שכל העולם ישמע: פרויקט ההסברה האישי של אלה שני מבארי

אלה שני מתקשה להתרגל לחיים אצל בני משפחתה, שמארחים אותה בדירתם באחת משכונות עבר הירקון של תל אביב. "תל אביב מדהימה ואחלה, אבל הכל פה כל כך מסובך", אומרת בת ה־15.

"בקיבוץ את לוקחת את האופניים ומגיעה לכל מקום מהר ובדרך הכי קצרה. אני זוכרת שתמיד אמרנו איזה מזל יש לנו שנולדנו בבארי, כי כדי לראות שדה של כלניות - פשוט היינו צריכים ללכת מאחורי הבית. חשבנו על זה שזה נורא עצוב שאנשים שנולדו בתל אביב, לדוגמה, צריכים לנסוע שעה בשביל לראות את כל היופי הזה".

באותה השבת הנוראה היא איבדה את אביה, יצחק, שנרצח בידי מחבלי חמאס בביתו בבארי. סבה וסבתה בני ה־80 נורו אך חייהם ניצלו, ובן דודה הקרוב אליה, עמית שני, נחטף. אחרי יותר מ־50 ימים הוא חזר לישראל במסגרת עסקת שחרור החטופים.

"ישבנו בממ"ד, ופשוט התחננו שיבואו לעזור לנו. אבל הפקירו אותנו אז, ומפקירים את החברים שלנו מהקיבוץ גם היום", היא אומרת, ומוסיפה על רגעי האימה שבהם הבינה שעמית נחטף: "הוא כתב שפרצו אליהם הביתה, שהורסים אותו ושמנסים לפרוץ לתוך הממ"ד שלהם. גילינו שבשלב מסוים המחבלים הצליחו לפרוץ לממ"ד והוציאו אותו משם, יחד עם אמא שלו ועם האחיות הקטנות. הציתו את הבית, השאירו את האם והאחיות בחוץ - והלכו משם.

"החברים שלנו נרצחו בשבי חמאס, וחייהם של האחרים יכולים להסתיים באותה הצורה בכל יום. עם כמה שאנחנו אוהבים את המדינה הזאת, אני לא יכולה לא להגיד בקול את מה שכולנו חושבים - הופקרנו שם, ואנחנו עדיין מופקרים. אתה רואה את הבגדים שאני לובשת? אלה בגדים מתרומות, כי עזבנו את הבית מחוסרי כל. אנשים עם לב רחב תרמו לנו את כל מה שאנחנו צריכים. אתה לא חושב שזה אמור להיות התפקיד של המדינה? אף אחד מהממשלה לא דיבר איתי עד היום".

היא רהוטה ושקולה, וגם אם לעיתים הדמעות נקוות בעיניה - היא מייד אוספת את עצמה מחדש כדי להעביר את מה שיש לה להגיד. זו גם הסיבה לכך שהפכה לפנים של ישראל בארה"ב בכל הקשור בהסברה הבינלאומית. רשימת הפגישות שלה כללה, בין היתר, מפגש עם מי שהפך לחבר קרוב שלה, מפיק־העל סקוטר בראון, האיש שגילה לעולם את ג'סטין ביבר ושניהל אמנים כמו אריאנה גרנדה והבלאק אייד פיז. כמו כן, היא זכתה לשיחה ארוכה מלב אל לב עם ארנולד שוורצנגר ולחיבוק עמוס דמעות עם שרון סטון. 

בלי דפים, פשוט מקשיבים

אמנם אלה יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו הפכה לדוברת הבלתי־רשמית של ישראל בארה"ב, אבל נדמה שגם היא הופתעה מעוצמת ההשפעה. "האמת היא שלא ראיתי את זה בא. זה התחיל בכלל כשבאו לראיין את אמא שלי, והיא אמרה 'תראיינו את הבת שלי'. התארחתי אצל רפי רשף לראיון קצר, ואחרי שנסעתי לארה"ב מטעם מטה החטופים, אמרו לי שאני חייבת לנאום עם טלפרומטר, ולהקפיד לשמור על מסגרת של שלוש דקות כדי להעביר את המסר. אמרתי להם שאני מדברת בלי דפים, ולא צריכה מסכים מולי, ואנשים פשוט הקשיבו לי. אני חושבת שזה קודם כל כי אני תמיד מדברת מהלב. אני לא רובוטית, ומאוד מחוברת רגשית למה שקרה. לכן אני גם לא צריכה דפים - אני יודעת בדיוק מה יש לי להגיד, אני יודעת מה עבר עלי".

לעשות הסברה נכונה ואפקטיבית זה משהו לא פשוט, אפילו עבור אנשים שזה המקצוע שלהם. איך את מצליחה לעשות את זה בכל פעם מחדש?
"כן, זה מאוד קשה. אחרי שאני מספרת את הסיפור שלי יש איזו תחושת פורקן, ואני מרגישה כאילו כל האוויר יוצא ממני. ואז באים אלי ואומרים לי - אוקיי, עכשיו את פוגשת אנשים אחרים ואת צריכה לעשות בדיוק את אותו הדבר. אני אומרת לעצמי שאני לא מסוגלת, אבל למרות זאת אני מצליחה לעשות את זה בצורה שהיא לא טכנית. אני מבינה שיש כל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם שלא מבינים מה קרה שם, שלא יודעים מה קרה שם, ואני חייבת לספר את זה שוב ושוב, כי יש הרבה אנשים ששומעים את הדברים בפעם הראשונה".

יש היום אנשים בישראל שלא יודעים מה התרחש בבארי ב־7 באוקטובר?
"אני פוגשת בני נוער בגילי, כי מנהלים ומנהלות של בתי ספר מזמינים אותי להרצות בפני התלמידים. אני גם מגיעה הרבה לכיכר החטופים כדי לפגוש אנשים. בני נוער בצפון הארץ, לדוגמה, שואלים אותי שאלות שמעידות שאין להם מושג מה באמת קרה שם. מבחינתם אנחנו בדרום חיינו באיזו בועה, שכל הזמן היו בה פיגועים וטילים ובלוני נפץ. הם לא מבינים שמה שהתרחש ביום ההוא היה אירוע בסדר גודל שונה, ושאלה לא היו החיים שלנו בבארי. שהחיים שלנו שם היו הטובים ביותר עבור ילדים, שהיתה לי ילדות מושלמת, שנהרסה עבורי ועבור כל מי שמתגורר בקיבוץ".

אני מניח שבזירה האמריקנית המצב הרבה יותר קשה. שם למאזינים לוקח זמן להאמין לך שמשהו כזה התרחש בכלל.
"בזירה האמריקנית, והעולמית בכלל, אנחנו מפסידים. ואני יכולה להסביר גם למה. אנחנו מדברים בצורה רציונלית, ומנסים להסביר את מה שאנחנו עושים. ובסוף באים הפלשתינים ומספרים שהרגנו להם ילדים, בסרטונים שרואים בהם ילדים מרוחים בצבע אדום. בסוף הם הרבה יותר אפקטיביים מאיתנו, כי הם פונים לרגש ולא לרציונל, ועושים את זה בצורה הפשטנית ביותר".

אמפתיה של כוכבים

אלה אומרת שהעובדה שהיא מספרת ברחבי העולם את הסיפור הפרטי שלה, כילדה, מסייעת לפתוח את הלבבות ואת האוזניים אצל מי שנחשף אליה. "אני אומרת להם: אני לא הממשלה, אני לא הצבא, אני רוצה רק שתקשיבו לסיפור שלי - ילדה שאוהבת לראות סדרות ולשחק טניס. גם אם הייתי פלשתינית שבאה ומספרת את הסיפור הזה לישראלים, הם היו מקשיבים לי. למה שאני אשקר לכם בפנים על משהו שחוויתי על בשרי? איבדתי את אבא שלי, הבתים של המשפחה שלי ושל החברים שלי נשרפו, לחברים שלי כרתו איברים בגוף אחרי שרצחו אותם - ואתם אפילו לא רוצים להקשיב לי?

"חמאס כל הזמן מפיצים פייק ניוז, ואנחנו רק מסבירים את עצמנו. ברגע שאני מגיעה לשם ומסתכלת לאנשים בעיניים, הכל משתנה. אני תמיד מוציאה את הרגשות שלי החוצה. אני לא משחקת על ה'רגשי'. יכולתי לבוא ולעמוד מול האנשים ולהגיד להם כמה אני מתגעגעת לאבא שלי, לחברים שלי. אני רואה ילדות בעזה אומרות שצה"ל הפך אותן ליתומות. גם אני בבוקר אחד הפכתי ליתומה. קמתי בבוקר, ואחרי כמה שעות רצחו את אבא שלי. אבל לעולם זה לא מזיז, זה פחות מעניין אותו".
אחד מהמאפיינים בסרטונים שלך, במפגש עם הסלבריטאים, הוא האופן שבו את מדברת ולא מתרגשת מנוכחותם. אני מניח שבסיטואציה אחרת בחיים היית מתרגשת.

"קודם כל, אני מזכירה לעצמי שהם בני אדם כמוני וכמוך, אבל מובן שמול חלקם בכיתי והתרגשתי. סקוטר בראון ראה אותי מדברת באירוע בארה"ב, ואז פגש אותי בארץ. הוא אמר לי שהפכתי מנערה בת 14 לאישה עוצמתית בת 15; שאחרי שהצטלמתי לאינסטגרם שלו הוא ראה כמה התרגשתי, ועכשיו עומדת מולו אישה חזקה שמסבירה את ישראל בצורה הטובה ביותר.

"הוא נכנס לחדר בדיוק כשישבתי לשיחה עם תומר קאפון, שהוא השחקן הישראלי שאני הכי אוהבת. ואז סקוטר אמר לו 'היי, זה אתה מ'פאודה', אני מכיר אותך'. ואני אומרת לאנשים סביבי: מה עוד יקרה פה? את מי עוד תכניסו לחדר הזה? אני בין תומר קאפון לסקוטר בראון, ומסבירה לשניהם על המצב. תומר מראה לי את כל חוף הים של תל אביב מהמרפסת במלון, ואני אומרת: וואו, בתוך כל הדבר הזה - איזו רצועת חוף מהממת, איזו מדינה יפה יש לנו".

המפגש שלך עם ארנולד שוורצנגר במכון ויזנטל בלוס אנג'לס היה עוצמתי, וזכה לכתבות נרחבות. ידעת מי זה לפני שנפגשתם?
"האמת היא שלא ידעתי עליו הכל, אבל סיפרו לי עליו וקראתי גם על העבר שלו, שאבא שלו נלחם עם הנאצים. לכן, כשנכנסנו אליו, עוד לפני שהתקשורת הגיעה, הופתעתי לגלות איך הוא דיבר על ישראל, כמה הם תומכים בנו וכמה חשוב לנצח את הטרור. אחרי זה המשכנו לדבר כשהתקשורת הגיעה, והוא העביר מסרים של תמיכה גם לתקשורת המקומית".

הוא אמר שם שבגיל 14 הוא לא העז לדבר בכלל, ואילו את מדברת בצורה פנטסטית ומעבירה מסר של עוצמה, וגילית אומץ יוצא מן הכלל.
"אתה יודע שהתקשרתי לעמית בשיחת וידאו ואמרתי לו שאני בדרך לפגוש את ארנולד שוורצנגר, והוא אמר: 'מה יש לך לחפש אצלו?'. אמרתי לו שאני הולכת לדבר עליו עם שוורצנגר, על החזרה מהשבי, ועמית אמר: 'הוא שמע עלי בכלל? למה שיהיה לו אכפת ממני?'. אז אמרתי לו: 'עוד לא הבנת שכל העולם מכיר את השם שלך עכשיו?', והוא ענה לי: 'וואלה? מפתיע'".

היה גם מפגש עם שרון סטון אצלה בבית.
"אותה לא הכרתי, וכשנפגשנו היא שאלה אותי: 'למה חטפו את בני המשפחה שלך?'. הרגשתי כאילו היא מנסה להעמיד אותי בפינה. אמרתי לה שאין לי הסבר טוב למה אנשים יעשו דבר כזה לאחרים. היא שאלה שוב למה חטפו את המשפחה שלי, אבל אז היא גילתה שאבא שלי נרצח. היא סיפרה לי שגם היא איבדה את אבא שלה בגיל 14, חיבקה אותי חיבוק ארוך ותחלה לבכות. היא אמרה שאני חזקה, ושאני חייבת להמשיך להיות חזקה".

את רואה את עצמך ממשיכה בהסברה? זה משהו שתרצי לעשות כמקצוע כשתהיי גדולה?
"ממש לא. אבל כן הייתי רוצה לצאת עכשיו, ברגע שעמית יוכל לעשות זאת, לסיבוב בארה"ב. רק שנינו. תחשוב על זה, נערה בת 15 ונער בן 16 שמספרים את כל הסיפור של המלחמה הזאת. אבא שלי נרצח, עמית נחטף ושוחרר. הוא יכול לספר את כל מה שקרה לו בשבי: איך חטפו אותו, איך התעללו בו נפשית ואמרו לו שלאף אחד בישראל לא אכפת ממנו. איך הצמידו לו סכינים לצוואר.

"אני חושבת שאם שני צעירים כמונו באים ומספרים את הסיפור - כולם יקשיבו לנו וכולם יאמינו לנו. אנחנו נהיה ה'פאוור קאפל' של ההסברה. נשגע את העולם, נראה להם מי הם באמת האנשים שגרים בעזה. אנשים שקשרו אותו, גררו אותו מהבית שלו ועשו לו דברים נוראיים. מי שישמע את הסיפור של עמית יבין היטב מיהו האויב שלנו".

אמרת שעמית לא הבין שכל העולם מכיר את הסיפור שלו. עכשיו הוא מבין?
"אמרנו לו שהוא סיפור שעניין את כל המדינה. הוא ביקש ללמוד את זה בעצמו ולחקור את זה לבד, ושלא נראה לו. הוא ישב ימים מול המחשב, והבין לאט־לאט כמה הסיפור שלו ריתק מדינה שלמה ואת העולם. הוא צריך את הזמן שלו, אבל הייתי רוצה שזה יקרה. שנצא להסביר לעולם מה זה כשאנחנו רואים בלון בשמיים, אפילו בתל אביב, וחושבים שזה בלון נפץ ולא סתם בלון יום הולדת שהתעופף. העולם שוכח מהר מאוד את הסיפור האישי שלנו. כולם מתעסקים במלחמה בין ישראל לחמאס, אבל שוכחים שקודם כל רצחו אותנו, חטפו אותנו ושרפו לנו את הבתים. לא נתנו לנו דקה להשמיע את הצד שלנו, של הנוער שעבר את מה שעבר".

געגוע לבארי שלא יחזור

מאז אלה עברה לתל אביב, היא לא הולכת לבית הספר. היא למדה מתמטיקה בתוכנית מיוחדת של בר־אילן ונחשבת עילוי בתחום, אבל בזמן שהיתה עסוקה בהסברה - הכיתה המשיכה הלאה, "ואם אתה מפספס שיעור אחד, הלך עליך". חבריה מנסים לחזור לשגרה בבתי הספר בים המלח, אבל היא אומרת שזה "לא באמת רציני".

היא מדברת עם אמה כל הזמן בטלפון, והדודים שלה כבר לקחו אותה לשלוש הצגות. המהירות שבה חזרו האנשים לשגרה צורמת לה: "מוזר שאנשים מוחאים כפיים ונהנים. אני חושבת על זה שיש אנשים שחטופים עכשיו בעזה, בזמן שעל הבמה משחקים שחקנים".

את מתגעגעת הביתה, לבארי? חושבת שתחזרו?
"בכל יום אני חושבת על בארי. אני מתגעגעת לרכוב על אופניים לסבא ולסבתא ולאכול אצלם צהריים. הם גם אמרו לי שעכשיו, כשהם בים המלח, הארוחות איתי חסרות להם. כשאני חושבת על זה יותר לעומק, אני מבינה שאני מתגעגעת לבארי של פעם, לבארי שלא יחזור. אבא שלי כבר לא יחזור, ואני לא אוכל ללכת לבית שלו כדי לשתות קולה כמו שתמיד עשיתי. הבתים שם שרופים, נשארו לי רק הזיכרונות מהחברים שאיבדתי.

"כבר לא נשב כולנו ונצחק בזמן שאני אכין לכולם תה ועוגיות. אפילו ב־6 באוקטובר עוד צחקנו ככה. לכן, כמו רוב התושבים בעוטף, אני לא יכולה להתחייב שיום אחד אחזור לשם. עכשיו רוצים להעביר אותנו לחצרים ולבנות לנו קהילה שם. צריך לראות אם זה יעבוד".

את מתארת את בארי כגן העדן של ילדות. אולי הדור שלכם יחזור לשם ויצמיח מחדש את המקום?
"גן העדן הזה נגמר. כשהייתי בת 8-7 היו לי סיוטים במשך הרבה מאוד לילות, שמחבלים נכנסים אלינו הביתה והורגים אותנו. אמא שלי היתה מחבקת אותי ואומרת לי שזה רק סיוט. שאלתי אותה אם יש סיכוי שזה יקרה, והיא אמרה לי שיש שם 2 מיליון תושבים, ושכן קיים סיכוי שיום אחד הם יקומו וילכו עד לגדר כדי להיכנס פנימה, אבל שאני לא אדאג, כי יש לנו צבא חזק ששומר עלינו, וממשלה. אבל גם בסיוטים הכי גדולים שלי, כשהייתי קמה בדמעות, מבוהלת מהאזעקות, מהבומים ומריח השריפה מסביב - לא דמיינתי את מה שקרה ב־7 באוקטובר. זה היה מעבר לכל סיוט.

"כשאני חושבת על היום ההוא, אני נזכרת במה שהחייל הגיבור שהציל אותנו אמר לי כשנפגשנו: שאת כל היום הזה הוא זוכר רק בשחור־לבן, שבשבילו הכל התרחש בתוך אפלה אחת גדולה. וזה תיאור כל כך מדויק. אני חושבת על הדשא בכניסה לבית שלנו ואני זוכרת בוודאות שהוא היה ירוק, אבל מבחינתי, בכל פעם שאני חושבת על היום ההוא - הדשא בזיכרונות שלי תמיד שחור, או שאין לו בכלל צבע".

אלה נזכרת שתמיד כשהיו נורים טילים מהרצועה, אמה אמרה לה שבאותו הזמן יש ילדים בעזה שפוחדים בדיוק כמוה מההפגזות של צה"ל, ושמלחמה זה דבר רע. היום, המבט שלה עצמה על המציאות השתנה מעט: "אחרי מה שקרה לאבא שלי, אחרי מה שראיתי כשנמלטנו מהבית, אחרי מה שעמית סיפר לי, אחרי מה שקרה לסבא ולסבתא שלי - מבחינתי אין חפים מפשע בעזה, אולי רק תינוקות בני יומם. לחטופים הציקו גם הילדים וגם בני הנוער, ולקיבוצים נכנסו ילדים שינקו שנאה כלפיי מגיל צעיר מאוד, למרות שלא עשיתי להם כלום".