הרבה מלל נשפך על סוגיית היום שאחרי בהקשריה המדיניים: מי ישלוט ברצועת עזה, ולמה ישראל לא עושה דבר כדי לעצב במו ידיה את עתידה מול שכניה־אויביה. פרשנים ומומחים טוענים בלהט שזו תהיה טעות לעסוק בכך כעת; שקודם צריך לנצח, ורק אז להחליט מה עושים עם הניצחון.
מדובר בבורות אסטרטגית מוחלטת. לעולם המעשה הצבאי נועד לשרת מעשה מדיני, ולא להפך. הניצחון חייב להיות מושג, אבל כדי שכך יקרה - ואפשר להתווכח מהו ניצחון ומתי מצהירים שהוא הושג - נדרש הצבא לדעת לאיזה קו סיום הוא מיועד להגיע, ולמי הוא אמור למסור אז את המפתחות.
זה אלמנטרי בכל מערכה, בכל מקום בעולם. בישראל זה לא קורה מסיבה פוליטית נטו: חששו של בנימין נתניהו להסתבך עם שותפיו הפוליטיים. לשם כך, הוא מסרבל ביודעין את המערכה ומסכן את תוצאותיה. הוא מבין זאת היטב, ושומע זאת ללא הרף מבית (ממערכת הביטחון ומגורמים מדיניים, מהשרים בני גנץ וגדי איזנקוט, וגם מאריה דרעי ומרון דרמר) ומחוץ (בעיקר מהאמריקנים, אבל גם ממדינות אירופה וממדינות ערב המתונות).
כמה פעמים תוכנן הקבינט המדיני־ביטחוני לדון בנושא, ובכל פעם הדיון בוטל או נדחה בתואנה אחרת. התוצאה היא אוויר פוליטי לנשימה ומצוקה אסטרטגית גוברת. זה מקרה מובהק שבו ראש הממשלה שם את ענייניו לפני טובת המדינה; חובתו היתה לקיים את הדיון ולקבל החלטה - כל החלטה - אחרת המלחמה עלולה להימשך לנצח.
יש לא מעט גורמים שחושדים כבר זמן מה שזוהי כוונתו של נתניהו: למשוך את המלחמה כדי להימנע מוועדות חקירה, וכך גם ממימוש אחריותו (שבה טרם הודה) ומסיום תפקידו. אני רוצה להאמין שנתניהו ציני פחות, ושהוא מבין שהמלחמה אמורה להימשך כמה שצריך, ולא שנייה אחת יותר.
המלחמה עוד לא השיגה את יעדיה. חמאס לא הוכרע, מנהיגיו לא חוסלו, החטופים לא שבו הביתה. ההחלטה לשנות את דפוס הפעילות התקבלה כדי לאפשר לישראל לגיטימציה להמשך המלחמה, וגם כדי להחזיר את המשק לפעילות, בין היתר על ידי שחרור של רבים מאנשי המילואים.
ועדיין, זו החלטה מטרידה. לא ברור איך צה"ל מתכוון להכריע את חמאס ללא התנגחות אלימה בכלל הגדודים שלו, שחלקם נותרו עד כה מחוץ למערכה (בעיקר ברפיח ובכמה ממחנות המרכז). לא ברור גם איך הניצחון הזה יושג ללא שליטה אפקטיבית בציר פילדלפי כדי למנוע המשך הברחות, ושליטה מקבילה וזמנית בחלקים אחרים ברצועה. האלפים שיצאו השבועות לרחובות בג'בליה, והרקטות שנורו לשדרות ולנתיבות מאל־בורייג' רגע אחרי שאוגדה 36 עזבה את המחנה, מעלים דאגה ברורה לגבי מה שהושג והיכולת לשמר הישגים אלו לאורך זמן.
ברשתות החברתיות הסתערו השבוע על צה"ל בגלל שינויי ההיערכות. אפשר להניח למי היה אינטרס להסיט ממנו את הביקורת ולערום גם אותה על גבו העמוס ממילא של הרמטכ"ל. למענם, תזכורת: מי שקיבל, שמקבל ושיקבל את כל ההחלטות, בוודאי בנוגע להיקף המערכה, הוא הדרג המדיני. אותו הדרג שידע להגיד "הנחיתי" ו"הוריתי" (להעביר תרופות לחטופים, למשל), הוא זה שהנחה והורה לשנות את דפוס הפעולה בעזה. כתמיד, צה"ל אחראי על ה"איך" - את ה"מה" קובעת הממשלה.
העניין הזה של התרופות הוא מקומם במיוחד. הוא נולד כיוזמה פרטית מתוך מטה החטופים, שבשלב מתקדם שולב לתוכה המוסד. כשהיה נדמה לנתניהו שהוא יכול לגרוף הישג - הוא מיהר לפרסם את הסיפור. בדרך הוא מידר את שר הביטחון, את צה"ל ואת שב"כ, ופגע בצרפתים, שרקחו את העסקה בחשאיות מאחורי הקלעים. כדרכו, כשהעניינים הסתבכו בגלל בעיית הבידוק של התרופות, מיהר נתניהו לברוח ולהטיל את האחריות על אחרים.
ישראל של אחרי 7 באוקטובר חייבת מנהיגות אמיצה, שתדע לקבל החלטות קשות שיובילו אותה קדימה: לניצחון הצבאי המתחייב (בדרום - אבל גם בצפון, שבו הפתרון לא נראה באופק), וגם לשיקום חברתי וכלכלי עמוק. תקציב המדינה שעבר השבוע בממשלה - על הכספים הקואליציוניים המופקרים ומשרדי הממשלה המיותרים שבו - מלמד שרבים מדי, כולל בצמרת, עוד לא הפנימו שמה שהיה אסור שיהיה שוב.
היערכות עתידית
כתמיד, הגוף היחיד שבאמת עושה מתוכו את השינוי הוא מערכת הביטחון. ראשיה אמנם ילכו הביתה בסוף המלחמה, אבל זה לא מונע מהם להתחיל לתכנן את עתידנו הביטחוני. השבוע חשפנו ב"ישראל היום" את תוכנית ההצטיידות של חיל האוויר, שגולת הכותרת שלה היא רכש 100 מטוסי קרב ו־50 מסוקי קרב חדשים, חלקם כלקח מהמלחמה ומניתוח האיומים והאתגרים העתידיים.
מאמץ מקביל מתבצע גם בגבולות. צה"ל אמנם נלחם בדרום ובצפון, אבל מבין שיידרש למערך הגנה שונה לגמרי מבחינת היקף כוחות, אמצעים ותשתיות. המִפקדות יורחקו מהגדר למיקום עורפי, ובמקומן יוקם קו מוצבים ועמדות, מתוך הבנה שהגדר לבדה לא תספיק. הקווים יאוישו בכוחות גדולים ומאומנים יותר, במיטב הטכנולוגיה ואמצעי ההגנה.
ועדיין, כמאמר הקלישאה, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, קבעה אמברגו נשק על חיזבאללה ופירוז האזור שמדרום לליטני. כמה ימים לאחר המלחמה הבחין צה"ל במשאיות נשק ראשונות, שחצו את הגבול מסוריה לכיוון חיזבאללה כשעליהן רקטות ואמל"ח נוסף. בצה"ל המליצו לתקוף, גם כדי לאכוף את החלטת האו"ם וגם כדי להרתיע מהברחות נוספות. אלא שהדרג המדיני אז (בהובלת אהוד אולמרט) היה חבול, הציבור הישראלי היה עייף מהמלחמה, והזירה הבינלאומית לא העניקה לישראל אשראי לשוב להילחם. וכך זרזיף ההברחות הפך לשיטפון, וחיזבאללה גדל למפלצת צבאית חמושה עד לשיניים.
רצוי לזכור את כל אלה גם היום, כי המלחמה היא לא רק עכשיו, אלא גם מחר. הממשלה מפזרת הבטחות לתושבי העוטף והצפון כדי להשיבם הביתה, אבל עליה לעמוד מאחוריהן, כדי שלא תהיה עוד שבת שחורה. כתמיד במזרח התיכון - הדרך לעשות זאת היא בטילים, ולא במילים.
אין מקום לספקות
אל"מ אבנר כהן, ראש מטה הרבנות הצבאית, היה אמור לסיים את תפקידו ב־11 בנובמבר ולפרוש מצה"ל. החיים טרפו לו את הקלפים, והוא נשאר בשירות ובתפקיד, שהוא המרכזי במערך הפיקודי של הרבנות הצבאית.
עבור כהן, עזה היא לא רק מלחמה - היא הבית: הוא ממפוני גוש קטיף. לאחר שפונה עבר להתגורר בקיבוץ שומריה, ובשמחת תורה התארח אצל הוריו בחפץ חיים. הוא כבר היה בדרכו לבית הכנסת כשהחלו האזעקות. מהר מאוד הבין שמדובר באירוע חריג ופתח את הטלפון, ומשם התחיל מרוץ אינסופי. ב־9:00 בבוקר כבר היה בקריה בתל אביב, נערך למה שצפוי לקרות מבלי לדעת שהוא עומד בפני המשימה הסבוכה ביותר ב־26 שנות שירותו.
"לא הבנו בהתחלה את ההיקף", הוא מספר. "הגענו להערכת מצב בחטיבת המבצעים, והתחלנו להיערך לטיפול בחללי צה"ל. כשהבנו שהמספרים עולים במהירות, גם בחללים צבאיים וגם בחללים אזרחיים, התחלנו להזעיק אנשים למטה וגם לשטח.
"לאט־לאט התמונה התבהרה. היינו צריכים לתת מענה לא רק לחיילים הצבאיים, אלא גם לחיילים האזרחיים (שוטרים, אנשי שב"כ, כיתות הכוננות; י"ל), וזה כחלק מהסדרה שנעשתה לאחר אסון מירון. זה אתגר לא פשוט. מזל שנערכנו אליו מראש, ושהיתה לנו היכרות קרובה עם הגורמים השונים, ובראשם המשטרה.
"פתחנו שני קווים בשני הצדדים של מחנה שורה, אחד צבאי ואחד אזרחי. לצבאי הבאנו את כל מי שנראה כחלל צה"ל, לפי המדים שלבש או זיהוי אחר, ומי שטיפלו בו שם היו האנשים שלנו ברבנות הצבאית ובחיל הרפואה. לאזרחי הבאנו את כל מי שהיה נראה כאזרח, ומי שטיפלה בו שם היתה המשטרה, שאחראית על זיהוי של אזרחים. אנחנו עזרנו לה בתפעול, ובעיקר בזירוז התהליך, תוך שהסתייענו במאגרי טביעות האצבע שלנו.
"היתה עלינו ביקורת לא מוצדקת עקב הימשכות תהליך הזיהוי. באסון התאומים לקח כמעט שנה להשלים את פעולות הזיהוי של החללים, וגם אז לא הצליחו להגיע ל־100%. אנחנו הגענו לזיהוי הרבה יותר מהיר, ובשיעורים הרבה יותר גבוהים. בתוך שבוע זיהינו 94% מהחיילים, ובשבוע וחצי הגענו ל־100%. אצל האזרחים הגענו בתוך שבוע וחצי ל־75% זיהוי, ועד היום ל־99.5%.
"מהירות הזיהוי חשובה כדי לתת ודאות למשפחות, אבל גם כדי להביא את המנוח לקבורה כמה שיותר מהר. זה נעשה במספרים שלא היו מוכרים לנו. 1,200 הרוגים ישראלים רק בשבת השחורה ובימים שאחריה, ועוד כ־1,400 גופות של מחבלים שהיינו צריכים לטפל בהן כדי לוודא שלא מדובר בישראלים.
"תהליך הזיהוי יכול להתבצע או בזיהוי ודאי בידי שני אנשים, או באמצעות טביעת שיניים או דנ"א. זה מספיק כדי להודיע למשפחה. לפני הקבורה אנחנו מבצעים זיהוי נוסף, כדי לוודא שאין טעויות. נאלצנו לטפל בלא מעט גופות שהיו במצב מורכב, שלא היה אפשר לזהות אותן בעין. כל המידע בעניין שלהן, שכלל לעיתים גם מידע מודיעיני מסווג, הובא בפני ועדה שכללה מומחי רפואה וצבא, ובראשה עומד הרב הצבאי הראשי שפסק סופית".
באזרחות התבצע תהליך מקביל של ועדת מומחים מקצועית־רפואית, שהמליצה לרבנות הצבאית. שתי הוועדות, הצבאית והרפואית, הלכו במלחמה הזאת דרך ארוכה כדי להתיר ספקות. אם עד עתה סיפרו המיתוסים על הרב שלמה גורן, שהרחיק לכת בפסיקותיו כדי להתיר ספקות במלחמת יום כיפור, נדמה שכעת עברו הרבנים כברת דרך ארוכה אף יותר - לא עניין מובן מאליו אצל ממסד שנתפס שמרני ומקובע.
בכמה מקרים נדרשה הרבנות הצבאית להכריז על חללים אף שגופתם עוד נמצאת בעזה, או על סמך ממצא יחיד. זה נעשה כדי לתת ודאות למשפחה, וגם כדי להכניס את החלל לקטגוריה ברורה של חלל, ולא לקטגוריה עמומה של נעדר. "במקרים כאלה, הצוות התכנס וראה את כל החומר, והרב החליט. התרת עגונות לא התבצעה מאז מלחמת יום כיפור, ופה היא קרתה כבר כמה פעמים", מספר כהן.
בשבת השחורה היו לא מעטים רגעים כאוטיים. כשהתברר היקף ההרוגים, כולל בצה"ל, היו מי שחשבו שיידרשו הלוויות קבוצתיות, שבהן ייקברו החיילים בקברי אחים זמניים עד תום המערכה. זה התו"ל (תורת לחימה) שנקבע כבר לפני שנים למקרי קיצון של אלפי הרוגים - ברעידת אדמה, בצונאמי או במלחמה רחבת־היקף - אבל מהר מאוד התברר שלמרות המספרים החריגים, כולל של חללי צה"ל, ניתן יהיה למתוח את הרבנות עד לקצה ולתת מענה פרטני לכל חלל. כהן: "הגענו לשיא של 80 הלוויות ביום. זה מספר חריג שדרש היערכות מיוחדת, כולל גיוס והכשרה של אנשים כדי שנעמוד באתגר".
מחויבים לכבוד המת
מרגע שהמערכה עברה לשלב היבשתי העניינים נעשו יותר מוסדרים וכל אנשי הרבנות במילואים גויסו. כהן מספר שבכל גדוד יש רב צבאי, שאחראי גם לעניינים שקשורים בזיהוי ובקבורה. רוב התהליך מתבצע בשטח, כדי לאפשר תשובה כמה שיותר מהירה. "אנחנו רוצים שהמשפחה תתעדכן מאיתנו, ולא דרך ווטסאפ", הוא מסביר.
ברוב המקרים הזיהוי פשוט יחסית, ונעשה בידי שני אנשים שמכירים את החייל שנפל. לעיתים מדובר במקרים מורכבים יותר - בזירות שבהן הפיצוץ גרם להרוגים רבים וגם לפגיעה בגופות. במקרים כאלה נכנסו לשטח צוותי סריקה של הרבנות הצבאית שהוכשרו ללחימה, כדי לבצע חיפושים מקצועיים ולהביא לארץ מקסימום ממצאים. "כבוד המת מחייב שנעשה כל מאמץ להחזיר לארץ כל חלק מגופתו", אומר כהן. "אנחנו, כצבא, שלחנו אותו וחובתנו להחזיר אותו משם".
למאמץ הזה יש הסבר הלכתי נוסף: הרצון לקבור את החלל עד כמה שאפשר בפעם אחת ולהימנע מפתיחה נוספת של הקבר, שמתחייבת במקרים שבהם נמצאים בהמשך חלקים אחרים של הגופה (כפי שקרה בכמה מקרים במהלך המערכה הנוכחית).
כהן אומר שבמהלך החודשים הקשוחים האלה לא בכה אך מודה שלא פעם היו לו דמעות בקצה העין. ובכל זאת, אני מקשה, בוודאי היו רגעים קשים במיוחד. הוא מודה שכן. הראשון שבהם היה כשהגיעה אחת מהמשאיות הראשונות למחנה שורה עם גופות חללים אזרחים מאחד הקיבוצים. "התחלנו להבין מה קרה, מה עשו להם, וזה היה קשה. משפחות שלמות שנרצחו. מאחר שאני כוהן לא יכולתי להגיד לאנשים שלי 'אחריי', ונאלצתי להגיד 'אחריו'".
את כל הפעילות הזאת ביצעה הרבנות הצבאית במקביל לשלל עיסוקיה האחרים. מענייני כשרות, שלעיתים קרובות דרשו תשובות לא פשוטות במהלך המלחמה, ועד לענייני פסיקות הלכה ברמה הכללית והפרטית, עם אינסוף שאלות של חיילים שחייבו מענה. כהן הוביל את האתגר הזה, וביום ראשון הבא יממש את כוונתו המקורית ויפרוש. כשאני שואל אותו מהן תוכניותיו, הוא עונה: "לנוח".
כשפניתי לתאם את השיחה עם כהן, בצה"ל הופתעו. הרבנות הצבאית לא נמצאת במוקד העיסוק בימות שגרה, ובוודאי לא בלחימה, כשהעניין הציבורי והתקשורתי מרוכז במהלכים הצבאיים ובמה שקורה בגבולות ומעבר להם. ובכל זאת, חשבתי שמדובר בנושא חשוב: בגלל ההיקף החריג של ההרוגים (הרבנות הצבאית טיפלה בכ־530 חללי צה"ל מתחילת המלחמה, כ־200 מהם מאז תחילת התמרון); בגלל המקרים הסבוכים, שחייבו יצירתיות והבנת הסיטואציה כדי להגיע להחלטות שלעיתים קרובות היו לא פשוטות למחליט, וגם למשפחה שקיבלה את הבשורה; וגם מכיוון שהמלחמה הזאת היא בעיניי הזדמנות חד־פעמית לקרב בין חלקים שונים של העם והחברה - אף שיש בצמרת מי שמתעקשים להחזיר אותנו ל־6 באוקטובר.
