רגע לפני שנפרדתי ממנו, שחרר פואד אל־טלאלקה סילון סמיך של עשן סיגריה ואמר: "ראית אותי, איך קיבלתי אותך. לא מכיר אותך ועדיין פתחתי את הדלת, כי אני לא סוגר את הבית בפני אף אחד. עכשיו תאר לך את יותם ואלון שהיו עם הבן שלי סאמר במשך 70 ימים בשבי. היו איתו בטוב וברע, תמכו אחד בשני. אלה לא עוד חברים, אלה כבר אחים. כמה שמח הייתי אם הם היו יושבים כאן שלושתם. נקרע לי הלב".
עושה רושם שרק מציאות מטורפת, כמו זו שבה אנחנו חיים, היתה יכולה לחבר בין סאמר אל־טלאלקה, שעבד במדגרת עופות בקיבוץ ניר עם, לבין יותם חיים, מתופף מטאל שהתגורר בכפר עזה, ואלון שמריז, גם הוא מכפר עזה, שעמד להתחיל לימודים אקדמיים. 70 ימי שבי איומים בצוותא ואז שחרור הירואי ממחבלי חמאס הסתיימו בטרגדיה שבה דווקא צלף צה"ל שם קץ לחייהם של השלושה מוקדם מדי, מיותר מדי. מחדל שעומקו מתגלה מדי יום.
"תראה כמה קשה להוריי, כמה קשה למשפחה שלנו", אומר סאעד, האח, שקטן מסאמר בשלוש שנים. "בבוקר, כשבאים אנשים, אנחנו מעבירים את הזמן ככה בטוב, מדברים, צוחקים, אבל בלילה, איך שאני שם את הראש על הכרית, המחשבות מגיעות. אין יום שאני לא חולם על אחי ועל מה שעבר עליו ברגעים שבהם סיים את חייו. אין לי חשק לעמוד על הרגליים, כאילו אין טעם לחיים. לחשוב שכל מה שהיה צריך זו שנייה אחת של מחשבה כדי שהוא יחזור הביתה חי ובריא".
משפחת אל־טלאלקה מגיעה מהמועצה המקומית הבדואית חורה, שנמצאת על כביש 60, צפונית־מזרחית מבאר שבע. במשך יותר מעשרים שנה פואד, האב, עבד במדגרת העופות שליד קיבוץ ניר עם ובמהלך השנים סחב איתו לעבודה גם את סאמר וסאעד, שניים מעשרת ילדיו. "היום בשביל פרנסה אתה נוסע לאן שצריך", הוא מחייך בעצב. "יש אנשים שעובדים בתל אביב וזה בשבילם לא סוף העולם. כאן זה בסך הכל 40 דקות נסיעה".
עבור סאעד העבודה היתה מתאימה. הוא היה אמור להתחיל לימודי ערב של הנדסת חשמל במכללת ספיר הסמוכה לקיבוץ ומבחינתו זה היה שילוב אידיאלי של פרנסה ולימודים. מבחינת סאמר העבודה במדגרה היתה מיותרת. "בתקופה האחרונה הוא רצה לעזוב, אמר שנמאס לו, נשמע מיואש", מספר האב, "בשבוע שבו נחטף הוא שכב בבית חולה במשך שלושה ימים וחזר לעבוד רק ביום שישי, יום לפני שהכלבים חטפו אותו".
סאמר היה איש של ספורט אקסטרים. במשך תקופה ארוכה החזיק אופנוע שטח של KTM ושמו יצא בכל הסביבה בזכות ביצועיו הנועזים. "היה מספר אחת בכל האזור", מתגאה סעאד, "לא היית מוצא רוכב אופנועים כמו סאמר, אפילו ברמת הגולן הכירו אותו. הוא היה יכול לנסוע מפה עד צומת שוקת על גלגל אחד. רק עכשיו מכר את האופנוע וחלם על רכב שטח X3 של קאן־אם. היה משוגע על נסיעה בשטח".
בכדי לפנות לעצמו כמה ימים שאפשר באמצע השבוע, סאמר היה לוקח על עצמו תורנויות סופשבוע במדגרה. מגיע לעוטף עזה ביום שישי, נשאר גם בשבת. מתפעל תקלות אם צריך, דואג לביצים וחולם על הרגע שבו יחזור לאדרנלין שברכיבת שטח.
לא היתה עוד הזדמנות
באותה שבת סאמר התקשר לאביו ואמר שיש ירי שהולך ומתקרב אליו. פואד התעניין אצל בעל הבית אם הוא יודע במה מדובר, ונענה שכנראה מדובר בחיילי צה"ל, אבל אלה היו עשרות מחבלי חמאס שהגיעו לקיבוץ ונתקלו בלוחמה עיקשת מצד כיתת הכוננות המקומית. המחבלים התרכזו במדגרה, שנמצאת מחוץ ליישוב.
"המדגרה קרובה לגדר הגבול, כמו שאנחנו מסתכלים לבית שמעבר לכביש, אולי מרחק של 100 מטרים", מספר סאעד. "מניר עם התחילו לירות לכיוון המדגרה במטרה להתגונן, והמחבלים השתלטו על המקום. באותו בוקר סאמר שלח לנו הודעה ואמר שנפגע ויותר מאוחר החל להיכנס ללחץ. התקשרנו והוא ניתק. אף פעם לא חשבתי שתהיה חדירה לשם, זה השאיר אותי בהלם".
הפעם הבאה שבה קיבלו אות חיים מבנם היתה כשעה לאחר מכן, כשחברים של סאמר שלחו תמונה שצילמו מהטלוויזיה ובה הוא נראה מובל ברחובות עזה וסביבו המון זועם. "אלה לא בני אדם ולא מוסלמים", פואד לא מסתיר את רגשותיו, "הם רחוקים מהמוסלמים כמו מפה ועד השמיים. אין באסלאם מקום שבו כתוב שמותר לקחת בשבי זקנה בת 85, וגם לא מאפשרים לך לקחת ילד בן 9. אומרים לך שאם יש מלחמה - זה חייל מול חייל, איפה שיש כוחות".
אל החדר נכנסת אמו של סאמר, לילה. אישה חזקה, בעלת שני תארים אקדמיים המשמשת כמורה למתמטיקה ולערבית בתיכון המקומי. לילה הודתה שכל התקווה שהחזיקה אותה התפוגגה ביום שישי כשהתבשרה על מות בנה: "מה שקרה ב־7 באוקטובר לא קשור לאסלאם. אני אישה מוסלמית, ואילו הם פועלים ממניע אחר. הם מאמינים שישראל זו אדמה כבושה ושהם חיים בסבל ומעוניינים במעשיהם הקיצוניים כדי שהעולם יידע על מצבם. זה לא אסלאם. אני לבושה עם כיסוי ראש, מוסלמית מאמינה, ולא רואה שום קשר לדת. אני בטוחה שסאמר דיבר איתם בערבית ואמר 'אני ערבי, מוסלמי' - ועדיין לקחו אותו בכוח".
משפחת אל־טלאלקה מחורה מצאה עצמה כחלק ממשפחת החטופים. נעה בין תקווה לייאוש, מחפשת תשובות ולא מוצאת. "אין דבר רע כמו להיות שבוי", לילה משוכנעת, "אפילו כשאתה בכלא יש ביקורים, יש עו"ד שמשגיח עליך, מגיעה לך שיחת טלפון, אתה יודע שהאסיר נמצא בתא והוא בסדר. בעזה אתה אפילו לא יכול לדמיין מה שעובר עליו, באיזה תנאים הוא נמצא. ראיתי את סאמר לפני שקברו אותו וכמעט לא הצלחתי לזהות אותו. הפנים שלו היו קטנות כמו של ילד קטן. כל כך רזה. אם הם אכלו בשבי, אז בטח מעט מאוד".
סאעד מקשיב לדברים. "במשך כל תקופת השבי של אחי הייתי שומע מבסיס נבטים הסמוך את מטוסי הקרב ממריאים, כי כשהם מעלינו הם עדיין טסים בגובה נמוך. הייתי מתחיל לרעוד ולבכות, מבין שאני נמצא בטראומה. לא הייתי מצליח לישון בלילות".
פואד נאנח. "בשעות הבוקר, כשעוד שקט כאן, שומעים את הבומים של ההפצצות בעזה. כל הזמן שאלתי את עצמי: 'אם כאן אני שומע את הרעש, אז איך סאמר חי עם זה?'. 70 יום החזקתי את עצמי בתקווה שהבן שלי יחזור חי. כל מיני סיפורים עברו לי בראש - כן יחזור, לא יחזור, ובאיזה מצב".
פואד נסע במהלך ימי השבי של בנו לביקור בארה"ב, שם היה חבר במשלחת שניסתה לעורר מודעות למצב השבויים. בבוקר היום שבו קיבל את הידיעה המרה על מות בנו הוא נחת בארץ מסיור דומה בפריז.
בשבוע שעבר נסעו סאעד ולילה לתל אביב בימי רביעי וחמישי, כחלק מהמאמץ להאיץ את חזרתו של סאמר הביתה. ברביעי פגשו את השר בני גנץ ולמחרת את נשיאת הצלב האדום, מיריאנה ספולאריץ'. "באותם ימים אתה נשען על כל שביב מידע", לילה מודה. "פגשנו את גנץ ששמע אותנו ואמר 'הכל פתוח על השולחן. אנחנו מחכים להזדמנות', ומי היה מאמין שזמן קצר אחרי זה הבן שלי ילך לעולמו. ביום חמישי נסענו לפגישה עם הצלב האדום וחזרנו הביתה אחרי השעה אחת בלילה. אתה מבין שאין הרבה תוכן בדברים והם גם לא ממש מזיזים עניינים. חמאס לא נותן לצלב האדום אפשרות לפגוש את השבויים, ועדיין היה חשוב לנו לשמוע. משפחות הביאו איתן משקפיים של ילדים ותרופות. הנשיאה לקחה ואמרה 'אם תהיה לנו הזדמנות'. לא היו הזדמנויות".
כמעט תמונת ניצחון
למחרת, ביום שישי, הגיעו אל בית המשפחה קצינת צה"ל, שמלווה אותה מימי השבי הראשונים, ביחד עם קצינה נוספת, והשתיים בישרו שסאמר, שהיה בן 25 ב־21 באוקטובר, סיים את חייו בנסיבות טראגיות.
"הם הסבירו לנו מה קרה, אבל מייד החל לצאת בחדשות המידע הנורא. היה לנו קשה לראות, לשמוע ולקלוט איך קורה דבר כזה", מספר האב פואד. "גם בצבא לא ממש יודעים. רק השלושה יכולים לספר אם הם ברחו מהשבי, או שחמאס שלח אותם כמלכודת. הם לקחו איתם את הסוד אל מתחת לאדמה. הצבא בטח יתחיל לחקור ולחפור, אבל מה זה יעזור לבן שלי? זה לא יחזיר אותו".
שלושת החטופים - סאמר, יותם ואלון - שנהרגו בסג'עייה, ניסו לפי תחקיר צה"ל לאותת בכל דרך שיבואו להצילם. הם כתבו על בד "הצילו", יצאו אל הרחוב ללא חולצות ועם דגל לבן שפירושו כניעה, ועדיין - ירו בהם על מנת להרוג.
"שלא אכעס?", פואד שואל. "סאמר היה פרח בתחילת חייו ונעלם כמו אוויר. הטרוריסטים לקחו אותו חי לעזה והוא לא חזר אלי. הצבא אשם בגלל שיש כללי ירי לא מקומיים, אלא כלל־עולמיים. האירוע היה ביום ולא בלילה. בלילה עוד אולי היית יכול להגיד 'טעות בזיהוי', אבל באור יום, כשמרימים דגל לבן ויוצאים בלי חולצה? תשאירו להם לפחות אפשרות. אין משקפות כדי לראות אם הם מהווים איום? ואם לא, אז לירות כדור ברגל ולפצוע. עומד צלף ויורה להם בראש בלי טיפת סבלנות כשהם צועקים 'הצילו' בעברית. אני לא מאשים רק את הכלבים מחמאס, שני הצדדים אשמים".
סאעד, אחיו של סאמר, שולף מהנייד תמונה של שבויי חמאס יוצאים ממסתור כשהם מחזיקים רובי קלצ'ניקוב מעל לראשיהם. "למה אותם לא הרגתם? להם יש נשק ביד. רק שנייה אחת של מחשבה, זה מה שהיה צריך. הייתי בטוח שהראש של צה"ל גדול יותר".
כשאני אומר להם שבמלחמה קורות טעויות טרגיות, נזעקת לילה: "איזה טעויות? לפעמים לא חושבים מספיק לפני שפועלים. יש לך בראש תוכנית, אבל אם צריך - תתקן אותה תוך כדי. הרי אתה רואה שהם לבד, אז למה לירות בכוונה להרוג? כל כך חיכינו לשחרור - והם כבר שחררו את עצמם, הגיעו ממש לקצה. שלושה בחורים אמיצים שפעלו כמו שצריך, רק קחו אותם. אני ממש רוצה לשאול את החיילים 'למה לא שביתם אותם?'".
אלה רגעים לא קלים למשפחת אל־טלאלקה. הידיעה שבנם כבר היה עם רגל וחצי בבית ובסוף סיים את מסעו בבית הקברות הסמוך. פואד: "אתה יודע איזו שמחה היתה לשלוש המשפחות אם היו מוציאים אותם בחיים? איזה ביטחון זה היה נותן לכוחות שלוחמים? זו תמונת ניצחון אמיתית. הרי אתה מבין מה זה משדר לחייל שבשטח - הוצאנו שלושה חטופים, אפשר להמשיך בדרך הזו ולהציל את השאר".
סיפרתי לפואד שדווח כי משפחת שמריז ביקשה מהצבא שיכיר בבנה אלון כחלל צה"ל, אבל סורבה. פואד, שהיה טרוד השבוע באבלו, לא שמע על הדברים אבל אמר: "אחרי ששתי המשפחות הנוספות יסיימו את ימי האבל אנחנו נשב איתן ונקבע מה יהיו הצעדים הבאים. אנחנו כעת כמו אחים, ומה שנחליט זה יהיה ביחד".
להילחם אפשר גם אחר כך
ביום שבו ביקרנו בחורה, בשעות הבוקר, הגיע לבית המשפחה השר בני גנץ, שכתב יותר מאוחר: "אמרו לי אביו ואמו (של סאמר, א"ל), כי במהלך החודשיים האחרונים הם הרגישו את שותפות הגורל עם החברה הישראלית, וביתר שאת בימים האחרונים, שבהם רבים כל כך הגיעו באוטובוסים לנחם אותם, מקריית שמונה ועד אילת. הקשר האמיץ שנרקם בין משפחות החטופים, הסולידריות הישראלית שמתגלה בכל מקום – הם גם התקווה לעתיד שלנו. העצב על מותו של סאמר כבד מאוד. השליחות שלנו, של כולנו, חייבת להיות בחיבור בינינו - לא רק בקושי, בטרגדיות ובמלחמה. נחיה כאן יחד ונבנה שותפות יחד. זה 'היום שאחרי' של החברה הישראלית".
גם השר גדעון סער הגיע לבית משפחת אל־טלאלקה וביקש סליחה מההורים על שלא הצליחו להחזיר את בנם בחיים. "אמרו לי לא פעם בימים האחרונים 'מצטערים', אבל צער לא קונים בכסף ולא מוכרים בשוק", פואד אומר בעצב. "הצער לא יחזיר את בני. עכשיו צריך לדאוג לחטופים שנשארו, כי אולי מחר יברחו עוד שניים-שלושה וכדאי שהצבא יידע לטפל בהם ולא לחסל אותם. העם צריך לקום על הממשלה ולדרוש את ביטחון החטופים. עוד אסון כזה לא יעבור בשקט".
אני שואל אותם אם לדעתם צריך להפסיק להילחם ולהתרכז בהחזרת השבויים. "כשהבן שלי היה בשבי עברתי כל הזמן בין הערוצים, אל ג'זירה, ערוצים בערבית, והסתכלתי בתמונות אולי סאמר מופיע שם", אומר פואד, "אולי נשמע סוף־סוף משהו טוב. עכשיו מחקתי הכל ומעניין אותי רק דבר אחד - הודעה שכל החטופים חזרו בריאים ושלמים. רוצים להילחם? אחר כך, זה כבר לא מעניין אותי. הבן שלי יצא מהעולם הזה, נמאס לו להיות כאן, אבל יש אחרים שעדיין אפשר להציל. אני מרגיש את כאב הוריהם, חייתי איתו ועם התקווה. לכן הממשלה חייבת לשחרר את מי שנותר. כולנו באותה סירה, ואם היא תטבע נמצא את עצמנו באותו ים".
הציבור הישראלי לא נותר אדיש לטרגדיה של משפחת אל־טלאלקה. ביום ביקורנו הגיעו גם שתי נשים מהמרכז כדי לנחם את המשפחה וסיפרו שמשם הן ממשיכות למשפחתו של יותם חיים שיושבת שבעה במושב בדרך לירושלים. לילה סיפרה שהתרגשה כשהורי חטופים אחרים הגיעו לנחמה והמוני אזרחים מכל הארץ הביעו הזדהות עם כאבה. "אנחנו מדינה אחת שבה כולם ביחד מרגישים את הצורך להיות שם בשבילנו ולתמוך", אומר האח סאעד.
בשבוע הבא סאעד אמור להתחיל לימודי הנדסאות חשמל, בהתחלה באמצעות הזום. הוא אומר כי ינסה לצלוח את המשימה למרות שמות אחיו ניכר עליו בכל פעולה. "אם הייתי חייל בצבא, הייתי אישית נכנס לעזה כדי לחלץ אותו", הוא אומר. "סאמר תמיד יהיה אחי הגדול. הוא היה העיניים שלי, החיים שלי. לילד הבכור שייוולד לי, אינשאללה, אקרא על שמו. אני עד עכשיו לא מאמין שיותר לא אראה אותו".
פואד, בן ה־50, לא יודע איך ימשיך הלאה. השבוע הוא עדיין אסף את עצמו, דאג לקרוביו. מה שבטוח - הוא לא יחזור למדגרה בעוטף עזה שבה עבד בשני העשורים האחרונים. "גם עבור מיליון שקל לא אחזור למקום שממנו הכלבים לקחו את הבן שלי", הבטיח. "יש לי כעת עבודה קשה לשמור על המשפחה. נצטרך להסתכל קדימה, להיות חזקים ולדעת שתמיד נחיה ונישאר עם הכאב".