חיים מיום ליום: התנהלות הממשלה לא תוביל לניצחון

הדי המבצע לחילוצם של פרננדו מרמן ולואיס הר טרם גוועו. מי שמצוי בפרטים יודע שמדובר בפעולה מסמרת שיער פי כמה מכפי שפורסם. דוגמה אחת, לא יחידה, היא באלתור שנדרש אליו לוחם הימ"מ שפרץ לדירה שבה הוחזקו החטופים. הוא נקט פעולה שונה מזאת שתורגלה וסוכמה, והצליח.

במבצעים כאלה המרחק בין הצלחה לכישלון הוא כחוט השערה. נדרשים בהם מודיעין איכותי, תכנון קפדני, מקצועיות עילאית ותעוזה רבה, אבל גם הרבה מזל. מספיק שאחד החטופים היה קם לשירותים, או שאחד המחבלים היה יוצא לעשן, והתוצאה היתה אחרת.

יותר מפעם אחת במהלך המלחמה היה צה"ל קרוב להגיע לכמה מהחטופים: ברוב המקרים זה הסתיים במפח נפש. המאמץ שמושקע בנושא והנכונות לקחת סיכונים הם חסרי תקדים. ייתכן שזה יאפשר להשיב הביתה עוד כמה חטופים, אבל לא הרבה מעבר לזה. רובם המכריע יחזרו רק בעסקה.

נתניהו ספג השבוע ביקורת חריפה על כך שדחה את ההצעה החדשה שגיבשו ראשי המוסד והשב"כ ומתאם החטופים ניצן אלון, ועל החלטתו שלא לשלוח שוב משלחת לשיחות בקהיר. המבקרים טועים: ראש הממשלה הוא לא חותמת גומי של המערכת שכפופה לו. חובתו לשמוע, זכותו להכריע אחרת - גם בסוגיה כואבת ורגישה כמו החטופים.

הבעיה של נתניהו היא לא בהחלטה, אלא בהתנהלות. כדרכו, הוא נסחט בקלות, ממדר, ולעיתים קרובות מדי גם משקר. כל מי שעבד איתו לאורך הקריירה הארוכה שלו - ובוודאי כל מי שעובד איתו כיום - איבד בו אמון. זה מתכון בעייתי ביותר להובלת מדינה שנתונה במשבר הביטחוני־כלכלי־חברתי הגדול בתולדותיה, בוודאי כאשר מאחוריו ניצבת ממשלת בלהות שממשיכה לקדם אג'נדות מבדלות בתקופה שבה העם משווע לחיבורים ולאחדות.

קחו את חוק הגיוס: מופת של שערורייה פוליטית. בעולם מתוקן, החרדים היו אמורים להגיע הבוקר לבקו"ם, כולם, ולהתגייס מרצון כהוקרה למדינה ששומרת עליהם ומזינה אותם. פעם אמרו שצה"ל אינו זקוק להם: המלחמה הנוכחית הוכיחה שחסרים לו חיילים. הוא מקצר שנות שירות ומכינות כדי למלא את השורות, מאריך את השירות הסדיר ומחזיק מילואימניקים כבר 100 ימים ויותר רחוק מהבית, מהמשפחה, מהעסקים, שלא לדבר על המחירים בגוף ובנפש.

ניחא לו החרדים היו מתגייסים לתחליף שירות צבאי (כן, גם הערבים). הבעיה היא שהם לא רק נמנעים גם מכך - הם גם מבקשים לקדם עכשיו מחדש את החוק שמשווה את תנאי האברכים לאלה של מי שמשרתים באמת את המדינה. זה מושחת, זה לא מוסרי, זה לא הגיוני. ישראל של אחרי 7 באוקטובר לא יכולה להטיל על אוכלוסייה אחת יותר נטל ביטחוני וכלכלי, ולפטור ממנו אוכלוסייה אחרת.

קחו גם את התקציב. את הכספים הקואליציוניים שמחולקים כי הבופה עדיין פתוח, ואת המשרדים המיותרים שנשמרים בקנאות למען החליפות הריקות שמכהנות בהם. כאילו לא די בנזק שגורמים השרים שמכהנים במשרדים החשובים באמת: בצלאל סמוטריץ' ונזקיו למשק הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. פה גדול, ביטחון עצמי בשמיים, אפס הבנה בתחום שהוא מופקד עליו (ע"ע התנהלותו בפרשת דירוג האשראי השבוע), ובעיקר אפס חמלה ורגישות אנושית למי שרחוקים מהסוגיות שהוא מבקש לקדם.

גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, סיפר לי ששר האוצר לא ביקר אותו אפילו פעם אחת במלחמה. ניחא זה, הוא אפילו לא עונה לו לטלפון. אתם מבינים? הקיבוצים בצפון מפונים, ההווה שלהם מפורק והעתיד לוט בערפל, והשר הקריטי ביותר לתפקוד שלהם (חוץ משר הביטחון) נוכח־נפקד. וזה לא רק הקיבוצניקים: גם דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה, אומר שסמוטריץ' לא קיים, וכמוהם ראשי מועצות נוספות באזור.

לזכותו של סמוטריץ' ייאמר שהוא לא לבד: גם ראש הממשלה וגם שרים רלוונטיים אחרים, כמו שר החקלאות אבי דיכטר, יכלו להתאמץ טיפה יותר. חלקם מתרצים זאת באיסור של גורמי הביטחון: מסוכן בצפון, והם עלולים להיפגע. זה קשקוש, כמובן; לקריית שמונה אפשר להגיע בקלות, וגם ליישובים סמוכי הגדר. זה דורש תיאום, ובעיקר אומץ. לא אומץ מול טילי האויב, אלא אומץ לעמוד מול ראשי המועצות, כיתות הכוננות והחקלאים, שנותרו להחזיק את היישובים לבדם.

אומץ מנהיגותי הוא מצרך שקונים בימים קשים. בישראל הוא קיים רק בראיונות רהב ובהצהרות לתקשורת. סמוטריץ' קבע השבוע (בראיון לעיתונאי ישי כהן), שהקמפיין למען החטופים פוגע בסיכוי להשיבם. זאת דעה לגיטימית לחלוטין, שרבים מצדדים בה. הבעיה היא שסמוטריץ' נימק אותה בכך שהוא "רואה בחומרי המודיעין שסינוואר יושב ורואה את ההפגנות ואת הקריאות 'עכשיו' ו'בכל מחיר', ואומר 'איזה יופי, עוד קצת סבלנות ואני מנצח'".

תנוח דעתכם: אין חומרי מודיעין כאלה. יש אולי הערכות, אבל אין מידע מוצק. איך אני יודע? כי למערכת הביטחון אין מושג איפה סינוואר, אז ודאי שאין לה מושג מה הוא חושב או אומר. הרי לפני דקה טענו בממשלה שסינוואר מנותק קשר ונס על נפשו, והנה פתאום שר האוצר יודע לספר שהוא מתרווח על כיסאו ונהנה מניצחונו הקרב. בקיצור, קשקוש שנועד לכסות על העובדה הפשוטה ששר האוצר מתנגד לעסקה.

הקמפיין המוחלט

נתניהו טבע מושג חדש במלחמה: ניצחון מוחלט. הקמפיין כבר בשיאו - לא עוצרים עד לניצחון המוחלט. יש כבר סקרים ומרצ'נדייז נלווה. הבעיה היא שחוץ מסיסמה קליטה, אין כאן כלום. לא תוכנית ולא ניצחון.

עזבו את הבעייתיות במילה "מוחלט", שמרפררת לעניינים טוטאליים אחרים בזמנים אחרים. הרי חמאס ופיגועים היו בעזה גם כשצה"ל שלט בה. וגם המלחמה בטרור התנהלה כאן מאז ומעולם. וגם בגזרות האחרות ישראל לא באמת ידעה יום אחד של שקט מימיה. ישראל חיה על חרבה תמיד, ותחיה גם בעתיד. אם יש משהו מוחלט, הוא המכה שהיא ספגה ב־7 באוקטובר, שחידדה את הצורך שלה להמשיך להילחם, כנראה לעד.

ניצחון מוחלט הוא מושג שלא קיים, אלא אם כן אתה מתכוון להשמיד את היריב כליל. האם נתניהו מתכוון להשמיד את העם הפלשתיני, או להגלותו כפי שמציעים כמה משריו? כי חמאס זה לא רק ארגון צבאי: זה בראש ובראשונה ארגון חברתי־דתי שחי בלבבות של מאמיניו. אפשר וצריך לנצח אותו צבאית, אבל ניצחון מוחלט קיים רק בלהג. אלא אם כן נתניהו מתכוון (כמו שחושדים יריביו) שהמלחמה לא תסתיים, כדי שלא ייאלץ להגיע לוועדות חקירה ולבחירות.

במקום להתנהל בקמפיין כש־130 אלף ישראלים עדיין מפונים, 134 ישראלים חטופים בעזה, כ־100 אלף אנשי מילואים עדיין מגויסים, ואינסוף עסקים ומשפחות חיים כבר יותר מארבעה חודשים בסימן שאלה - נדרשים הממשלה והעומד בראשה לנהל מערכה סדורה שבראשה ניצבת טובת המדינה, ולא טובתם האישית־פוליטית.

להגיד לתושבים את האמת

רפיח היא דוגמה טובה לכך: ישראל תגיע אליה כי היא חייבת, כחלק מהצורך לפרק את כלל גדודי חמאס בעזה ולהכריע את יכולותיו השלטוניות. כדי לפעול ברפיח צריכה ישראל תוכנית צבאית: הרמטכ"ל אמר השבוע שאישר כבר שלוש כאלה. היא צריכה גם תוכנית אזרחית: מה לעשות עם 1.4 מיליון פליטים שנמלטו לעיר, ונדרש לשנע אותם צפונה או מערבה כדי שאפשר יהיה להילחם ברפיח באפקטיביות. היא צריכה גם תוכנית הומניטרית: ברפיח הוקמו שלל תשתיות סיוע - מאספקת מזון ועד בתי חולים ובתי ספר ארעיים - שנדרש לשנע גם אותם כחלק מהמענה לאוכלוסייה, שהוא צורך בסיסי כדי לספק לישראל לגיטימציה בינלאומית למהלך.

כל אלה דורשים הכנה ותיאום הדוק עם ארה"ב, מצרים ושלל גופים בינלאומיים. הוא מתקיים בין דרגי העבודה, ומקרטע (וזה תיאור מחמיא) בין המנהיגים והממשלות. זאת תקלה שנדרש לתקן אותה. ישראל לא חיה בוואקום: היא זקוקה למצרים לטובת סגירה עתידית של הרצועה מפני הברחות, והיא זקוקה לאמריקנים לטובת סיוע כספי, צבאי ומדיני. מי שבונה על כך שתכף ביידן הולך וטראמפ מגיע, מוזמן לשמוע את מה שטראמפ אמר השבוע: אם ייבחר, לא יינתן עוד סיוע אמריקני בחינם, אלא רק כהלוואה - וגם היא בתנאים קשוחים.

ישראל תחיה על חרבה גם בעתיד, ולא רק בעזה. גם המציאות בצפון תחייב זאת. כשישוב שם השקט (אם ישוב, בהסכם שידחק את כוחות חיזבאללה מהגבול), הוא יהיה על תנאי. אפשר לסמוך על חיזבאללה שיאתגר אותו מיומו הראשון, מה שיחייב את ישראל להחליט אם היא עוצמת שוב עיניים או נלחמת על ביטחונה המיידי והעתידי, ומונעת בכוח את המשך תהליכי ההתעצמות וההתבססות על גבולה הצפוני.

המשמעות היא שאזורי הספר בדרום ובצפון יחיו במציאות ביטחונית שונה, לפחות בשנים הקרובות. מתבקש להגיד להם את זה כחלק מהחוזה המחודש שהמדינה צריכה לעשות איתם כעת, אחרי המחיר הכבד ששילמו ב־7 באוקטובר. מתבקש גם לעשות את מה שנגזר מזה; לפתוח את הכיס ברוחב לב לטובת שלל מצוקות שמחייבות פתרון: הן קודמות לצורכי הקואליציה.

"היום שאחרי", שתי המילים שהממשלה בורחת מהן, קיים בעזה, אבל גם בלבנון ובתוך ישראל. חובה להתכונן לקראתו, להבין לאן הולכים ומה נדרש, ולגבש את החלופות המתאימות. במקום לעשות זאת ולהתנהל כמו מדינה חזקה שבטוחה בעצמה ובעתידה, ישראל מתנהלת כמו בשטעטל - מתגלגלת מיום ליום ומקווה לטוב. זה לא מתכון לניצחון מוחלט, אלא לבלגן תמידי.

עונת הדליפות

בשלהי מבצע צוק איתן נפגש נתניהו, ראש הממשלה אז והיום, עם קבוצת עיתונאים. הוא ציטט באוזניהם קטעי משפטים שנאמרו בישיבות הקבינט המדיני־ביטחוני, שנועדו להוכיח שמנהרות חמאס לא הפתיעו את ישראל. אז כהיום זה היה ניסיון מהונדס להישען על חלקי דברים, כדי להציג תמונה שהיתה רחוקה מהמציאות.

נתניהו נשאל אז מדוע הוא מצטט מידע חסוי מישיבות סגורות וסודיות. הוא השיב שבסמכותו לקבוע את מה להתיר לפרסום ואת מה לא. הדברים נאמרו בביטחון רב, אבל לא היו מדויקים. הגורם היחיד במדינת ישראל שקובע מה מסכן את ביטחון המדינה ומה לא הוא הצנזורה הצבאית, שאישורה לא התבקש (וממילא לא ניתן) לדברים שפורסמו.

זה לא היה המידע הרגיש ביותר שפורסם במלחמה ההיא. בעוד צה"ל מציג לשרי הקבינט את הערכותיו למחיריה של מערכה נרחבת בעזה, פורסמה המצגת במקביל בערוץ 2. זה נעשה כדי לגבש לחץ ציבורי נגד מהלך קרקעי נרחב, שבו תמכו כמה משרי הקבינט ושנתניהו התנגד לו. ההדלפה מעולם לא נחקרה, והמדליף לא אותר. אפשר רק לשער למי היה אז אינטרס להדליף כדי למנוע את המהלך.

במערכה הנוכחית היו כמה הדלפות, ובהן אחת מסמרת שיער ממש, שעסקה באפשרות של פעולת מנע ישראלית בלבנון בימיה הראשונים של המלחמה. גם כאן ידוע מי התנגד למהלך ומי תמך בו, וידוע גם מה היתה התוצאה הסופית. גם כאן לא היתה חקירה, וממילא המדליף לא אותר.

השבוע פורסם ב"כאן" שנתניהו פנה ליועצת המשפטית לממשלה בדרישה להעמיד לדין עיתונאים שיצטטו מישיבות הקבינט. הדרישה הזאת מגוחכת מארבעה טעמים: הראשון, כי בישראל קיים חופש עיתונות, שההגבלה היחידה עליו היא פגיעה בביטחון המדינה. כאמור, מי שקובע מה מותר ומה אסור לפרסום הוא הצנזורה הצבאית, ולא ראש הממשלה או שריו, ותביעות השתקה לא יצליחו לשנות את המציאות.

הטעם השני הוא שעיתונאים לא חולמים את המידע בלילה. מישהו מוסר להם אותו, והמישהו הזה הוא מישהו שקיבל את המידע, תוך שנשבע (ולעיתים קרובות חתם בכתב ידו) לסודיות. מניסיון של כמעט ארבעה עשורים אני יכול לקבוע שפעם היתה לשרים יראה מהדלפות מהקבינט; היום, בעידן שבו כל בן גביר יכול להיות שר, מה שנאמר בקבינט הוא לעיתים קרובות המשכו של הקרקס הפוליטי, והוא משמש כלי לגיטימי לצרכיו של המדליף. התוצאה היא שלעיתים קרובות המידע שנמסר לשרים הוא חלקי או מסונן, מחשש שיודלף. במילים אחרות: הגוף שאמון על ענייני ביטחון המדינה, מסכן אותו.

הטעם השלישי הוא שיש דרך טובה בהרבה למנוע הדלפות: לחקור. ב־2011, בשלהי כהונתו של יובל דיסקין כראש השב"כ, היו כמה הדלפות שעסקו באפשרות של תקיפה ישראלית באיראן. נתניהו, שגם אז היה ראש הממשלה, ועימו שר הביטחון דאז אהוד ברק, זעמו ודרשו מדיסקין לחקור. הוא הסכים, ובתנאי אחד: ששני הנחקרים הראשונים יהיו נתניהו וברק עצמם. למותר לציין שחקירה כזאת לא התקיימה מעולם.

אם יינתנו כעת לרונן בר הסמכויות, הוא יאתר בתוך זמן קצר את רוב המדליפים. כאמור, כל מי שיושב בקבינט - מראשון השרים ועד אחרון העוזרים - חתום על סודיות, שתנאי ראשון לה הוא לא לשתף מידע עם התקשורת. מאחר שבעידן המודרני שיחות טלפון ומסרונים מותירים רישומים דיגיטליים שלא ניתן למחוק אותם, יוכל השב"כ לאתר ולסכל את רוב המדליפים בנקל.

הטעם הרביעי שאין מנוס מלהזכירו הוא שנתניהו הוא גדול המדליפים בישראל. ב־1995, כשהיה ראש האופוזיציה, הוא ניצל את חסינותו כדי להדליף מעל בימת הכנסת את מסמך שטאובר שעסק באפשרות של הסכם שלום עם סוריה, וב־2007, גם כן כשהיה ראש האופוזיציה, חשף במהדורת "מבט" את תקיפת הכור הגרעיני בסוריה וסיכן בכך את העמימות שעליה החליטה אז ממשלת ישראל. יש מספיק עדויות לכך שהוא לא שינה מאז את דרכיו, וגם אם כן - לפני שהוא מעמיד לדין אחרים, מתבקש שיתנדב להיות ראשון הבכירים שמתייצב לבדיקת הפוליגרף.