בין ארבעת הקירות של מעלית יוקרתית באחד ממלונות לאס וגאס, אפשר לשמוע לרגע את סיפורה של אמריקה, השונה מאוד מזו של המדינה המארחת, נבאדה. "אני לא מאמינה שלא השגתם כרטיסים להופעה של U2 הערב, אז מה תעשו בסוף?" נדהמת אחת מהאורחות על חבריה בעוד המעלית ממריאה לקומה ה־20. "פשוט נסתובב ב'סטריפ' (השדרה המרכזית של לאס וגאס; ד"מ) ונראה לי שנחזור מוקדם למלון לישון", מתגוננת השנייה, מחשש שאם המסך העילי לא יציג את המספר 20 בתוך שניות ספורות - היא תצטרך לקיים הערכת מצב נוספת לגבי התוכנית האמנותית הערב.
בין מכונות הקזינו, צהלות המהמרים ששפר עליהם מזלם והמלצריות שאוחזות במגש עמוס כוסות מרטיני, מתכנס לו הפסיפס האמריקני. במעוז ההימורים שבליבה של המדינה המדברית מתאספים הכפריים מטקסס, לצד אנשי וול־סטריט שהגיעו לכנסי השתלמות אפרוריים, וביניהם - צעירות וצעירים שבוחרים לבלות סופ"ש פרוע בעודם מנסים להימנע מחטאיה של העיר הצבעונית בחוף המערבי. כולם מגיעים לפה כדי לטעום מהחלום שאולי יעשיר להם את חשבון הבנק ויצמצם את חוב האשראי, אך לבסוף רובם חוזרים עם כיסים ריקים יותר, לתוך מציאות שצבעיה שונים מאלו של מכונות ההימורים המנצנצות. ומחוץ לכל אלו, במרחק של דקות נסיעה מהאופוריה הזמנית שמציע 'הסטריפ', מתגלה סיפורה האמיתי של נבאדה ההררית והמדברית, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם השדרה צפופת מלונות היוקרה.
בין מרכזי המסחר נמוכי־הקומה שוכן לו בית קפה צדדי צנוע המכונה "וסקר", על שם בעליו, מיכל ואלעד וסקר. קשה לפספס את מיכל, המתרוצצת בין לקוחותיה וממליצה על הבורקס הטרי "שהגיע ממאפיית אנג'ל בירושלים". למרות הישראליות המרוכזת, מגיעים לפה רבים מתושבי האזור - אסיאתים ואפרו־אמריקנים, חרדים, וגם מוסלמית אדוקה בניקאב, שדרך החרך הזעיר שבו בוחנת את תפריט הסלטים המזרח־תיכוני.
על כל אלו מנצח צוות מלצרים בוגר עם אנרגיות של חיילים משוחררים. מול הסועדים מונף לו דגל ישראל משולב עם דגל ארה"ב. "זה לא יירד מכאן לעולם, אני רוצה שכל מי שנכנס לקפה יידע על ישראל", אומרת לי מיכל, בעלת המקום, שהיגרה לווגאס לפני יותר מעשור. מלבד האהדה לישראל, המשותפת לרוב אורחי המקום, ניכרת הדאגה לעתיד ארה"ב, שנמצאת בשיאה של מערכת בחירות ייצרית. "כשאלך להצביע השנה, אני אחשוב קודם כל על הכלכלה. אני רוצה שלילדים שלי יהיה פה טוב. כרגע הכלכלה גרועה, כי ביידן מזלזל באמריקנים, וזה לא היה ככה עם טראמפ", אומרת מיכל.
אמריקן פאי
את התמיכה הרבה בטראמפ מצד הישראלים המקומיים ניתן לזקוף, בין היתר, לזכותה של סיגל שטח, עורכת דין בתחום הפלילי שעובדת "18 שעות ביום", לדבריה, ובמקביל מחזיקה בתפקיד הבכיר של חברת הוועדה הרפובליקנית של נבאדה. גם שטח מטילה את האחריות ליוקר המחיה על הממשל הנוכחי: "הגענו למצב לא נורמלי. אני הולכת לקנות מוצרים בסיסיים, שכל משפחה צורכת, והמחירים פשוט בשמיים. חבילת ביצים עולה לי 8 דולר. כשהממשל אומר שהאינפלציה לא גבוהה - הוא משקר".
שטח גדלה בישראל ובהמשך עברה ללוס אנג'לס, עד להתמקמות בווגאס. היא התמודדה לפני כמה שנים על תפקיד התובעת הכללית, אך לבסוף הפסידה למועמד הדמוקרטי. למרות זאת, שטח החליטה להיכנס לעשייה הציבורית מהצד השני, והתברגה לתפקיד הרם במפלגה הרפובליקנית. כיום היא משקיעה את מרצה למען הקמפיין של טראמפ בתקווה שיחזור לבית הלבן, ניצחון שלא קרה ב־2020 מכיוון ש"הבחירות לא היו הוגנות", לדבריה. זו האשמה רווחת וישנה של אוהדי טראמפ, שהתפשטה מייד לאחר התבוסה ושכבר השתרשה בחלק מהציבור.
"מה שהיה פה באותה השנה זה למעשה תוהו ובוהו. היה אפשר להצביע בדואר מבלי להראות תעודת זהות, ואז לא היה תהליך של וידוא זהות. כך נוצר מצב ששלחו בדואר פתקי הצבעה לבתי עסק ולאנשים שכבר לא בחיים, ועדיין החשיבו את הקולות האלה. היה פה בלגן", היא טוענת.
בבחירות הקודמות הפסיד טראמפ בכ־30 אלף קולות במדינה, שנחשבת בשנים האחרונות דמוקרטית, אך עדיין מכונה "מדינה סגולה". כלומר - מדינה מתנדנדת שלא מזוהה פוליטית באופן יציב, כמו ניו יורק הדמוקרטית או יוטה הרפובליקנית, למשל. לטענת סיגל, טראמפ היה יכול להישאר בבית הלבן ב־2020 "אם לא היו סופרים את 30 אלף הקולות הלא כשרים, והפרצות בחוק האלו לא היו קיימות. זה קרה גם בג'ורג'יה ובאריזונה, ששם המצב פי אלף יותר גרוע מאשר בנבאדה".
עוד היא אומרת שבשנה וחצי האחרונות, המפלגה הרפובליקנית פועלת כדי לטפל במאגרי הבוחרים, כך שלא יישלחו שוב פתקי הצבעה למקומות לא רלוונטיים, ועובדת כדי לוודא שטוהר הבחירות יישמר. "לא היה נשיא בהיסטוריה של ארה"ב שלמרות כל המכשולים ששמו לו הוא תפקד בצורה לא נורמלית. הקונגרס פשוט שיחק איתו משחקים ולא נתן לו לעבוד", מתעקשת שטח.
כשאנחנו עוברים לשוחח על המצב בישראל, שטח חוזרת על מסריו של הנשיא לשעבר: "אם טראמפ היה בבית הלבן עכשיו, חמאס לא היה תוקף את ישראל", היא קובעת. "לא היתה להם את התעוזה הזו אם הוא היה בשלטון". לפני כמה ימים, שטח הצליחה להעביר במושב המפלגה במדינה הצעת החלטה שתומכת בישראל, ושהתקבלה באופן אנונימי בידי חברי המפלגה.
"כל האידיאולוגיה האנטי־ישראלית בארה"ב היא כמו עוגה שנאפית המון זמן באמריקה. כבר שנים פרופסורים מטיפים נגד ישראל. אני חושבת שתחת שלטון ביידן, יש אידיאולוגיה עמוקה שמוכנים לוותר על הקיום של ישראל למען שלום גלובלי". כשאני מוודא ששמעתי נכון, היא מסבירה: "אז מה אם הוא הביא את בלינקן, שהוא יהודי, להיות שר החוץ? תראה מה קורה עם יהודים אמריקנים. מספיק להסתכל על פעילים יהודים פרוגרסיביים, כמו החברים בארגון Jewish Voice for Peace".
אני מעמת את שטח עם הסקרים האחרונים, שמנבאים לניקי היילי ניצחון מוחץ בתחרות ישירה מול ביידן, בעוד טראמפ וביידן עדיין צמודים ראש בראש. "בשבילנו, כישראלים, ניקי היילי היתה מדהימה באו"ם, אבל אני לא סומכת עליה. בנבאדה יש לנו מקורות אנרגיה ייחודיים, כמו מאגרי הליתיום, אחד מהמינרלים הכי חשובים מבחינת אנרגיה. הרבה מפחדים שהיילי תאפשר לסין להיכנס לשוק הזה, כמו שהיא עשתה כמושלת דרום קרוליינה, כשנתנה לסין להיכנס לתוך המדינה".
כשאני שואל אם היא חלק מ־MAGA (תנועת התומכים האדוקים בטראמפ שמאוחדים תחת הסיסמה Make America Great Again), היא מסרבת להסכים בצורה ברורה. "קודם כל אני פטריוטית, אבל יש בתנועה הזו כאלה שטוענים ש־America First, ושלא צריך לתמוך בישראל. הם לא מבינים את החשיבות של ישראל חזקה. הרי הכסף של הסיוע הצבאי מועבר לתוך התעשייה האמריקנית המקומית, לחברות כמו לוקהיד מרטין ובואינג".
בדרך חזרה ממעוז הישראליות אני נזרק לתוך המציאות המקומית, זו שהמלחמה בעזה לא פוגשת אותה. וולטר, תושב נבאדה אפרו־אמריקני שגדל במדינה, כבר נואש מהכיוון שאליו היא צועדת: "אם טראמפ ינצח - אני עוזב את המדינה. זה יהיה גרוע יותר מאשר בכהונה הראשונה שלו. הגזענות תחזור בגדול לארה"ב ויתייחסו אלינו כאל עבדים".
בנימה עגמומית הוא אומר לי: "תראה, הגזענות תמיד היתה במדינה, אבל כשטראמפ נכנס לבית הלבן זה פרץ כל גבול, והרגשנו את זה. לכן, בפעם השנייה זה יהיה הרבה יותר חמור. הם ירצו לקחת כל זכות מאנשים לא לבנים". כשאני שואל אותו על ביידן, הוא משיב שגם ממנו הוא לא מרוצה: "בסופו של דבר זה לא משנה מי יתמודד, כולם 'מריונטות' של התאגידים הגדולים".
וולטר אומר שחשוב לו לבחור במועמד שיטפל באינפלציה, בבעיית ההומלסים המקומית ובכלכלה הקורסת. "הכל נהיה פה גרוע יותר ויותר. צריך לטפל קודם בתושבי אמריקה לפני שמעבירים כסף למדינות אחרות כמו אוקראינה. הרבה פה צריכים עזרה, והמדינה ממשיכה להעביר כספים לאוקראינה על חשבון אלו במדינה שצריכים את זה". לבסוף, הוא לא מתבייש להודות כי כבר הכין תוכנית מגירה למקרה שטראמפ ייבחר: "אקח את כספי הפנסיה שלי ואעבור לגור עם אשתי בפיליפינים. שם אוכל לחיות ברווחה, לא כמו פה".
מדינה סגולה
את וודאג' אני פוגש בשיטוטיי מחוץ לעיר, בין המסעדות המקומיות שהתיירים לא מגיעים אליהן שניצבות לצד חנויות למכירת כלי נשק. מסביב נמצאים מוֹטלים שמציעים חדרים בדולרים בודדים ללילה. וודאג' עבר מאתיופיה לווגאס לפני חמש שנים כדי להגשים את "החלום האמריקני", וכיום הוא עובד כנהג אובר.
המעבר לארה"ב היה עבורו ניצחון, אבל למרות זאת - הוא רוצה לבחור במועמד שידאג קודם כל למערכת החינוך במדינה. גם הוא, כמו אחרים, מזכיר את הכלכלה כנושא הקריטי שיהיה במרכז מסע הבחירות. "נבאדה היתה בעבר רפובליקנית, אבל כיום היא דמוקרטית. מאז שביידן נכנס לבית הלבן הכל הפך להיות יותר יקר. אולי זה בגלל מה שקורה בעולם, ולא רק באשמתו. הכלכלה בעיר מתבססת על ההכנסות מהקזינו ומהמלונות, ואם מלון אחד נסגר - זה פוגע קשות בכלכלה המקומית".
כשנכנסים ל"מלון טראמפ" שמחוץ לסטריפ, אפשר לחוש את רוחו של הנשיא לשעבר בכל רחבי המתחם. צבעי הזהב והכסף מכסים כל זווית אפשרית, ומסמלים יותר מכל את סגנונו היוקרתי של העומד בראשו של תאגיד המלונות והנדל"ן. הייחודיות של המלון לא מתבטאת רק בסגנונו היוקרתי, אלא גם בעובדה שאין בו קזינו כלל, מה שהופך אותו לעוף מוזר בבירת ההימורים.
במקום זאת, מסכי ענק בלובי משדרים "פוקס ניוז" לצד ערוצי ספורט. גימורי הזהב שולטים בכל מסדרון, מה שלא מאפשר לאורחים מנוח מאווירת העושר והאושר. לצד המעליות ניצבת לה הפנינה האמיתית המיועדת לתומכי הנשיא לשעבר: חנות המרצ'נדייז המקורית שבה אפשר לרכוש אביזרים ממותגי טראמפ - מחולצות למשחקי גולף ועד לחלוקי אמבטיה ולמחזיקי מפתחות.
אחת מהעובדות בחנות, שלא רצתה להזדהות בשמה, הודתה כי היא בכלל סולדת מטראמפ. לדעתה, יש במלון גם עובדים אחרים שלא נמנים עם אוהדיו. היא מספרת כי האורחים שבוחרים להשתכן כאן מגיעים מתוך אהדה לדמות, אך כי יש גם כאלה "שנקלעים לכאן מכיוון שיש פה הרבה כנסי עבודה. זה עסק לכל דבר".
כשאני שואל לגבי המוצר המבוקש ביותר, היא מביאה לי מייד כובע אדום עם הכיתוב הבולט Make America Great Again. זהו הכובע המפורסם שנוהג הנשיא לשעבר לחבוש בהופעותיו השונות, עם הסיסמה המזוהה ביותר של קהל תומכיו במדינה. בצידי הכובע מוטבעת תגית בולטת "Made in USA", כדי למנוע בלבול ולהבהיר ללקוחות שלא מדובר בתוצרת סינית. כשאנחנו מתחילים לשוחח על ישראל עיניה בורקות: "אני מאוד רוצה לבוא לבקר בירושלים הקדושה, אבל אני פוחדת בגלל המלחמה", היא אומרת לי. אני מרגיע אותה ואומר לה שאין כל חשש ושהיא מוזמנת לבקר בכל זמן בשנה, ושבטוח אצלנו יותר מאשר בווגאס.
"טראמפ מכיר היטב את נבאדה", אומר לי אלכס לצ'ם, שעובד עם הנשיא לשעבר כבר יותר משמונה שנים, כולל בזמן כהונתו בבית הלבן. "הוא מבלה בעיר המון. יש פה את המלון שלו, שהוא נוהג ללון בו באופן קבוע, והוא גם מכיר את הנושאים שחשובים לתושבים". לצ'ם מחשב את מילותיו, ומקפיד לחזור על מסרי הקמפיין.
"האסטרטגיה של ביידן היא לשכנע את האמריקנים לא להאמין למה שהם רואים בעיניים שלהם. הוא למעשה אומר להם: 'אל תאמינו שהעולם עולה באש, שיש מלחמות או שיש לנו משבר בגבולות'". הוא מתחיל לסקור בפניי את הישגיו של טראמפ בבית הלבן שנגעו לתושבי נבאדה, כולל המדיניות של הסרת חסמים ביורוקטיים שאפשרה מסחר ותיירות מוגברת בווגאס, לצד הורדת מחירי הדלק, שלטענתו הרקיעו שחקים בשנים האחרונות. "הרפובליקנים כאן רוצים מועמד שיביא להם ביטחון. הם לא רוצים לשלוח את הילדים שלהם למסגרות חינוך רדיקליות, או לשלם הרבה על מוצרי מזון בסיסיים".
ועדיין, אף מועמד רפובליקני לא הצליח לזכות ברוב בנבאדה בשנים האחרונות, אני אומר לו. היועץ הוותיק טוען כי אמנם נבאדה היא "סגולה", אך הפעם הם יצליחו לנצח פה בבחירות הכלליות ולהעניק את האלקטורים לנשיא לשעבר. "בסופו של דבר, התושבים יודעים שיש להם שתי אפשרויות: להמשיך עם כאוס ועם מנהיגות חלשה - או לשנות את המצב, לפטר את ביידן ולהיכנס לעידן של שגשוג ויציבות. טראמפ הוא המועמד היחיד שמביא איתו רקורד של הצלחה". גם כשאנחנו מדברים על מתקפת הטרור של חמאס, לצ'ם טוען: "מדובר בתוצאה של ממשל ביידן, שדוגל ב־America last. מדובר בנשיא חלש ולא יציב. האויבים שלנו רואים את זה ומתחזקים".
כשעולה נושא כתבי האישום נגד הנשיא לשעבר, לצ'ם ממהר לומר שמדובר ברדיפה ממוקדת של משרד המשפטים: "לעולם בהיסטוריה האמריקנית המודרנית לא היה נשיא שמשתמש במשרד המשפטים וב־FBI כדי לרדוף אחרי יריב פוליטי".
עולם משוגע
"זו הולכת להיות אחת ממערכות הבחירות הכי משוגעות שאמריקה הולכת לעבור. ב־2020, בזמן הקורונה, היה פה כאוס שנמשך גם אחרי הבחירות. אנשים מחכים לראות מה יהיה הכאוס הפעם, כי זה מה שקורה כשאנשים לא סומכים על מנגנון הבחירות במדינה", אומרת מייגן בראת', כתבת ה"נבאדה גלוב".
"בישראל יש בחירות הוגנות, ואנשים אצלכם מאמינים בתהליך הזה. פה הרוב לא מאמינים בהליך הבחירות שמתקיים במדינה. אם המצביעים לא מאמינים שהקול שלהם ישפיע - אז למה שהם ילכו להצביע?".
בראת' מסבירה את המורכבויות שיש במערכת הבחירות בנבאדה. לטענתה, הדמוקרטים במדינה בלמו הצעות חוק או יוזמות שדרשו ממצביעים להציג תעודת זהות בבואם לבחור. "הדמוקרטים טוענים שזה גזעני לדרוש מאנשים להציג תעודת זהות בקלפי. אז לפי ההיגיון הזה - לפתוח חשבון בנק זה גזעני, להציג תעודה בשדה התעופה זה גזעני, לקנות רכב במדינה זה גזעני.
"זו הכלכלה, טמבל", היא אומרת בציניות, כפרפראזה למשפט המפורסם. "מאז שביידן נכנס לבית הלבן, כל משפחה משלמת 13 אלף דולר נוספים מדי שנה על חשבונות, דלק, אוכל ועוד. כשהוא אומר שהאינפלציה ירדה - הם משנים את הנוסחה איך לחשב את האינפלציה. גם העובדה שהגבול שקרוב אלינו פרוץ מדאיגה את התושבים. נכנסים לפה מהגרים רבים וכמויות של סמים".
גם כאן אני מזכיר שלמרות כל הביקורת של הרפובליקנים, הם עדיין לא מצליחים לנצח במדינה. "בפעם האחרונה ביידן ניצח בפער זעום, של עשרות אלפי קולות. לא מדובר בפער גדול", היא עונה. "אני חושבת שהפעם המפלגה הרפובליקנית מגיעה לבחירות עם יותר הבנה של הליך הבחירות, והם יודעים איך לעבוד. הדמוקרטים מתמקדים פה בנושא ההפלות. הם הפכו את זה לסוגיה לאומית ופונים לבעלי המעמד הנמוך, וזה נושא שיכול להיות מאוד קריטי למדינה מתנדנדת כמו נבאדה. זה מדבר להרבה צעירים ונשים".
בזמן שהותי בעיר, ביידן עורך ביקור חפוז בווגאס. הוא נפגש לאירוע סגור עם ארגון העובדים הקולינרי, שמאגד עשרות אלפי עובדים בתחום המסעדנות, רובם מהווים את המנוע שמאחורי פעילות המלונות. "וול־סטריט לא בנתה את אמריקה. מעמד הביניים בנה את אמריקה, ואיגודים בנו את מעמד הביניים. לא יהיה מעמד ביניים בלי האיגודים", אומר ביידן במפגש שהתקיים באחד מהמלונות בעיר. "באתי להגיד תודה. לא רק כדי להגיד תודה על התמיכה בי, אלא כדי להודות לכם על האמונה באיחוד. הבאנו 260 אלף מקומות עבודה לנבאדה רק השנה, ו־15 מיליון נוספים לכל המדינה בשלוש השנים האחרונות".
החשיבות שמקנה ביידן לארגון נובעת מכוחו הגדול במדינה, וכן ממשאביו הרבים, שמסייעים לשנע מצביעים ביום הבחירות. רוב חברי הארגון רשומים כדמוקרטים, וביניהם בני מיעוטים רבים, שבאבחת החלטה אחת יכולים לשתק את התיירות המקומית. לכן המלונות בעיר משתדלים לא להיכנס איתם לעימותים, אלא לחתום על הסכמי עבודה ארוכי טווח שיקנו שקט מפני מחאות או שביתות.
"חוזרים הביתה"
אדינה החיננית מהקבלה מקבלת את פניי כשאני יוצא מהמלון. אני מתעניין בפניה במצב במדינה, והיא ממשיכה לחייך למרות דאגתה לעתידה: "תראה, המצב הכלכלי פה קשה. בשביל צעירים כמונו, שלא מקבלים משכורות גבוהות, אין אפשרות לקנות פה דירה. גם הבלגן שיש בגבולות מדאיג אותנו. יש דברים שצריך לטפל בהם". אני שואל אותה מה הפתרון ולמי היא תצביע, אבל בינתיים אין לה תשובה. "אני צריכה לעשות את המחקר שלי", היא מחייכת בעודה מתקתקת במחשב.
במונית לשדה התעופה אני משוחח עם נהג צעיר, בן 29, שלא מוכן לקבל את כללי המשחק בין הרפובליקנים לדמוקרטים: "אני הולך להצביע לרוברט קנדי ג'וניור. הוא מדבר על נושאים שאף אחד לא מטפל בהם". הוא מונה את מאבקו של קנדי בהרעלת המזון שיש בארה"ב, ולהקצאת משאבים לאזורים מוכי עוני שלטענתו נראים כמו "מדינת עולם שלישי" בתוך ארה"ב. "העולם כזה משוגע, אז אני מעדיף ללכת עם מה שאני מאמין בו, ולא אכפת לי מהמועמדים הגדולים".
"למצביעים היהודים חשוב נושא החינוך, במיוחד לשומרי מסורת או לישראלים לשעבר", אומר אלן הנדריק, ראש שלוחת נבאדה של "קואליציית היהודים הרפובליקנים". "הם רוצים לשלוח את הילדים לבתי ספר שיעניקו חינוך יהודי. כשהמושל ניסה לקדם תוכנית מלגות לבתי ספר יהודיים, היו דמוקרטים שבחרו לבלום את זה. חינוך יהודי עולה פה הרבה כסף. מערכת החינוך הציבורית שלנו מדורגת במקום ה־49 מתוך כל מדינות ארה"ב. פוליטיקה היא עניין מקומי - הם יצביעו לפי מה שמפריע להם ביומיום". הנדריק מודה כי "לקול היהודי יש פה הרבה השפעה", ומוסיף כי הקהילה היהודית מונה כ־150 אלף איש, לטענתו, שנמצאים באזור וגאס.
בחזרה לסיגל שטח. בימים אלה היא פועלת עבור הרפובליקנים לקראת אספת הבחירות המפלגתית, שצפויה להעניק לטראמפ 26 צירים שיקדמו אותו לעבר קבלת המועמדות של המפלגה לנשיאות ארה"ב. אני מציג בפניה את "תרחיש הבלהות" של תומכי טראמפ, שלפיו הוא יסיים את 2024 מחוץ לבית הלבן.
"(אז) חוזרים הביתה", היא עונה ללא היסוס. "ברגע שעוברים לארה"ב, מאבדים חלק מהזהות הישראלית תמורת חיים טובים יותר, כלכלה וביטחון. אם זה נעלם - אז למה להישאר בגולה? כבר לא שווה להקריב את הזהות הישראלית שלנו". אני שואל אותה אם היא תרצה שילדיה יתגייסו לצה"ל אם תחזור לישראל. "תלוי מי יהיה ראש הממשלה", היא עונה לי נחרצות.
בשדה התעופה של לאס וגאס, עשרות מכונות קזינו מקבלות את פניהם של התיירים הנלהבים, שרק מחכים להיכנס לאופוריה המקומית של שואו אינסופי, מכונות מזל וכוסות קוקטייל מאורכות. לצידן, ניתן להבחין במקומיים שהיו מעדיפים לדלג על קבלת הפנים מעוטרת הז'יטונים ולחזור לסיפור חייהם.
החל מהישראלים שמתגעגעים לבית, דרך המהגרים שחוששים לעתיד המדינה ועד לאלו שרק רוצים לחיות את חייהם ו"תעזבו אותנו מפוליטיקה" - אפשר להיחשף לווגאס האמיתית. לא זו שניבטת בגלוי לתיירים. שם, בין פרוורי העיר הזוהרת, שוכנת לה פיסה מאמריקה היפה, החולמת, הנאבקת והצבעונית יותר מכל בית מלון ב"סטריפ".
