תום ימי התום: האם ביידן יתיישר עם כל ההנהגה הישראלית?

1.

כשם שהיתה זו ישיבה טעונה, כך היא גם סימנה תקווה. ביום ראשון בערב התכנס הקבינט האזרחי־כלכלי, כדי לדון בשאלה: האם לאפשר לעשרות אלפי פועלים ערבים מיהודה ושומרון לחזור למקומות העבודה שלהם בתוך הקו הירוק?

על הנייר, היו סיבות רציניות להגיד כן. נציגי צה"ל, שב"כ והמל"ל הסבירו שהמשכורות לעובדים הפלשתינים משאירות אותם ואת משפחותיהם מחוץ למעגל האלימות, ולכן מייצבות את הרשות הפלשתינית, שמסייעת לביטחון. הם טענו שהכנסתם גם תעזור למשק, ושההיתר - "בשלב הראשון", כלשונם - הוא רק לבני 35 ומעלה, ועוד כהנה וכהנה.

אבל אז נפל דבר: לראשונה זה עשרות שנים, הרוב המוחלט של השרים, שאפילו אין ביניהם איזו ברית פוליטית או אינטרס אחר, פשוט התנגדו. הם הבהירו לנציגי המערכת שכשאומרים ביטחון מתכוונים לביטחון, ולכן הם לא מוכנים לסכן את מרכזי האוכלוסייה בארץ בפיגועים ספורדיים, נקודה.

שר הכלכלה ניר ברקת אמר: "מי שלא נפל לו אסימון ב־7 באוקטובר לא יכול להשתתף בדיון כזה". סער הזכיר את "התמיכה הנלהבת של המערכת בהכנסת פועלים מעזה". סטרוק תמהה על טענת נציג צה"ל שלפיה "ערביי יו"ש אינם כמו ערביי עזה", והוסיפה כי אדרבה - תפקיד המערכת בעת הזו הוא להיות מוכנה ל"היפוך קנים", כלומר למצב שבו הרשות הפלשתינית מצטרפת ללחימה בישראל. "אסור לדבוק בקונספציות הישנות והשגויות", אמר אופיר אקוניס. "ב־7 באוקטובר קרה דבר שעליו חל הכלל: מה שהיה הוא לא מה שיהיה".

ברקת, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושר השיכון יצחק גולדקנופף היו לכאורה הראשונים שהיו צריכים להצדיק את הכנסת הפועלים - הרי ענף הנדל"ן, וכתוצאה ממנו המשק כולו, נפגעים קשות מהסגר המתמשך. ובכל זאת, הם הובילו את ההתנגדות ואמרו שימצאו פתרונות אחרים למחסור בעובדים.
איש־איש בלשונו, השרים הבהירו כי חדלו להיות חותמת גומי של מערכת הביטחון, חשובה ומוערכת ככל שתהיה. זה היה החלק האופטימי של הדיון, שכן בפעם הראשונה הדרג המדיני דרש מהמערכת הביטחונית להשתנות, להתעדכן ולתת מענה שורשי לבעיות בטרם אסון, ולא לאחריו. כאן, אגב, ראוי להזכיר שהמל"ל, שהוקם ונולד כלקח מהקונספציה של מלחמת יום כיפור, חדל למלא את תפקידו זה, ובעת הנוכחית לפחות מהדהד את תפיסות המערכת במקום לאתגר אותן. גם זו נקודה שיהיה צורך לטפל בה.

חבל, כמובן, שהשיעור נלמד במחיר דמים נוראי של 1,400 נופלים, אך יש לקוות שהלקח יופנם ושמערכת הביטחון היקרה תחדל לדאוג לשקט, או ליציבות, או ל"מכלול השיקולים", או למצב הרשות הפלשתינית, או ללחצים מחו"ל. במקום כל אלה - היא פשוט תספק ביטחון.

2.

למודי ניסיון היסטורי מר מאוד, בני ה"עם לבדד ישכון" משוכנעים שזה רק עניין של זמן עד שביידן יוציא לנו כרטיס אדום. באמצע השבוע, כשהנשיא האמריקני צוטט כמי שאומר שישראל "מאבדת את תמיכת העולם בגלל הפצצות חסרות הבחנה", והוסיף שנתניהו "צריך לקבל החלטות קשות" - היה נראה שמגיע רגע האמת.

אלא שבדיקה קפדנית של דברי הנשיא, כפי שפרסם אותם הבית הלבן, העלתה שהם הוצאו לחלוטין מהקשרם. למעשה, ביידן העביר את המסר ההפוך מזה שיוחס לו. האשמה, אגב, היא על אחד מכתבי הבית הלבן. שכן, אף שביידן מתח ביקורת על הרכב הממשלה הימנית, לא היה בדבריו שום חדש. אלה הן אותן האמירות שהשמיע מאז ניצחון נתניהו לפני שנה. המלחמה, מבחינה זו, לא העלתה ולא הורידה.

אשר לתמיכה הבינלאומית, הנשיא האמריקני העביר את המסר ההפוך. הוא הדגיש: "הפעם לא רק ארה"ב תומכת בישראל. יש לה את האיחוד האירופי, יש לה את אירופה, יש לה את רוב העולם שתומך בה. אבל היא מתחילה לאבד את התמיכה בגלל ההפצצה חסרת ההבחנה שמתרחשת". זה היה המשפט המקורי, והוא נשמע אחרת לגמרי.

מעל ומעבר לכל זה, הציר המרכזי בכל אירועי החנוכה שביידן השתתף בהם, היה שתמיכת ארה"ב בישראל ובמטרת המלחמה היא בלתי מסויגת. "זה (המלחמה) איום קיומי על ישראל. לישראל יש החלטה קשה לקבל. לביבי יש החלטה קשה. אין עוררין על הצורך להתמודד עם חמאס. יש להם כל זכות... אבל בינתיים, אנחנו לא מתכוונים לעשות שום דבר מלבד להגן על ישראל בתהליך. שום דבר אחר".

ועוד אמירה ברוח זו: "יש עוד הרבה מה לעשות. בראש ובראשונה, לעשות כל שביכולתנו כדי להטיל אחריות על חמאס - כל דבר שבכוחנו. הם חיות. הם חיות. הם חרגו מכל מה שכל קבוצת טרור אחרת עשתה מאז שאני זוכר... אף אחד, אף אחד על כדור הארץ לא יכול להצדיק את מה שחמאס עשה. הם עם אכזרי, מכוער, לא אנושי, וצריך לחסל אותם".

כך שבהיבט הזה, ביידן איתנו. ולא רק במילים, אלא ברכבת אווירית בלתי פוסקת של חימוש, כולל כמה מעקפים ביורוקרטיים ואחרים, כדי שהמטוסים העמוסים ימשיכו לנחות פה.

בכל הנוגע לחמאס, הפער אינו בצד המיליטרי, אלא בזה ההומניטרי. כאן ביידן מקשה מאוד, גם בדרישה להכניס אספקה, ובעיקר בלחץ בנושא הדלק. האמצעים האלה גם מסייעים למאמץ הצבאי של חמאס, וגם מראים לציבור בעזה שהארגון הוא עדיין בעל הבית של המוצרים שנכנסים, כלומר - שעוד לא התמוטט. אם יש בעיה עם ביידן, היא תחומה לניגודיות הזו.

3.

ההבדלים שכן קיימים עם הממשל נוגעים בעיקר ל"יום שאחרי". כאן ביידן יוצא גלויות נגד הקו של מדינת ישראל ושל רוב הישראלים. כי החל מאמצע השבוע, זה לא רק נתניהו שאומר לא להחזרת הרשות הפלשתינית לעזה, אלא גם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד. השבוע לפיד כתב על ההצעה הזו, באיחור ניכר: "אף אחד לא חושב שזה יכול לקרות בעתיד הקרוב". זאת, בניגוד לעמדותיו בתחילת המלחמה, אז אמר: "הצעד הנכון הוא להחזיר את הרשות הפלשתינית לעזה".

בהערת סוגריים, ראוי לציין שיו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, עדיין לא אמר את דברו בסוגיה. בסביבתו מסבירים כי בשלב הזה הוא לא רוצה להתעמת עם האמריקנים, אף שגם לו ברור שהרש"פ, כפי שהיא כיום, לא באה בחשבון. גם לפני המלחמה, אגב, גנץ לא דיבר על מדינה פלשתינית.

איך שלא יהיה, מרגע שיש קונצנזוס ישראלי נגד מה שמציע ביידן, לו ולאנשיו יהיה הרבה יותר קשה לכפות את הקו שלהם. מנגד, ישראל מתרכזת כרגע בלומר מה לא, ולא ממש שמה על השולחן הצעה שלמה שמסרטטת מה כן.

לוואקום הזה נכנס ח"כ דני דנון, לשעבר שגריר ישראל באו"ם, שניסח תוכנית המוצגת כאן לראשונה, לגבי מה שכן צריך ויכול להיות בעזה בתום המלחמה.

לפי תוכניתו של דנון, המתבססת על שיחות שלו עם מומחים וח"כים נוספים בליכוד, עזה תחולק ותנוהל באמצעות נפות ושכונות, בלי שלטון מרכזי. אזורים אלה יתנהלו לפי חמישה עקרונות מרכזיים: פירוז מלא של הרצועה ומתן חופש פעולה לצה"ל; רצועת הגנה היקפית מצידו המערבי של הגבול ברוחב 3 ק"מ לפחות, שבהם יחול איסור תנועה מוחלט (האמריקנים, אגב, מתנגדים לנגיסת השטח הזו מהרצועה); הרחבה ושדרוג של מעבר רפיח, ומסירתו לניהול בינלאומי תוך שצוות ישראלי אחראי לבידוק הביטחוני; והתניית השיקום הכלכלי של כל נפה ושכונה, בהתאם לעמידתה בדרישות הדה־נאציפיקציה. המרכיב החמישי, שאותו פרסם דנון במאמר משותף עם ח"כ רם בן ברק, ושעורר עניין עולמי, הוא מתן אפשרות לעזתים שרוצים בכך להגר לארצות אחרות, ולשלוח מהן מטבע חוץ לכלכלה הרעועה של עזה.

"החינוך הוא הדבר הכי חשוב", אומר דנון. "אנחנו צריכים ללמוד מה נעשה ביפן ובגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הניקוי התחיל ממערכת החינוך, שהוחלפה מן היסוד. זהו האתגר הגדול ביותר. שכונה שתעשה את השינוי תשוקם ותקבל כלים להתפתח. מי שלא יעשה זאת לא ישוקם. כל התקדמות תהיה בהתאם להתנערות מהסתה".

התוכנית של דנון אינה מושלמת, והוא יודע את זה. למשל, המרכיב המרכזי, שלא מופיע בבירור בתוכנית, הוא הגורם האזרחי שישלוט בעזה וינהל את התהליכים שהיא מציעה.

בעיני רוחו, דנון רואה כוח בינלאומי שיקבל מנדט לתקופה מוגבלת, ושמדינות ערב המתונות, כמו מצרים, האמירויות, מרוקו וסעודיה, יובילו אותו. "לכוח הזה יהיו שוטרים שיצוידו באקדחים בלבד. כל מה שמעבר לזה יחייב טיפול ביטחוני של ישראל. היקף של 2 מיליון איש הוא לא גדול מדי. נעשו דברים גדולים יותר בעולם, וכבר קרה שהקהילה הבינלאומית העניקה מנדטים לכוחות בינלאומיים לנהל שטחים מסוימים לתקופות מוגבלות", הוא אומר.

אך מי שינהל אזרחית את הרצועה יהיה חייב להיות מתואם באופן מלא עם ישראל, שתישאר האחראית על הביטחון. היא זו שאמורה לקבוע אילו שכונות משתחררות משנאת ישראל הטבועה בהן. זו נקודת תורפה בתוכנית, כמו גם הרעיונות האחרים שמסתובבים באוויר. כמו כן, כל עוד התותחים רועמים - ברור שאף אחת מהמדינות הנ"ל לא תעמוד בתור לקבל את העזתים.

ההצעה לעודד הגירה מרצון נתקלה בביקורת בתוך ישראל ומחוצה לה, אך דנון דבק בה. הוא משוכנע שיש בה יתרונות כלכליים, ובפרט להכנסת כסף זר לרצועה. השבוע כבר התפרסמו דיווחים שלפיהם מצרים תהיה מוכנה לקלוט זמנית כמה מאות אלפי עזתים. מצרים זקוקה לסיוע כלכלי דחוף, אך בקונגרס יש גם כך קריאות לעצור את התמיכה בה, בשל הפגיעה בזכויות האדם. ייתכן שהסכם, שבמסגרתו ארה"ב לא תשעה את הסיוע, ואף תגדיל אותו, בתמורה לאירוח עזתים בתחומה לזמן מוגבל, יענה על האינטרסים של שני הצדדים.

גם ההצעה לשדרג את מעבר הגבול ברפיח לא תעבור בקלות: "מוכרח להיות שם מנגנון פיקוח מהודק, בהשתתפות ישראל, שיטפל באופן רציף גם במנהרות בין עזה למצרים וגם במה שעובר מעל לפני הקרקע. זו הדרך להבטיח שעזה תהיה מפורזת", מסביר דנון. הצדק, כמובן, איתו, אבל כאן שוב נדרשת הסכמה מצרית, והיא לא מובטחת.

חרף הקשיים, כמי שצבר ניסיון בינלאומי רב באו"ם, דנון משוכנע שעדיף ליזום מהלך ולתקן אותו לאורך הדרך, מאשר להימצא במגננה שסופה להיפרץ. הוא מתכנן לקדם את התוכנית בקרוב, בישראל ובארה"ב. פשוט זה לא יהיה, לא עבורו ולא עבור כל גורם אחר, בישראל או בעולם. עזה היא חבית חומר נפץ, צבאית, אזרחית, מנטלית ותרבותית, מעל לקרקע ומתחתיה. לנטרל אותה יהיה לגמרי לא פשוט.