לישראל יש מה לעשות מול הצווים הצבועים של האמריקנים

אם הקלדתם השבוע את המילה Who בשורת החיפוש בגוגל, ייתכן שההשלמה האוטומטית הציעה לכם את ההמשך Can replace Biden. זו לפחות היתה התוצאה אצל כתבים פוליטיים.

מה שבטוח, השאלה "מי יכול להחליף את ביידן" היתה שיחת היום בבירת ארה"ב, והיא התעוררה מחדש אחרי שדוח רשמי הגדיר את הנשיא המכהן כ"קשיש עם זיכרון גרוע". מחבר המסמך, הפרקליט המיוחד רוברט האר, בכלל נקרא לחקור את פרשת המסמכים הסודיים שנמצאו בבתים של ביידן. הוא אמנם פטר את ביידן מאשמה פלילית בנוגע למסמכים, אך קבע כי הנשיא לא זוכר באילו שנים כיהן כסגן נשיא, ואפילו מתי נפטר בנו.

ביידן זעם. "איך הוא מעז", שאל במסיבת עיתונאים והוסיף: "הזיכרון שלי בסדר". אבל אז הוסיף כי שוחח בטלפון עם "נשיא מקסיקו, עבד אל־פתח א־סיסי". כוונתו, כמובן, היתה לנשיא מצרים.
הפח והפחת האלה הדליקו מחדש את השיח במעגלים הדמוקרטיים על האפשרות להחליף את ביידן כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. אלא שפורמלית ופוליטית, כרגע אין דרך לעשות זאת.

בפריימריז, די טקסיים אמנם, ביידן זוכה במדינה אחר מדינה מול מועמדים אנונימיים. אין במפלגה הדמוקרטית דמות פופולרית ממנו, ובעיקר לא מישהו שיכול לגשר בין הקיצונים (עוד נשוב אליהם) לבין אנשי המרכז, כמוהו. כך שגם חלופה לא מסתמנת.

ביידן, מצידו, גם מבהיר שאין לו כוונה לפרוש. זה לא בהכרח סופי, אבל ברור שהוא חייב לומר זאת. בהשוואה לעבר, הפעם האחרונה שבה נשיא מכהן ויתר על התמודדות נוספת היתה במארס 1968. אחרי חודשים של מלחמת מאסף, ללינדון ג'ונסון התחוור שהוא עלול להפסיד בפריימריז לאישים בולטים כמו רוברט קנדי. רק אז, עשרה חודשים לפני הבחירות - תזמון שכבר עברנו במערכת הבחירות הזו - הודיע שלא יתמודד.

פרשנים בארה"ב מסבירים כי חלפו הימים שזקני המפלגה מתכנסים בחדר אפוף עשן ומניחים אקדח על שולחן המועמד. כך שנכון לעכשיו, והדגש הוא על עכשיו, ביידן יהיה המועמד הדמוקרטי לנשיאות.

מולו, זו עובדה מוגמרת, יתמודד הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ. או כפי שניסח זאת השבוע הקומיקאי ג'ון סטיוארט: "יש לנו את שני המועמדים המבוגרים ביותר בהיסטוריה שהתמודדו אי־פעם לנשיאות. הם שוברים בארבע שנים את השיא הקודם - שיא שהם בעצמם יצרו".אלא שיש הבדל

מהסיבוב הקודם. הסקרים מלמדים כי מצבו של ביידן הרבה פחות טוב מכפי שהיה בימים האלה בבחירות 2020. ברבות ממדינות המפתח טראמפ פופולרי יותר. גם בסקרים הלאומיים הנשיא לשעבר מוביל על הנשיא המכהן, לפחות באחוז.

ובכל זאת, השאלה שהאמריקנים יצביעו עליה ביום שלישי 5 בנובמבר אינה את מי הם אוהבים יותר, אלא ממי הם סולדים פחות. טראמפ נהנה ממעמד משיחי בקרב תומכיו, והם יעשו עבורו הכל. אך טראמפ גם סובל משיעורי שנאה עצומים בקרב מתנגדיו, ולכן לא עובר את קו 50 האחוזים. מצביעי ביידן לא מתים עליו, אך יצביעו לו בהמוניהם כברירת מחדל. השאלה שתכריע את הבחירות היא איזו משתי תנועות ההמונים האלה תגבר. זו שמעריצה את טראמפ, או זו שסולדת ממנו.

החל התמרון

המגמות הפוליטיות בארה"ב לא נסתרות, כמובן, מעיני ההנהגה הישראלית, שבצד ניהול המלחמה הקשה, מובילה מערכה מדינית לא פשוטה בעיקר מול האמריקנים. שום נציג ישראלי לא יודה בכך, אבל עם כל החסרונות של טראמפ, נתניהו היה מעדיף אותו על פני סביבת הנשיא ביידן. שם, אגב, הבעיה. לא בנשיא עצמו אלא בקרב יועציו.

ביום ראשון בערב, שעות ספורות לפני מבצע החילוץ המרהיב של לואיס הר ופרננדו מרמן, ביידן ונתניהו שוחחו בפעם המי‏־יודע־כמה מאז תחילת המלחמה. לפני השיחה ואחריה התקשורת האמריקנית התפוצצה מדיווחים על הזעם של הנשיא נגד נתניהו, על כך שנמאס לו מביבי ושהוא אפילו מקלל אותו. הכל טוב ויפה, או שמא רע ושחור - תלוי את מי שואלים. העניין רק שאין קשר בין התדרוכים לבין מה שקרה בפועל בשיחה עצמה.

"הנשיא אישר מחדש את מטרתנו המשותפת לראות את חמאס מובס ולהבטיח את ביטחונם ארוך הטווח של ישראל ואנשיה", עדכן הבית הלבן במשפט הפתיחה של סיכום השיחה. קרי: יותר מארבעה חודשים מתחילת המלחמה, למרות כל התחזיות על אובדן התמיכה האמריקנית, ואור אדום מוושינגטון, וזמן מדיני מוגבל ושאר תבהלות והפחדות - ביידן צמוד לחלוטין לקו שקבע בימים הראשונים. הוא עם ישראל. נביאי הזעם שוב יצאו פיתה.

אז אולי הוא כועס על ביבי. ודאי שהיה רוצה שידקלם את סיסמת "שתי המדינות", וייתכן שעוזריו מתדלקים את עצביו הרופפים. אבל ביידן - יהיה מצב הזיכרון שלו אשר יהיה - עומד עם ישראל. נקודה. כפי שנכתב פה בתחילת המערכה, ביידן הבהיר כי "ניצחונות של אוקראינה וישראל הם חלק מהביטחון הלאומי של ארה"ב". ממשפט מחייב שכזה לא נסוגים כל כך מהר, ואכן ביידן לא נסוג.

יתרה מכך, בשיחה השבוע היו הסכמות עם נתניהו גם בנושאים האחרים. הנשיא ציפה שישראל לא תפעל ברפיח בטרם תפונה האוכלוסייה שנמלטה לעיר. זו ממילא היתה הכוונה הישראלית. נתניהו השיב לביידן את מה שלמשל אמר ראש המל"ל, צחי הנגבי, לראש המודיעין המצרי, עבאס כאמל. "יימצאו פתרונות לפינוי האוכלוסייה צפונה מרפיח. רק אז נפעל".

השגריר לשעבר פרידמן הסביר כי הצו מכוון כלפי כל מי שמתנגד לרעיון שתי המדינות - כלומר, מנסה לאכוף בכוח דעה פוליטית שרוב הישראלים מתנגדים לה. רק הסעיף הזה מספיק כדי להיכשל בכל מבחן משפטי

כמובן, זה לא אומר שהכל מושלם. ביידן מצפה שישראל תיתן יותר במסגרת העסקה הקשה לשחרור החטופים. הוא בוודאי היה מעוניין, כאמור, ל"התגמשות מדינית", שנתניהו לא מוכן לספק לו. ביבי אינו שרון. הוא מתמרן, מוותר בעיקר בתחום הסיוע ההומניטרי, אבל מתעקש על האינטרסים החיוניים, ובראשם המשך המלחמה "עד לניצחון המוחלט", כפי שהוא מצהיר פעם ביום. אפילו בנסיבות הקשות ביותר ביבי לא מתהפך, ואת עוזרי הנשיא זה מתסכל.

אם לשפוט לפי הסקרים בארה"ב, מדיניות הנשיא משקפת את הדעות המורכבות בקרב מצביעיו. מצד אחד, בין ישראל לחמאס, רובם בוודאי מצדדים בנו. מצד שני, בקרב דמוקרטים רבים יש תחושה שהממשל צריך לעזור יותר לפלשתינים. כך שממש כמו נתניהו, גם ביידן מתמרן בין אילוצים. חלק ממחיר התמרון שאותו משלמת ישראל, הוא לא רק בהכנסת ההיקפים העצומים של הסיוע ההומניטרי שעוזר לחמאס, אלא גם בעיצומים על ארבעת הישראלים תושבי איו"ש - צעד שנדרשו לצמרת הישראלית כמה ימים להבין את חומרתו הרבה.

במעמד צד אחד

עוד לפני שצוללים לתוך נבכי הצו האמריקני, ברור שהוא התניע כדור שלג. בתחילת השבוע הודיעה לונדון על ענישה דומה נגד ארבעה מתושבי יו"ש, מהם אחד שגם האמריקנים הענישו. יום למחרת הצרפתים הכפילו פי שבעה את אורך הרשימה, אף כי לא פרסמו את שמות 28 ה"מאושרים". סנקציות דומות מצד האיחוד האירופי ומדינות נוספות ביבשת הן שאלה של זמן קצר ביותר.
מהי הטענה העיקרית של האמריקנים? שישראל אינה אוכפת את החוק במידה מספקת ביו"ש. אי־אכיפה זו מאפשרת "התקפות של מתנחלים ישראלים נגד פלשתינים והתקפות פלשתיניות נגד ישראלים".

במה מואשמים אותם ישראלים? "הובלת מהומות, הצתת כלי רכב ומבנים, גרימת נזק לרכוש, תקיפת פלשתינים וישראלים באבנים ובאלות, חסימת כלי רכב, ניסיון לשבור חלונות של כלי רכב, הובלת פעולות שיצרו אווירת פחד, שריפת שדות והרס רכוש".

מובן שהאמריקנים נשענים על גרסתם החד־צדדית של ארגוני האנרכיסטים, שעל פי רוב הם בכלל אלה שבאים להדליק את המהומה. בניגוד לעקרונות צדק בסיסיים, הסנקציות הוטלו בלי לאפשר לאותם ישראלים להציג את גרסתם. לכן גם צפוי בקרוב אתגור משפטי של הצו בערכאות בארה"ב. אבל לצורך הדיון נניח שכל הטענות האמריקניות נכונות. על מדובר, בסופו של דבר? על אירועים של אלימות קלה. לא טרור. לא רצח. לא ירי. לא סחר בבני אדם. אלא חילופי מהלומות והצתות. לא יפה, כמובן, אבל בהחלט לא פשיעה חמורה.

הנה, למשל, המקרים הנוספים מהזמן האחרון, שבהם הטיל ממשל ביידן עיצומים על אנשים ועל ארגונים: 91 ממובילי המהפכה הצבאית בבורמה, ראשי המיליציות המממנות את מלחמת האזרחים בסודאן, בנקים בעיראק שמלבינים כסף של משמרות המהפכה האיראניים, ראשי המיליציות של החות'ים, האקרים רוסים שמבצעים פשעי סייבר, וכמובן בכירי חמאס. כל בר דעת מבין שאין אפילו תחילת השוואה בין אלה לאלה.

שלא לדבר על זה שישראל כן חוקרת, אוכפת ומענישה. בניגוד לכל המקרים הנ"ל, שבהם המשטר עצמו מגבה את הפשיעה, אצלנו מערכות הביטחון והמשפט מענישות את פורעי החוק, ואפילו מפעילות צווים דרקוניים של הרחקה מיו"ש ומעצר מנהלי. החשש הכבד ביותר הוא שזו רק ההתחלה. מה שמתחיל ב"מתנחלים", יגיע מהר מאוד לפקידים בכירים, למפקדים בצה"ל, וגם לאספקת תחמושת. אם ארה"ב לא מאמינה שישראל חוקרת, שופטת ומענישה כנדרש אזרחים שנקלעו לעימות עם פלשתינים, לא ירחק היום שתפנה אותה טענה כלפי צה"ל.

ביידן כבר הוציא צו ברוח זו, שמכוון גם לישראל. כמו כן, כפי שפרסמנו בשבוע שעבר, הממשל דורש מישראל לספק לו בדחיפות תשובות לשורת מקרים, שבהם לטענתו יחידות צה"ל הפועלות ביו"ש פעלו בניגוד ל"חוק לייהי". משמעות האזהרה היא כי אם התשובות לא יהיו מספקות, כוחות צה"ליים המשרתים ביו"ש לא יוכלו לקבל סיוע ביטחוני אמריקני. כך שהמדרון חלקלק ותלול מאוד.

מי שאחראים כמובן לקו הנוקשה הזה הם הגורמים האנטי־ישראליים במפלגה הדמוקרטית, שאותם ביידן ובלינקן מנסים לפייס. אמנם מדובר במיעוט המצביעים, אך גם בו צריך להתחשב, במיוחד כשהוא צעקני ומקבל במה נרחבת בתקשורת שם. על פי אותם סקרים, הקיצונים סבורים שביידן הלך רחוק מדי לטובת ישראל. הענשת הישראלים נועדה אפוא לאזן את התמונה. המשפט "הכה במתנחל והצל את עצמך" מעולם לא היה מדויק יותר.

והנה, עוד נתון שיכניס את הענשת הישראלים להקשר הנכון. בכל שנה יש בארה"ב יותר מ־20 אלף מעשי רצח בלתי מפוענחים. לא דחיפות, מכות או מריבות, אלא הריגה פשוטו כמשמעו. מדובר במחצית ממקרי הרצח, שבהם הרשויות לא מצליחות לשים את ידן אפילו על חשוד, שלא לדבר על העמדה לדין. האם מישהו מעז לטעון שארה"ב היא מדינה שרמת אכיפת החוק בה אינה מספקת? שיש להטיל עליה עיצומים בשל כך? לפקפק ביכולותיה? אם כן, על מה אנחנו מדברים פה?

מעבר לכל זאת, הבית הלבן טען שהצו מכוון גם נגד "התקפות פלשתיניות נגד ישראלים". אם כך, מדוע לא הוטל צו דומה כנגד אף פלשתיני? מבין מאות הפלשתינים שהתעמתו עם אותם ישראלים אין אחד "שמערער את היציבות והשלום", כפי שנכתב בצו של ביידן? כיצד ביידן ובלינקן יודעים שרק הישראלים אשמים באותם עימותים?

ישראל אינה חסרת אונים בעימות הזה. יש לה קלף חזק שמעט אנשים מכירים. הבנקים בישראל זוכים כבר עשרות שנים למחילה דה פקטו של הרשויות בארה"ב על ביצוע העברות כספים המקושרות לטרור. מדובר כמובן בכספי המיסים לרשות הפלשתינית. הרשות למאבק בהון שחור בארה"ב, וגם חוק טיילור פורס, אוסרים על האמריקנים עצמם להעביר. הם יודעים זאת.

הבנקים הישראליים נהנים מהעלמת עין אמריקנית מכיוון שהרש"פ היא בבת עינו של הממשל. כלומר, ישראל יכולה לומר לאמריקנים - אם תמשיכו לגלגל עלינו אבנים מההר, אנחנו נעצור את העברות הכספים לחמדת ליבכם, הרש"פ, משום שהיא תומכת פיננסית בטרור על פי החוקים שלכם. אז מספיק עם העמדות הפנים. וכן, נדרש פה קצת אומץ ישראלי, אבל אין ברירה.

לכל זה יש להוסיף את הדברים החשובים של השגריר האמריקני לשעבר, דיוויד פרידמן, שהסביר כי הצו הנשיאותי מכוון כלפי כל מי שמתנגד לרעיון שתי המדינות - כלומר, מנסה לאכוף בכוח דעה פוליטית שרוב הישראלים מתנגדים לה. רק הסעיף הזה מדהים דיו כדי להיכשל בכל מבחן משפטי.