משחקי שליטה: כך עושים פוליטיקה כשהתותחים עדיין רועמים

רבים הבחינו במארב שהכין בני גנץ לראש הממשלה, כשפנה אליו בשידור חי לגבי התקציב. מעטים שמו לב לכך שהיה זה דווקא בנימין נתניהו שעשה באותו אירוע את האמבוש האמיתי, שלא לומר "כיפה אדומה", דווקא לגנץ וליואב גלנט.

כבר שבועות מתנהלים במערכת הביטחון דיונים לגבי היום שאחרי ברצועת עזה. בעוד עמדת הצבא, בראשות הרמטכ"ל, גורסת שאחרי הלחימה ומיטוט חמאס על ישראל לצאת מעזה ולהעביר את השליטה לגורם חיצוני, ערבי או בינלאומי - נתניהו הודיע שהגורם היחיד בעולם שיכול לדאוג לכך שעזה תישאר לעד מפורזת זה צה"ל. הוא לעג לתומכים בכניסת גורמים אחרים לעזה, וציין: "ראינו לאן זה הוביל. אני לא מוכן לעצום את העיניים ולקבל שום הסדר אחר".

העברת המקל בעזה לידיים זרות אינה רק עמדת צה"ל. יואב גלנט תומך בכך בכל לב. מובן שגם בני גנץ. ולא רק הם. "אחרי המלחמה ישראל לא תשלוט בעזה, אלא תעביר את האחריות לגורם אחר, בינלאומי או ערבי, וצה"ל ישמור לעצמו את הזכות להיכנס לרצועה לשם שמירה על הביטחון. למרות הקולות הנשמעים בימין, זוהי עמדת הצבא וזה גם מה שיהיה", אמר רק בשבוע שעבר גורם ביטחוני בכיר. המודל שאליו מכוונים במערכת הביטחון לעזה הוא מודל שטח A ביהודה ושומרון: שליטה אזרחית מלאה של הערבים, איסור כניסה ליהודים, אבל כשיש צורך - צה"ל נכנס ועושה סדר.

אם יש לחץ אמיתי על ישראל בשבועות האחרונים, מעבר ללחצים הקבועים על כניסת משאיות, דלק והקפדה על תנאים הומניטריים נאותים לעזתים בזמן הלחימה - הרי זה הלחץ על היום שאחרי.

ממשל ביידן עושה כל שלאל ידו כדי ללחוץ על ההנהגה הישראלית להודיע כי העברת עזה לידיים ערביות היא חלק בלתי נפרד מתוכניותיו. נושא זה עמד בלב ביקורו האחרון של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן בישראל, ויש שיאמרו אף מטרת הביקור כולו.

לכן אמירתו של נתניהו גרמה להרמת גבות, שלא לומר שמיטת לסתות, לא רק בלשכות השונות בקריה בתל אביב, אלא כנראה גם בחדרים הרלוונטיים בבירת ארה"ב.

ראש הממשלה מתבוסס בעניין הזה כבר זמן רב. העברת עזה לרשות היתה האופציה היחידה על השולחן. נתניהו לא אהב אותה. הוא ביקש לחפש אלטרנטיבות. כשכאלה לא נמצאו - החל לתת ביטוי לתחושותיו והודיע שלא יאפשר את העברת עזה לשליטת הרשות מרמאללה, כל עוד מדובר ברשות תומכת טרור המעבירה משכורות למחבלים וקוראת כיכרות ורחובות על שמם. באמריקה יישרו קו, ובהצהרה של ביידן מייד אחרי נתניהו השתמש הנשיא בביטוי "הרשות במתכונת אחרת". ככל שחלף הזמן, והדיונים בנושא העמיקו, התבררה האמת - שאין חיה כזאת. שזה או ישראל, או שעזה חוזרת להיות רצועת טרור.

בצמרת מערכת הביטחון - וזה כולל את כל שרי קבינט המלחמה פרט לרון דרמר - היו שמחים אם נתניהו היה ממתין עם ההצהרה על היום שאחרי ביום שלישי השבוע. אבל ראש הממשלה, כאמור, חשב אחרת. עסקת החטופים, הפסקת האש, הכנסת הסיוע ההומניטרי והדלק, והגמגומים על היום שאחרי - כל אלה הותירו אותו מצולק בימין. התחושה שלא הולכים לסיים את העבודה ושוב לצאת מעזה לפני הזמן החלה להתפשט. אפילו גורמים ביטחוניים בכירים החלו לתדרך על כך שראש הממשלה כבר מחפש נקודת יציאה - בניגוד לעמדתם, שלפיה הם המעוניינים להמשיך עד להשגת המטרות.

נתניהו הגיע למסקנה שעליו להפגין שרירים. יישור הקו בתחילת הדרך מול האמריקנים התחלף בעמדה תקיפה הרבה יותר, כולל צמצום דרסטי של הסיוע ההומניטרי שאמריקה תבעה, הערמת קשיים ועיכוב הדרישה להכנסת דלק. ראש הממשלה אף ענה בלאו מוחלט לבקשת הבית הלבן ומחלקת המדינה להוריד את גובה הלהבות בדרום הרצועה.

ממלכתי, אבל פחות

בני גנץ השיל לרגע קט את מעטה הממלכתיות שחבש מרגע שנכנס לממשלה, ועקץ את נתניהו, בעקיצה כתובה ומתוכננת מראש, בשידור חי במהלך מסיבת העיתונאים, בקריאתו לנתניהו להוריד את הכספים הקואליציוניים לפני ההצבעה בכנסת. התרגיל לא עלה יפה. העיסוק בפוליטיקה באופן כה גלוי בזמן לחימה, ובזמן מסיבת עיתונאים שעוסקת במלחמה ואחרי פגישה טעונה עם משפחות החטופים, הוריד לגנץ נקודות רבות מהאפיל הציבורי שטיפח. זה לא עצם העיסוק בפוליטיקה, אלא חוסר הזהירות שבהסתרתו.

העיסוק בפוליטיקה כשלעצמו אינו זר לגנץ, גם לא בזמן המלחמה. נראה שאין דמות פוליטית שיותר חרדה לתדמיתה בימים אלה מאשר יו"ר המחנה הממלכתי. הכניסה לממשלה החזירה אותו לסביבתו הטבעית בקבינט המלחמה, אבל הוציאה אותו מהחממה המוגנת של האופוזיציה. כדי שכישלונות הממשלה, או מהלכיה שלהם הבייס שלו מתנגד, לא ידבקו בו - עליו לתקוף את הממשלה ואת העומד בראשה כל העת, מבוקר ועד ליל. מהודעות לעיתונות נגד נתניהו, דרך הפעלת חברי מפלגתו לתקוף את הממשלה ועד לעקיצה בשידור חי. להיות בקואליציה ולהרגיש באופוזיציה. להשתתף בדיונים הכי סודיים עם נתניהו, ואז להצביע נגדו בכנסת.

התנהלותו של גנץ היום דומה מאוד להתנהלותו בתקופת הממשלה הפריטטית, כשהוא וחבריו לא חדלו מלתקוף את נתניהו בעודם מכהנים כשרים בממשלתו. ואם לא די בזה, גנץ מנהל את ענייני מפלגתו ברקע הפגנת השרירים הקבועה של שותפו, גדעון סער, שמאותת כי פניו חזרה לליכוד, והמחנה הממלכתי לקראת פיצול. בסקרים, אגב, שעורך גנץ כל העת, גם בימי מלחמה אלה עולה כי תקווה חדשה של גדעון סער, זאב אלקין ויפעת שאשא ביטון לא מעלה ולא מורידה אפילו גרם אחד של תמיכה לרשימת המחנה הממלכתי לכנסת. החשש של גנץ הוא שבאמצעות הפלרטוט הנוכחי עם נתניהו, סער מנסה להעלות את ערכו לקראת מו"מ עתידי איתו, עם הליכוד או עם כל גורם אחר - שקיים או שיצוץ בהמשך.

מפריחים בלוני ניסוי

בליכוד רואים קווי דמיון בהתנהלותם של שני שחקני מפתח בתקופה האחרונה: יואב גלנט וניר ברקת. שניהם קוראים תיגר על מנהיגותו של נתניהו. שניהם עושים שרירים גם ליתר בכירי הליכוד, בעיקר אלה הרואים את עצמם מועמדים לראשות המפלגה ביום מן הימים. שניהם גם הגיעו לליכוד מבחוץ: גלנט ממפלגת כולנו של משה כחלון, וברקת מהאזורים של מפלגת קדימה, אף שטען כי מעולם לא היה חבר רשמי בה.

אבל יש גם שוני מאוד גדול בהתנהלותם. בעוד גלנט, שהבהיר כי עתידו הפוליטי הוא רק בליכוד, מקפיד לא להיתפס בעיסוק בפוליטיקה ומנהל את מהלכיו בחשאי ובתחכום - ברקת שם את הדברים על השולחן. רק באחרונה פגש פעילי ליכוד בנהריה, בקריית גת (כולל בחנות האופניים את חבר המרכז הוותיק יהודה כהן), ביקנעם ובמגידו. בפגישותיו אומר ברקת לשומעיו שתם עידן נתניהו, שהליכוד צריך להתחדש עם מועמד אחר ושהוא מתכוון להתמודד בפריימריז לראשות המפלגה. ברקת מכחיש את הדברים, ואומר שהתמודדותו על ראשות הליכוד היא רק במקרה שנתניהו יחליט לפרוש. אחרים טוענים בתוקף שהבינו את דבריו אחרת.

לפיד יודע שבקרוב מאוד הקריאות להדחת נתניהו יתעצמו ויתגברו, כולל ההפגנות שיזכו לסיקור הולך וגובר בתקשורת. לכן ניכס לעצמו את המסר כי מטרת המלחמה היא קודם כל החזרת החטופים - ואחר כך כל השאר

במקביל לשיחותיו עם הפעילים, אישים כאלה ואחרים המזוהים עימו נועדו עם כמה חברי כנסת לבדיקת ההיתכנות להקמת ממשלה חליפית ללא בחירות, באמצעות הצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבית. ברקת מכחיש קשר לדברים, אך בכל מקרה המהלך קרס עוד בטרם החל. ההיתכנות להפלת הממשלה באי־אמון נגד נתניהו שואפת לאפס.

במסיבת העיתונאים של נתניהו בתחילת השבוע נשאל ראש הממשלה מדוע לא התקיימה זו במשותף עם גלנט, שהודיע על אירוע משלו בנפרד. נתניהו יכול היה להתחמק בקלות מהשאלה, אבל בחר לענות ישירות: הצעתי לגלנט לבוא, אך הוא העדיף לבד. אאוטינג כזה ליחסים עכורים בין ראש הממשלה לשר הביטחון לא זכור הרבה זמן. גלנט הסביר מאוחר יותר שרצה לעסוק בנושאים צבאיים בלבד, בעקבות חידוש האש אחרי השלמת עסקת החטופים, ולא בעניינים מדיניים וכלכליים אחרים, שמאפיינים לא פעם את מסיבות העיתונאים עם ראש הממשלה. בסביבת נתניהו לא קנו. הוא רק רוצה את כל הבמה לעצמו, אמרו. ליד נתניהו הוא כינור שני.

הטרמפיסט

יאיר לפיד הגיע למסקנה שהדרך היחידה שלו להישאר רלוונטי בימים אלה במגרש הפוליטי היא ללכת למקום שבו הוא יודע לשחק טוב יותר מכולם - אולפני הטלוויזיה. הוא לא צריך פיזית לבוא לראיונות ולפטפט את עצמו לדעת. מספיק שיביע את העמדות "הנכונות". בעוד הציבור הלך לא מעט ימינה בעקבות אירועי שמחת תורה, באולפנים המרכזיים אין לכך כמעט כל ביטוי. משפחות החטופים שתוקפות את הממשלה מקבלות את כל הבמה, משפחות עם גישה אחרת מועלמות.

הגדיל לעשות אחד מהאולפנים השבוע, שאפשר לחבר פאנל בתוכנית לתקוף בעזות מצח את אליהו ליבמן, שבנו נחטף לעזה מהמסיבה ברעים, כשטען שהעובדה שאינו תוקף את הממשלה מביאה להפקרת בנו. כמה אטימות ורוע צריכים לגייס כדי לומר משפט כזה לאב ממשפחה שלא ישנה בלילה כבר חודשיים בדאגה ובחרדות על גורל בנה.

לפיד יודע שבקרוב מאוד הקריאות להדחת נתניהו יתעצמו ויתגברו, כולל ההפגנות שיזכו לסיקור הולך וגובר בתקשורת. לכן ניכס לעצמו את המסר כבר עכשיו. לכן הודיע כי מטרת המלחמה היא קודם כל החזרת החטופים, ורק אחר כך כל השאר. זה לא מסר שיש לו ביקוש רב בציבור הרחב, אבל באולפני הטלוויזיה זו הדעה הרווחת. לפיד מבקש לבלוע את מפלגת העבודה עם מסרים רדיקליים לא פחות משמאל, מתוך הבנה שמדובר בקמפיין שיממן את עצמו. למה לרכוש מדיה בכסף כשאפשר לפרסם בחינם באולפני האקטואליה. על הטעות של הפגנות נגד הממשלה שמתקיימות בלעדיו בעודו נופש בחו"ל, כפי שעשה בתחילת הפגנות קפלן, הוא לא מתכוון הפעם לחזור.