הפיתיון הסעודי: כך ביידן יוביל את ישראל לעסקה רעה?

מגעים בין ישראלים לסעודים ממשיכים להתקיים. גם בשבוע האחרון, בריאד. הקשר הישראלי־סעודי, או החזרה לנורמליזציה התת־דיפלומטית מלפני אוקטובר, מתרחשים בפועל. אבל האמריקנים וישראל מתכוונים לשני דברים שונים כשהם מדברים על הציר הישראלי־סעודי.

האמריקנים מנפנפים מול פניה של ישראל בשלום סעודי כפיתיון. בשבילם זו מלכודת דבש לישראל, בזמן שהם ממשיכים במדיניות של פייסנות ולמעשה הגנה בינלאומית ביחס לגורם התוקפן ההרסני במזרח התיכון, איראן.

ישראל, לעומת ממשל ביידן, רואה בקשר עם ערב הסעודית ציר חוסם איראן. הסעודים רואים את הקלת הראש של האמריקנים, שלא רק שאינם מצליחים להרתיע את החות'ים, המאיימים עליהם הרבה יותר מאשר על ישראל, אלא בקושי מנסים. ישראל יכולה לתת להם משהו ממה שהאמריקנים מחסירים. הבעיה של ממשל ביידן היא שידידותיו כביכול במזרח התיכון לא נסוגות מספיק לנוכח המתקפה האיראנית באמצעות ארגוני הטרור שהיא מפעילה. ישראל במוקד הלחצים ותשומת הלב הבינלאומית, לא איראן.

לסגת ולוותר פירושם, מבחינת ישראל, לקבל את התנאים הבלתי אפשריים של חמאס לביצוע "עסקת חטופים". עכשיו מתברר, לפי הדיווח של אריאל כהנא, שישראל מתבקשת לוותר על מיטוט חמאס כמטרת המלחמה, ובתמורה תקבל סוכרייה סעודית. אבל הסעודים כל הזמן שואלים, כמובן בחדרי חדרים, מה קורה לכם? למה עדיין לא חיסלתם את חמאס? כלומר, הסעודים הבן־סלמאנים רוצים מאוד שישראל תחסל את ארגון הטרור. הם זוכרים כל הזמן את מתקפת הרחפנים והטילים לפני כמה שנים, מתקפת פתע שהשמידה חלק גדול מתעשיית הנפט של ערב הסעודית בשדה אבקייק. ישראל לא נבהלה מספיק מהמתקפה ההיא של איראן. גם אז חששו האמריקנים מלייחס את מתקפת הרחפנים והטילים ישירות אליה.

בה בעת, העסקה שנמצאת בשלבים מאוד התחלתיים כבר זוכה לפרסום רב בתקשורת. הפרסום מעיד שארה"ב, מצרים וקטאר מאוד רוצות להביא במהירות לסיום המלחמה. זה גם רצון חמאס. הם מדברים על הפסקת אש בלתי מוגבלת לסיום מיידי של המלחמה. מאחר שהאמריקנים ממשיכים לפעול לסידור המזרח התיכון על חשבון ישראל, תוך הכלה של איראן ללא הרתעה, לא נותר לישראל אלא להגביר עוד יותר את הלחץ בחאן יונס.

הגייסות של צה"ל לא כמהים לסיום מהיר של המלחמה, אלא כפי שנחשף השבוע - הדחף הצבאי הוא לניצול הצלחה. לקצרי הרוח, כולל הסעודים, התשובה היא שההישגים בשטח, בדרום הרצועה ובמיוחד בחאן יונס, הם חסרי תקדים מבחינה צבאית. שום צבא לא התמודד עם אתגר כזה בשטח בנוי ובתווך התת־קרקעי של אותו שטח בנוי. את תחושת ההצלחה וההישג רואים על החיילים החוזרים, על פני החיילים שמסיימים תקופת מילואים. הם לא חוזרים משדות הקרב בטורים ארוכים חפויי ראש כמו במלחמת לבנון השנייה. אין זה העצב העמוק של הלוחמים הכעוסים ב־1973. המורל גבוה. זה אומר משהו.

הכתובת הלא נכונה

המתווכות לעסקת חטופים מפעילות לחץ על ישראל, כדי להוביל להפסקת אש. בינתיים האיראנים מסלימים את ההתקפות נגד בסיסי ארה"ב במזה"ת

האם יכול להיות שישראל תתפשר במשהו? במצב הנוכחי, קשה מאוד לסנכרן בין שחרור החטופים להשמדת חמאס. אבל הדילמה עוד לא לגמרי לפתחנו. דרישות חמאס פשוט לא עומדות בסף, בייחוד הפסקת הלחימה ונסיגה כוללת מרצועת עזה. פה זאת השערה סתמית ולא יותר: ישראל תוכל לחיות עם הישארותם של חלק ממחבלי חמאס שישרדו ברצועה, אם במסגרת עסקת חטופים יחיא סינוואר והקבוצה הסובבת אותו ייצאו יחד עם המחבלים המשוחררים בעסקה מתחומי הארץ - והכתובות ידועות. קטאר, אלג'יריה וכו'.

בינתיים נראה שעיקר הלחץ מצד שלוש המתווכות מופנה לכתובת הלא נכונה - ישראל. בלחץ על ישראל משתמשים האמריקנים בשתי קבוצות קטנות אבל חזקות בה: ארגון משפחות החטופים והממסד הביטחוני הבדימוסי העמוסי. בעזרת "ידיעות אחרונות" ובנותיו, מנסים ליצור אפקט של תהליך בלתי נמנע שהוא גדול מרה"מ נתניהו. השחץ שנודף מהתבטאויות הדובר ג'ון קירבי, המזלזל בנתניהו, כאילו הוא כבר לא רלוונטי, מאותת לימין שהקבינט, בהרכבו המלא, חייב להשתלט על האירוע.

כפי שהבהיר ד"ר מייקל דוראן בפרשנות ברשת CNN, יש במזרח התיכון שתי בריתות: אחת בראשות איראן, ואחת בראשות ארה"ב. האמריקנים רוצים שקט בכל מחיר וירידה במדרגות ההסלמה. האיראנים, במהלך מתוחכם, הפעילו מיליציה בעיראק שטיווחה בסיס אמריקני בשטח ירדן, לא הרחק מא־תנף שבגבול סוריה־עיראק. שלושה חיילים אמריקנים נהרגו. האיראנים רוצים הפסקת אש במלחמת עזה והם אלה שמובילים את התנועה העולמית להפסקת אש. הפסקת אש היא ניצחון לאיראן ולחמאס. ראש ה־CIA וויליאם ברנס, שמנהל את המשא ומתן על שחרור החטופים, כתב במאמר בכתב העת "פורין אפיירס": "ביליתי הרבה מארבעת העשורים האחרונים בתוככי המזרח התיכון. רק לעיתים נדירות ראיתי את האזור במצב כל כך מסובך ונפיץ".

נתניהו משבש את התוכניות האמריקניות והאיראניות בכך שהוא חוזר השכם והערב על כך שישראל תלך בעזה עד הניצחון, ואם יהיה צורך, כפי שאמר בראיון לדאגלס מאריי חסר הלאות, ישראל תמשיך במלחמתה גם לבדה. הוא השתמש במשפט מערבוני: גם אם ניאלץ לעשות את זה בודדים.

בארה"ב התחילו הפוליטיקאים לדבר על סימון מטרות בתוך איראן, בעקבות הפגיעה בחייליהם בירדן. מזכיר המדינה אנתוני בלינקן אמר במסיבת עיתונאים השבוע, כי לא היה מצב מסוכן כל כך במזרח התיכון מאז 1973, ואולי גם מלפני 73'. "נגיב בכוח", הוא אמר, "נגיב במישורים רבים, התגובה תבוא בשלבים ותתמשך לאורך זמן".

הפגיעה בחיילים האמריקנים בירדן מאיימת להצית מרד פלשתיני בתוך הממלכה ההאשמית. ביקום הפלשתיני, הקיצוני ביותר זוכה. ועכשיו הפלשתינים בירדן צוהלים. המתקפה היא ניסיון ברור לתקוע טריז בין ארה"ב לירדן, ובין התושבים הפלשתינים לממלכה. זה עלול להתבטא בחימום הגבול בין ישראל לירדן.

בינתיים ישראל מגבירה את המלחמה בעזה, בחאן יונס, והתקיפה בירדן רק מלמדת על הסלמה במלחמה האזורית.

הגלים מוחקים

נתניהו הודה בראיון לתקשורת הזרה בכישלון של הממשלה ב־7 באוקטובר, אבל בינתיים הוא מתרכז בהשגת ניצחון במלחמה, ולא במורשת

עסקת חטופים יכולה להכניס את המערכת הפוליטית ללחצים, שיפילו את ממשלת הימין ושאולי ישימו קץ לקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו.

בראיון שערך איתו השבוע דאגלס מאריי, בלי קשר לנושא החטופים, הוא גרר את נתניהו למבט על דרכו הפוליטית הארוכה. באותו הקטע בסוף הראיון נשמע ראש הממשלה אמוציונלי הרבה יותר מהרגיל. "יש אמירה של ג'וזף צ'מברלין (לא נוויל צ'מברלין; א"ל) - שכל הקריירות הפוליטיות מסתיימות בכישלון", אמר לו מאריי. "אתה חושב שזה גם המקרה שלך?"

ביבי חתך אותו מייד ואמר: "זה לא אכפת לי". מאריי שאל: "לא?" ביבי ענה: "לא. כל האובססיה הזאת של מורשת (של דרכו במנהיגות; א"ל), זה לא משהו שחשוב לי באמת".

אחר כך אמר: "אני רוצה להבטיח את המדינה לעשורים הבאים. אני שם את המורשת בצד, ושם במרכז את הניצחון". בסופו של דבר, "הגלים מוחקים את כל העקבות. אני רוצה להבטיח את העתיד, זה מה שחשוב".

יש אנשים שצפו בראיון הנינוח והמעמיק עם דאגלס מאריי, וההרגשה שלהם היתה שביבי כבר חושב על סוף דרכו הפוליטית או מודע לה. נראה שביבי מודע לכך שהוא בוודאי לא בתחילת דרכו, שהוא קרוב הרבה יותר לסוף מאשר להתחלה. אבל זה היגיון בנאלי. הנימה הרגשית נובעת לא מהמחשבה שאולי יסיים את דרכו הפוליטית, אלא ממה שראש הממשלה הגדיר, "האחריות המשימתית של הממשלה להגן על העם, ובזה נכשלנו. יהיו חקירות ובדיקות אחרי המלחמה ונצטרך לתת תשובות. בינתיים, אני מתרכז בדבר אחד, וזה ניצחון. ניצחון מוחלט".

הרוח והמפקד

הייטקיסט ישראלי, שריסק את החברה שלו בגלל ה"הפיכה המשפטית", ואלוף בדימוס, שהדליף מידע רגיש, מספרים את סיפור הריקבון שפשט בצה"ל

שני אנשים אופייניים להוויה הישראלית. תום ליבנה ואלוף (מיל') עמוס ירון. מה הקשר ביניהם? שום דבר בעצם. למעט ביטחון עצמי אדנותי וחסר כיסוי. תום ליבנה התפרסם בשנה שעברה כאחד מלוחמי הגרילה ההייטקיסטים שדיברו על הוצאת ההון שלהם מהארץ. כן, ה"הפיכה המשפטית", הרפורמה, הדיקטטורה. לפי הדיווח ב"ביזפורטל", החברה של תום ליבנה, ורביט, החזיקה את הכסף שלה בבנק סיליקון ואלי, וכאשר התמוטט הבנק היא ספגה הפסדים כבדים. בוורביט הסבירו שניסו לשכנע את ליבנה שיוציא את הכסף מסיליקון ואלי, ושיחזיר אותו בטרם פורענות לחשבון ישראלי. אבל לא, תום ליבנה הוא אידיאליסט. הוא הוצג כדמות מנהיגותית. בגלל המצב בארץ, וה"התנגדות למהפכה המשפטית בישראל", הוא מסרב להחזיר את הכסף למקום ישראלי בטוח. הוא פטריוט, לא?

השוו אותו לאילון מאסק. אבל הוא ריסק את החברה ואת המשקיעים שלו, ולפי "ביזפורטל", נשארו לוורביט משווי של שני מיליארד דולר, רק 100 מיליון דולר - חלקם כספים של חוסכים לגמל ולפנסיה.

זה פרופיל של הישראלי החדש. אם הפך בגיל צעיר למיליארדר, הוא בטח גם מבין מה זאת דמוקרטיה וחוקים, ובטח הוא מבין בכלכלה ובביטחון. למעשה, אתה יכול לראות את הטיפוסים האלה בכל נקודות המפתח של הביטחון והתקשורת בישראל. וכדאי להיזכר בראיון שערכה לילך שובל עם הקמ"ן של חטיבה 14, שהאשים שאמ"ן הפך למעין חברת הייטק והתרחק מייעודו כארגון מודיעין והערכה. מטורפים. חסרי אחריות. הטיפוס שמייצג תום ליבנה הוגדר כמגלומן, ואפשר גם להוסיף נרקיסיסט, חסר ידע, חסר תרבות. הכוכב הנופל הוא רק אחד מגלקסיה של כוכבים שנתנו את הטון לפני המלחמה, וזה כולל את אילן שילוח, נפתלי בנט, יאיר גולן, דן חלוץ...

עכשיו, איך עמוס ירון מתחבר לביצת הסחי הזאת. הוא אחד מהזוכים בפרס יצחק שדה לספרות צבאית על האוטוביוגרפיה שלו, "רוח המפקד". יחד איתו מתחלקת בפרס דמות נוספת שזכתה לאחרונה לעדנה, שאול מופז. בספרו חושף האלוף ירון בפסקה אחת את השחיתות המקצועית שחלחלה לתרבות הצבאית בישראל. מדובר בהחלטה של הממשלה על תקיפת הכור העיראקי ביוני 1981.

ירון הוזהר אישית על ידי הרמטכ"ל רפול, אבל ירון בשלו: "...לא תמיד הוראת המפקד שמעליך היא תורה מסיני. הוא בשר ודם כמוך, וגם הוא טועה". הוא מדבר על "שכל ישר". "היה לי ברור שלא ראש אמ"ן (האלוף יהושע שגיא) ולא קצין מודיעין ראשי (צביקה שילר) הם שידליפו את פרטי המבצע. בניגוד להוראתו של רפול, עדכנתי את מי שהייתי צריך לעדכן".

ירון מזכיר קודם כמה בעלי תפקידים בתוך הצבא. אבל הניסוח מרמז שלא מדובר רק בעוד שני קצינים בכירים שהוא חשב לנכון ליידע אותם, אלא גם בגורמים שמחוץ לצה"ל. וזאת בגלל השימוש במילה "הדלפה", "להדליף". כמה שורות קודם מזכיר ירון כי "גורם כלשהו" "הדליף" את המבצע לראש האופוזיציה שמעון פרס, ולכן התקיפה בעיראק נדחתה.

פרס יצחק שדה בשנת המחדל נראה כמסיבה סגורה בחוגי בדימוס פלוס. בחבר השופטים נמצא גם האלוף (בדימוס) אהרן זאבי פרקש, והוא זה שמפריס את פרס יצחק שדה למי שהיה אמור לעמוד בראש ועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר, רא"ל שאול מופז. זאבי פרקש, כזכור, גם נמנה עם אותה הוועדה.

היו גם כאלה שלא יכלו להתעלם מהעובדה שיש שלושה ספרים זוכים - שניים בפרס, והשלישי ב"ציון מיוחד" (נחמיה דגן) - ושלושתם בהוצאת "ידיעות ספרים". יצאו השנה עוד כמה ספרים, ובהם כמה טובים, על מלחמת יום הכיפורים. בכל זאת, הפרס הנחשב לספרות צבאית נשאר בקליקה של אוהלי פלמ"ח, שהפכה לתשלובת התקשורתית־משפטית־ביטחונית.