את הסבב הראשון שלו בקריירה הצבאית בקרב מאוד שנוי במחלוקת, שמבחינת הפיקוד של שרון הוא היה כישלון. זה קרב המיתלה במלחמת סיני. בעקבות הספיקות והאבידות הרבות התארגן מרד פנימי בחטיבת הצנחנים נגד שרון, וב־1957 הוא פרש מהפיקוד על החטיבה. מי שהמשיכו להאמין בשרון ובהיותו מפקד שצה"ל לא יכול בלעדיו היו בן־גוריון עצמו ומשה דיין. בן־גוריון ביטא את האמון בשרון בכך שנכח באירוע הפרידה שלו מהחטיבה. איך השתנו הזמנים בשדותינו. אם בנימין נתניהו היה מופיע באירוע דומה לתא"ל ברק חירם, זה היה מתפרש כחסות פוליטית.
לכן המעורבות הגסה של בן גביר וסמוטריץ' בנושא כל כך רגיש כמו מינויים בכירים בצה"ל מזיקה מאוד לצבא ובוודאי לאוגדונר הבכיר והמוכשר. חירם היה מ"פ בסיירת אגוז במלחמת לבנון השנייה כשנפצע קשה ואיבד את עינו. זה קרה כתוצאה מהחלטתו כמפקד להישאר עם הכוח ולא להתפנות. הרופא הסביר לו שאם לא יתפנה מייד הוא יאבד את העין. אבל פינוי זה מסוק וחשיפת הכוח בפיקודו לתקיפות חיזבאללה.
אנשים שהכירו אותו בצעירותו הרגישו שמדובר באישיות של מנהיג צבאי שנועד לתפקידים הבכירים ביותר. צה"ל מתברך כיום בקבוצה של מפקדי אוגדות שהוכיחו את עצמם מעל ומעבר, הם מוכשרים ובעלי ניסיון קרבי שספק אם היה למפקדי אוגדות בעבר. השמות כבר ידועים: ברק חירם, דן גולדפוס, איציק כהן ודדו בר־כליפא. זו הנבחרת. פרסום ההערה הפיקודית לחירם בנושא הארוורד של רצועת עזה נועד כנראה ליצור רושם של רדיפה. לנסות לעטות עליו הילה של מפקד פזיז, חסר שיקול דעת ולא ממושמע. משהו שיתחרז עם ההאשמות של השמאל.
האמת היא שהערות פיקודיות הן דבר שבשגרה. לא צריך להסיק מזה שום מסקנות. כך אומרים מפקדי עבר שהתנסו בזה. במקרה של חירם זה יותר מורכב. בחודש ינואר, לפני קרוב לחודשיים, הוא החליט לפוצץ את בנייני אוניברסיטת "פלשתין" שהיו בהם מחבלים, וזה לא מצא חן בעיני האמריקנים. אלה דרשו "הבהרות". צמרת צה"ל נענתה מייד ופתחה בתחקיר. ההערה הפיקודית באה בעקבות הגילוי שחירם לא פנה לקבל אישור לפיצוץ מאלוף פיקוד דרום. בנסיבות הקרב ההחלטה של חירם לגיטימית לחלוטין; במסגרת ההחלטה לחסל את חמאס אפשר היה לצפות ממפקדי האוגדות להחלטות הרבה יותר מרחיקות לכת, כולל כיבוש רפיח.
האוגדונרים שהובילו את המערכה בעזה חייבים לתת את הטון בצה"ל. הפרשה של אריק שרון בזמנו הביאה אחרי עידן דיין להקפאתו במסלולי פעילות חוץ־פיקודיים. מי שגאל אותו וקידם אותו לתפקיד רמ"ט פיקוד צפון היה יצחק רבין כרמטכ"ל חדש ב־1964. ולאחר מכן העניק לו דרגת אלוף (ב־1967, ערב מלחמת ששת הימים). שרון הגיע לתפקידיו הבכירים כשהקליקה הפלמ"חאית שרדפה אותו שולטת בצה"ל. אלה היו רמטכ"לים בדמותם של דדו ובר־לב. היום הפיקוד הבכיר רועד כעלה נידף מרחש־ברחש של מעמד האקטיביסטים, ובעיקר האקטיביסטיות בראשותה של שלי יחימוביץ'. גם בלימת עופר וינטר התבצעה כשיתוף פעולה בין התנפלות עיתונאית של "הארץ" לשר הביטחון דאז בוגי יעלון. גם בעניינו של וינטר המעורבות של נפתלי בנט הזיקה.
נתניהו, לעומת בן־גוריון, חווה תוך כדי כהונתו שניים-שלושה ניסיונות פוטש. הראשון של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק יחד עם ראש השב"כ עמי אילון, בעקבות מאורעות מנהרת הכותל בסוף 1996. השני של ראשי שב"כ ומוסד אחרי שפרשו (דיסקין ודגן). השלישי (מי סופר) על ידי קליקת הלשעברים בשנה שקדמה לאוקטובר. ניסיון פוטש זה לא אומר שממש מתיישבים על כס השלטון, אלא מעבירים סדרת חינוך למפקדי העתיד וחונכים את הרמטכ"לים ברוח אופוזיציונית של סרבנות לדרג המדיני. נתניהו מעולם לא ניסה לדפוק על השולחן ולאכוף את החלטת המפלגה. וזאת הבעיה. כשהמפלגה שלטה בצבא ובזרועות הביטחון, לפחות הצמרת הצבאית קיבלה את מרות ראש הממשלה ושר הביטחון. מאז שעברנו משלטון המפלגה לשלטון החוק קרה דבר יותר גרוע: שלטון החוק חבר לקצונה הבכירה נגד הדרג המדיני הנבחר.
התקווה היא בזהותם הצבאית של האוגדונרים המנצחים. ברק חירם צמח לאורך שדרת הפיקוד של חטיבת גולני. איציק כהן ובר־כליפא צמחו אצל עופר וינטר בחטיבת גבעתי. גולדפוס נולד מן הים. זה אומר שנפרדים מהמשמר הפרטוריאני של מפקדי סיירת מטכ"ל.
עיניים למישיגן
ביידן החליט להעניק כוח־על ל־241 אלף המוסלמים במדינה המתנדנדת, על חשבון קבוצות אחרות. ככה זה כשהנשיא לשעבר אובמה יושב לו על הצוואר
במדינת מישיגן יש על פי המקורות ברשת 241 אלף מוסלמים. סך כל האוכלוסייה הוא כ־10 מיליון. יש פרשנויות שאומרות כי בלי ניצחון במישיגן לנשיא ביידן אין סיכוי לנצח בבחירות בנובמבר. ראינו את מסע ההתמסרות של אחד מבכירי המועצה לביטחון לאומי לקהילה המוסלמית במישיגן כדי להשמיע סוג של התנצלות ולהודות בטעויות שהממשל עשה ביחס לעזה.
הקומבינציה של המוסלמים בארה"ב יחד עם השמאל הרדיקלי מבריגה לתוך המפלגה הדמוקרטית גוש פעלתני של תומכי חמאס, תומכי טרור. בכל מקרה, זו בחירה של ביידן להעניק להם את הכוח הזה. יש הרבה קבוצות אוכלוסייה במישיגן. המחשבה שהניצחון תלוי בהצבעתם של כרבע מיליון מתושבי המדינה היא לא לגמרי הגיונית. יש נושאים כלליים ועקרוניים יותר שמשפיעים על יתר 9.75 מיליון התושבים. דווקא ההישענות על גיס חמישי בתוך המפלגה עלולה לדחוף לא מעט מצביעים גם מתוך בוחריה המסורתיים וגם מתוך העצמאיים לצידו של טראמפ. בייחוד אם החיזור המשפיל אחרי הקול המוסלמי במישיגן מלווה בדה־לגיטימציה לישראל. אז ישנו טיעון שההסתה נגד ביבי ונגד ישראל היא מה שיגייס את הבייס של הצעירים והשמאל האנטישמי תומך הטרור, כי הם המנוע של מנגנוני הבחירות.
לפי תיאורים של כתבים אוהדים דווקא, הדמוקרטים סובלים לא רק מבעיית הגיל של ביידן אלא מתרדמת כללית, חוסר עניין; ייתכן שזו נגזרת של אי שביעות הרצון מריצתו של ביידן. מה בכל זאת יכול להביא לו ניצחון: הסוגיה הכרונית של ההפלות מאז החלטת ביהמ"ש העליון לבטל את רו נגד וייד; והמופע הכרוני של הרפובליקנים כמי שאינם מסוגלים למשול. ביידן דבק בהחלטתו לרוץ פעם שנייה. הוא לא יפרוש. הוא מאמין בייעודו כנגד מועמדים אחרים של הדמוקרטים. נאום מצב האומה נתן לו דחף מסוים משום שהוכיח כי עוד יש בו רוח חיים. אבל הסיפור המוסלמי הוא תירוץ שמכסה על כך שהנשיא לשעבר אובמה יושב לביידן על הצוואר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו