לא סתם נסוגה ישראל ב־1994 מרוב מרחבי עזה. ניהול חייהם של מיליון ערבים עוינים היה עול מפרך. כטוראי שנשלח לימים ספורים לשמור במוואסי זכור לי היטב כמה לא נעים היה לחצות רחובות של עיניים שונאות.
זו היתה האווירה טרם הסכם אוסלו, שהביא עימו את נסיגת "עזה ויריחו תחילה". ישראל ברחה מהן, לקול מצהלות ההמון היהודי והערבי כאחד. ישי לוי כבש את המצעדים בקול דבש עם השיר "שלום, שלום לך עזה. אנחנו נפרדים. אשב לי על הפלז'ה. אשכח מהמדים... אני לא מת עלייך, ובך לא מאוהב. שמרי לאוהבייך את הסכין בגב".
אלא שעם כניסתו של ערפאת לרצועה החלה להיבנות מפלצת הטרור שהתפוצצה עלינו כעבור 29 שנים. מחבלים מתאבדים באמצע שנות ה־90, רקטות ראשונות בסוף העשור, מנהרות טרור בתחילת המילניום. כן, המנהרה הראשונה התפוצצה על חיילינו כבר ב־2004. והסוף ידוע.
כעת צה"ל מנקה את זוהמת הטרור שהצטברה ברצועה שלושה עשורים. בהנחה שהניצחון יושג, נחזור למעשה לנקודת ההתחלה. איך שולטים על שני מיליון ערבים, שחונכו מיום לידתם להרוג את "תתי־האדם היהודים"? ובפרט, כיצד עושים זאת בחבל ארץ קטן, צפוף, הרוס ונטול משאבי טבע, שלאוכלוסייה שלו אין כל מסורת של שלטון עצמי ושאיפה לקִדמה, אלא תרבות של ג'יהאד ורצח?
גם ראש הממשלה נתניהו, וגם אחרים בישראל, מדברים על תהליך דה־נאציפיקציה שיש להעביר את תושבי עזה. אך האם ניתן הדבר? האם תהליכי ההבראה שעברה החברה הגרמנית אחרי שלטון הנאצים רלוונטיים למה שיקרה בעזה בעוד כמה שבועות?
יד קשה
המונח דה־נאציפיקציה נולד בפנטגון האמריקני שנתיים לפני הבסת היטלר. הרעיון המכונן היה להשמיד את הנאציזם, לא רק צבאית אלא גם רעיונית, פוליטית, תרבותית, כלכלית, חינוכית, ובקיצור - בכל שטחי החיים.
עוד קודם ליישומו היה לבעלות הברית תנאי. הן דרשו מהיטלר כניעה מוחלטת וללא תנאי. פה כבר יש הבדל בין המקרה הגרמני לבינינו. ישראל לא מדברת עד כה על כניעה של חמאס. אדרבה, בעיצומה של המלחמה אנחנו עושים עסקאות איתו ועם פטרוניו הקטארים.
הניצחון של בעלות הברית על גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה היה שונה מזה של מלחמת העולם הראשונה. ב־1945 כל גרמני הרגיש את התבוסה באופן האישי ביותר. מוות, רעב, הרס, זנות, ביזה, אונס, שוק שחור וחיילים זרים היו בכל פינה. גרמניה הנאצית נמחתה מעל פני האדמה. עד שזה לא קרה, לא החלו שום פעולות שיקום.
השמדת תשתיות טרור בעזה | דובר צה"ל
אחרי הניצחון כוננו בעלות הברית ארבעה אזורי חסות: רוסי, אמריקני, צרפתי ובריטי. לצורך הדיון נתמקד בדוגמה האמריקנית, שהיתה הגורם המרכזי בכינון גרמניה המערבית.
האמריקנים הנהיגו שלטון צבאי מלא בגרמניה, למשך ארבע שנים. זו התקופה שבה התנהל תהליך הדה־נאציפיקציה, שאופן היישום שלו השתנה מעת לעת. בתחילה האמריקנים נקטו יד קשה ביותר. כל אזרח גרמני מעל גיל 18 נדרש למלא שאלון, שבו פירט את קשריו עם המפלגה הנאצית. התברר ש־10% מהאוכלוסייה היו חברים במפלגה. בשל מחסור במתורגמנים, האמריקנים אף התקשו לפענח את כל 45 מיליון המסמכים שקיבלו.
ועדיין, עם תום המלחמה 400 אלף גרמנים הושמו במעצר, ו־90 אלף מהם הוחזקו בו עד 1947. 3.5 מיליון איש, שמילאו תפקידים משמעותיים במפלגה הנאצית, הוגבלו לעבוד בעבודות כפיים בלבד.
בד בבד החלו משפטי נירנברג, שנערכו במכוון על אדמת גרמניה, ובהכוונת הכיבוש האמריקני סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת שם. בכירי המשטר הנאצי שנותרו בחיים הועמדו לדין. חלקם הוצאו להורג, אחרים נידונו למאסרי עולם או לתקופות קצרות יותר. היו גם לא מעט שזוכו. גם המשפטים נועדו להעביר את המסר של השמדת האידיאולוגיה הנאצית מעל פני האדמה.
התקשורת היתה אמצעי שליטה מרכזי נוסף. הוטלה צנזורה על התכנים בעיתונים ובתחנות הרדיו שהופעלו בידי השלטונות. הוצגו בהם תכנים דמוקרטיים עקביים. אסור היה לבקר את האמריקנים, וכמובן לא לתמוך בנאצים. מיליוני פרסומים של הנאצים, כולל ספרים, שירה ועיתונים, הוחרמו והושמדו. מי שנתפס מחזיק בהם הועמד לדין. גם ספריות וספרנים הוחלפו כדי להשגיח על מה שקוראים הגרמנים.
הרציונל, כפי שהגדיר אותו הגנרל אייזנהאואר, היה "רק רשות כיבוש ארוכת טווח ובלתי גמישה תוכל להוביל את הגרמנים לשינוי יסודי של הפילוסופיה הפוליטית האחרונה שלהם". הוא העריך שיידרשו 50 שנה לתהליך, אך הסבלנות שלו וגם של העם האמריקני היתה הרבה יותר קצרה.
בתחילת הדרך אייזנהאואר הורה על השמדת אמצעי הייצור של גרמניה. ראשונה היתה תעשיית הנשק, שחלק ממוביליה בכלל נלקחו לארה"ב כדי לסייע שם בהמשך המערכה נגד יפן. בהמשך הבינו האמריקנים שהכלכלה הגרמנית לא תוכל להתאושש, ולכן הקלו את המגבלות הקשות.
על גרמניה נאסר כמובן להקים צבא או כל כוח חמוש אחר. רק ב־2022, עם פרוץ המלחמה באוקראינה, הגרמנים החלו להשקיע בצבא שגודלו הולם את מדינתם, ללמדך למשך כמה זמן החזיקו מעמד ההגבלות על גרמניה, הגם שבעשורים האחרונים היה זה מרצונה החופשי.
אופציית סטלין
צריך להדגיש שתהליך הדה־נאציפיקציה של גרמניה לא היה קל. פרדריק טיילור, מחבר הספר "לגרש את היטלר" (2011), מסביר כי המועצה השלטת של בעלות הברית הבינה עד מהרה שבלי לשלב את יוצאי המשטר הנאצי בשלטון המדינה לא תתפקד.
כי ממש כפי שחמאס הטמיע את שלטונו בכל רובדי החיים בעזה, כך הנאצים והנאציזם היו בכל מקום: בעסקים, במשפט, באיגודי העובדים, אצל עורכי הדין, וכמובן בקרב הפקידות. וכך, אמנם בשקט ותוך שהם נדרשים להצניע את עברם, רבים מהם שולבו בשלטון החדש.
ב־1949 הוקם ממשל פדרלי אזרחי בגרמניה המערבית, וגם אז בהשגחה קפדנית של המעצמות. ממשל זה הובל על ידי מתנגדי המשטר הנאצי, ובראשם קונרד אדנאואר, ולא על ידי אנשים שהסכימו איתם בקריצת עין. עם זאת, אדנאואר התנגד לרעיון הדה־נאציפיקציה ודגל בשילוב יוצאי המשטר הנאצי ב"גרמניה החדשה", על פי הנורמות הדמוקרטיות.על אף העלמת העין וטיוח העבר,
בסופו של דבר זה עבד. להערכת חוקרים שונים, הדה־נאציפיקציה הצליחה בראש ובראשונה משום שכל אזרח גרמני למד על בשרו באופן אישי וקשה לאן הוביל אותו הנאציזם. חשוב יותר, לא היה מי שיטפח מחדש אחרי התבוסה את הרגשות הלאומניים, כפי שכן קרה בתום מה"ע הראשונה.
סיבה נוספת להשלמה הגרמנית עם המערב היתה האלטרנטיבה ממזרח: הקומוניזם. כלומר, אזרחי גרמניה המערבית הבינו שהם חייבים לציית לאמריקה, שאם לא כן יידרסו תחת המגף של סטלין. כך סבור בין היתר מייקל דובס, מחבר רב־המכר הבינלאומי "שישה חודשים ב־1945", המתאר את קריסת גרמניה. להערכתו, האתגר הישראלי בעזה סבוך אף יותר מזה של בעלות הברית בגרמניה.
עזה לא לבד
"אני חושב שההשוואה מסקרנת, אבל בסופו של דבר מאוד לא סבירה לצערי", הוא אומר בשיחה עם "ישראל השבוע". "ההשוואה מתבקשת כי מדובר לכאורה על האופן שבו שני אויבים מובסים (הכוונה לגרמניה וליפן) יכולים להפוך לבעלי ברית משגשגים ודמוקרטיים. יתר על כן, ההשוואה מציעה שני מודלים שונים במקצת זה מזה. בגרמניה הנאצית פורקו כל המבנים הפוליטיים (אם כי כמה נאצים לשעבר גויסו לשתף פעולה עם הכובשים). מנגד, ביפן הותר לקיסר להישאר בתפקידו כסמל להמשכיות וכבוד למסורות של העם היפני", אומר דובס.
"ובכל זאת, למה האנלוגיה לא עומדת? כי ראשית, אפילו בהנחה שעזה תובס ותיכבש לחלוטין בתום המלחמה, היא רק חלק קטן מהעולם הערבי. ג'יהאד, ג'יהאדיסטים, אסלאמיוּת ואסלאמיסטים ימשיכו להתקיים ולשגשג במקומות אחרים, הן בעולם הערבי והן במזרח התיכון הגדול יותר. יתרה מכך, מטרתם עשויה להתחזק ולהתחדש לנוכח זיכרונות האירועים בעזה. כך שזו לעולם לא תהיה ולא יכולה להיות תבוסה מוחלטת, כמו זו של הנאציזם או המיליטריזם היפני".
"שנית", מוסיף דובאס, "בייחוד בגרמניה, הכיבוש על ידי בעלות הברית של ארה"ב והמערב נתפס כמועדף מאוד על האלטרנטיבה: כיבוש על ידי בריה"מ. אפילו שהובסו, הרוב המכריע של הגרמנים חש הקלה, ואפילו אסירות תודה, על כך שמצאו את עצמם תחת כיבוש מערבי ולא סובייטי. למעשה, מיליוני גרמנים הצביעו ברגליים בעד בעלות הברית, כשנעו מערבה וברחו מהצבא האדום. אז אמנם אני בטוח שיש הרבה עזתים שמאסו בחמאס, אבל אני לא חושב שיש אצלם אותו בסיס של תמיכה (אפילו פסיבית) לכיבוש ישראלי ממושך בעזה".
בשורה התחתונה, אומר החוקר המפורסם, "אני מאחל לישראל הצלחה ומקווה לתוצאה שתקל את הסבל בשני הצדדים. אבל הבעיות של הכיבוש והקמת מבני ממשל דמוקרטיים בארץ מובסת מפחידות ומאתגרות אפילו יותר מאשר מצבן של בעלות הברית המערביות, שהתמודדו אחרי מלחמת העולם השנייה".
יש להניח שדובאס צודק. נוסף על כל ההבדלים בין עזה 2024 לגרמניה 1945, יש טכנולוגיות שהפכו את העולם. בכל בית אפשר היום לייצר נשק, ומכל טלפון נייד ניתן ללמוד כיצד לבנות פצצות. כמו כן, ארה"ב היתה חופשית לפעול בגרמניה כפי שהתחשק לה. אותנו כל העולם בוחן ב־700 עיניים.
אחרי שאמרנו את כל זה, ועם כל השוני, לישראל יש מה ללמוד מהסיפור הגרמני. ראשית, חובה להגיע לתבוסה מוחלטת של חמאס, ולא רק ל"הכרעה". הניסיון הגרמני מלמד שהעזתים צריכים להבין שהרעיון החמאסי גם הביא עליהם את הסבל הנוראי וגם חלף מן העולם. אלה הם תנאי יסוד.
ועוד לקח - כל עוד חמאס לא נכנע, אין מה לדבר על שיקום. זאת בניגוד לכוונה הישראלית, כפי שהביע אותה השבוע שר הביטחון גלנט, לנוכח הלחצים של האמריקנים, להחזיר את העזתים לבתיהם בצפון הרצועה. אם השיקום יחל בטרם חמאס ייעלם, בתודעה העזתית לא תיצרב אחריותו לזוועות. גם מבחינה צבאית יש לשאול מה הטעם לשקם שכונה, אם שתי דקות אחר כך חמאס ישתלט עליה מחדש?
אחרי ההכנעה והטיהור, אסור לוותר על תהליך דה־חאמסיזציה שורשי. בין אם אנחנו נשלוט ברצועה ובין אם ישות בינלאומית כלשהי, חיוני ליישם רפורמות שעוקרות מהשורש גם את האידיאולוגיה של חמאס וגם תכנים אנטישמיים ואנטי־ישראליים אחרים. אלה תנאי סף.
מהדוגמה הגרמנית אפשר ללמוד שיש דרכים לעקור אידיאולוגיה מסרטנת. וגם אם ההצלחה לא תהיה מלאה, היא לא מייתרת את המאמץ. האיום הנשקף מעזה נמשך כבר 75 שנה. אחרי מה שקרה מותר לנו, ולמעשה חובה עלינו, לעשות הכל כדי שיוסר לצמיתות.
לכן, למשל, את המשפטים נגד אנשי חמאס יש לערוך בעזה, ולא בירושלים. יש לוודא שקיומם מגיע לכל בית ברצועה, ולכל כיתת לימוד, גם אם זה אומר לסגור את האינטרנט ולשלוט בתקשורת. אם העזתים רוצים ליהנות ממנעמי הדמוקרטיה, עליהם להוכיח שהם ראויים לה. אי אפשר עוד לאחוז את המקל בשני קצותיו.
להכיר במציאות העגומה
מובן שהשלטון העתידי ברצועה חייב להיות אנטי־חמאסי קיצוני. נוסף על כך, אסור שיעסוק במאבק הפלשתיני. זה עצמו דלק שיצית מחדש את המדורה. ישלוט בעזה מי שישלוט - תפקידו יהיה לנהל את החיים האזרחיים, נקיים מכל סוג של הסתה נגד ישראל או יהודים. בלי לוותר, בלי למצמץ, בלי אולי ובלי אבל.
אונר"א לא יכול להמשיך לפעול בעזה, נקודה. פה, אגב, ההשוואה לגרמניה תופסת היטב. אחרי מלחמת העולם האו"ם הקים את סוכנות הפליטים, שיִישבה מאז עשרות מיליוני פליטים ביבשת ובכל העולם. אונר"א, מנגד, לא פתר את הבעיה של שום פליט פלשתיני, ובמקום זאת מחנך את הדורות הבאים להרוג יהודים, ובחלק מהמקרים אף מסייע לכך פיזית.
ישראל, כמובן, לא יכולה לאפשר לרשות הפלשתינית להיות הגוף ששולט בעזה. גם "רש"פ מחודשת", שעליה מדברים האמריקנים ויאיר לפיד, לא מלהיבה. הרוויזיות הנדרשות ביו"ש אינן פחותות מאלה שנדרשות בעזה. מכחיש השואה אבו מאזן הרי לא גינה את הפשעים השואתיים של חמאס עד לרגע זה.
כמו בגרמניה, מלבד אמצעי לחימה חיילינו צריכים להשמיד את כל אמצעי התעמולה החמאסיים. תכנים פיזיים ודיגיטליים חייבים להתנדף מהטלפונים ומבתי הספר, מהמדרסות ומהתקשורת. במקומם יש לחנך את העזתים לסובלנות, להכלה ולקבלת היהודי כשכן נורמטיבי. זה נשמע דמיוני, ואין ספק שהשדים הרצחניים לא ייעלמו ביום אחד, וגם לא בעשור. אבל אם חפצי חיים אנחנו, אין דרך אחרת.
בעולם אידיאלי היה עדיף ששלטון זר כלשהו, ערבי או מערבי, היה מנקה את הביוב העזתי. במציאות, הסיכוי שכך יקרה קלוש. כל מי שייכנס לרצועה, בוודאי אם חמאס לא יוכחד כליל, ייתקל בהתנגדות אלימה ויברח על נפשו. כל עוד לא מדובר בשרידות שלטונם שלהם, שלטונות ערב הרי לא ידועים באומץ רב. על אחת כמה שאינם יכולים להיראות כמי שעוזרים לישראל נגד הפלשתינים.
לכן יש כל הסיבות לחשוב שהעול המלא, גם האזרחי ולא רק הביטחוני, ייפול בסופו של דבר על כתפינו. כדאי להפנים את זה. ההצהרות של ישראל כי "ביום שאחרי הפלשתינים ישלטו בעצמם" מוקדמות מדי. כי לפני שישראל מתחייבת לשלטון עצמי פלשתיני, עליה קודם כל להבהיר לפרטי־פרטים כיצד יבוצע תהליך הדה־חמאסיזציה. זהו תנאי חיוני להישרדות.
הלוואי שיימצא פתרון אחר, אך כל הסיכויים הם שנצטרך לעדכן את הלהיט משנות ה־90. "שלום, שלום לך עזה, אנחנו שוב חוזרים. אני לא מת עלייך, ובך לא מאוהב. אך לא אתן שתתקעי לי שוב סכין בגב".
