המבוגר האחראי. הוא התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות כבר ב־1988, ללא הצלחה, וניסה את מזלו פעמים אחדות לאחר מכן. נדמה היה שבסוף שנות ה־70 לחייו לא יתמודד עוד לנשיאות, אבל ב־2019, לאחר שסיים שתי כהונות כסגנו של הנשיא אובמה, כשאיננו ממלא שום תפקיד רשמי, והצטרף לסגל אוניברסיטת פנסילבניה, החליט להתמודד פעם נוספת. הוא נבחר מטעם מפלגתו כמועמד לנשיאות וגבר בגיל 78 על דונלד טראמפ. עכשיו, אחרי ארבע שנים, הוא ממשיך להשיג שיאים כנשיא האמריקני הקשיש ביותר לקראת כהונתו השנייה.
אני מכיר אותו שנים רבות, ומעריך את בקיאותו בנושאים שלנו ואת אהבתו לישראל, אבל חשבתי שאין זה נכון לקבל אחריות עצומה שכזו בגילו. זה תפקיד שמי שרוצה להצליח בו אינו רשאי ללכת לישון, ועליו להיות קשוב למומחים בתחומים שונים ולקבל החלטות המחייבות מאמץ ואנרגיה רבים.
כשנכנס לתפקידו יעצו לו מכוני המחקר הוושינגטוניים, שחלק מחוקריהם גם גויס על ידיו לממשל, למשוך את ידיו מן המזרח התיכון. הזהירו אותו כי כל מי שמנסה לעסוק באזור הדווי הזה נכווה פוליטית, והוא נשמע להם. מדיניות החוץ האמריקנית התמקדה בסין, עד הפלישה הרוסית לאוקראינה, ואחר כך - במלחמה המתמשכת בין שתיהן. הלהבות במזרח התיכון נראו לממשלו נמוכות, הוא עצמו לא התלהב מן המנהיגים בצד הישראלי ובצד הפלשתיני, וסבר כי הם לא יקדמו שום תהליך שלום, ולכן אין טעם לטרוח.
אבל מאז 7 באוקטובר התגלה ביידן אחר לחלוטין: הוא מגיע לישראל אחרי שסירב במשך תקופה ארוכה לקבל שיחות טלפון מנתניהו (ואף השפיל אותו בפגישה קצרה בניו יורק), הוא משגר לכאן נשק ונושאות מטוסים, מדבר עם ראש הממשלה בכל יום, והפך את מלחמת ישראל בחמאס לנושא המרכזי בסדר היום שלו. הוא בקיא בפרטים, מתקשר למנהיגי האזור, נכנס לשאלות פרטניות, והעיקר - מתנגד ברבים להפסקת המערכה, ותומך בסילוק חמאס מן השלטון ובפגיעה ביכולותיו הצבאיות.
ביידן רוצה להוביל מן המערכה הצבאית אל מערכה מדינית, שבה יידון הפתרון היחיד בעיניו לעתיד האזור: שלום בין המדינה היהודית למדינה הפלשתינית העתידית. הוא חוזר על פתרון שתי המדינות, מאבד תומכים במפלגתו, סופג ביקורת מטראמפ, הסקרים מראים כי תמיכתו הנחושה כל כך בישראל פוגעת בפופולריות שלו, והוא אינו משנה את מדיניותו. המבוגר האחראי של העולם עושה את מה שהוא מאמין בו, ויכול להיות שבניגוד לכמה מקודמיו שלא הצליחו לקרב אותנו לשלום שיבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, דווקא הוא יצליח.
המדינה הפלשתינית של נתניהו. האיש שאינו עוסק בפוליטיקה במהלך המלחמה מסר השבוע לחברי סיעתו כי אין בכוונתו לפרוש אחרי המלחמה, משום שרק הוא יוכל למנוע הקמת מדינה פלשתינית. אני מקווה כי בין מאזיניו (הסבורים כי עדיפה מדינה המאבדת את הרוב היהודי שבה על פני מדינה שיש לה גבול מזרחי, והמבטיחה בכך הן את הרוב היהודי והן את אופייה הדמוקרטי) היו מי שהזכירו לו נשכחות.
הם יכולים היו להזכיר לאביר המאבק נגד האינטרס הישראלי המובהק את נאום בר־אילן שלו מ־2009, ובעיקר את גיחתו לוושינגטון בינואר 2020 כדי למחוא כפיים ל"תוכנית טראמפ" למדינה פלשתינית, שאמורה היתה לקום על 70% מן הגדה ועל עוד 14% משטחה הריבוני של ישראל, שיועברו לריבונות המדינה הפלשתינית. התקשורת לא דיווחה על הערות מן הקהל.
לא להתקפל. לא לקבל את תנאי חמאס. לא להסכים להפסקת אש ארוכה. לא להפסיק את המערכה לפני שיחוסל שלטון חמאס ברצועת עזה. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו