מומחים הם לפעמים געגועים לשכל ישר. אמנם הפילוסוף היווני הרקליטוס מאפסוס טען כי "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים", אבל בנהר הטמטום של האינטלקטואלים המומחים למזרח התיכון זה בהחלט אפשרי.
כדי להבין מה הממשל האמריקני הדמוקרטי מתכנן עבורנו וכדי להבין את תפיסת העולם שמכלכלת את צעדי בלינקן וביידן, שווה לדבר על מומחה מטעם עצמו למזרח התיכון, לעולם הגלובלי ובכלל. תומאס פרידמן, האורקל מה"ניו יורק טיימס".
פרידמן הוא פובליציסט העל של הציבור הליברלי בארה"ב ובישראל. החבר של אובמה וביידן ומי שדמותו מהדהדת פעם אחר פעם את ה"קונספציה", שלפיה הרציונל המערבי מנסה לכפות את עצמו על המציאות המזרח־תיכונית. ב־2013, כשהאביב הערבי נראה כמו חורף אסלאמי, פרידמן כתב: "אני מניח שזה רשמי עכשיו: צריך להוציא את המונח 'אביב ערבי' לגמלאות. אין שום דבר אביבי שקורה. גם 'ההתעוררות הערבית' הרחבה יותר, אך עדיין מעורפלת, אינה נראית תקפה עוד".
אבחנה נאה רק שבזמן אמת, באפריל 2011, כשהאביב הערבי פרץ, פרידמן התפייט עליו. כשופר של אובמה, פרידמן, שניסה להרחיק את הביקורת שהופנתה כלפי הממשל בשל הזיגזג הבוגדני עם משטר מובארק, אף כתב ש"הבית הלבן נגעל מישראל", ביחס לעמדה הזהירה של ירושלים כלפי הפגנות תחריר. אובמה ופרידמן עודדו את האביב הערבי, שהפך לביצה טובענית של ג'יהאד, מוות ופליטים.
פרידמן התרגש לנוכח "האביב הערבי" ועשה שימוש, לדעתי שגוי ואף מגונה, בפילוסופיה של אלבר קאמי. הוא כתב: "ההתקוממות הזו, בשורשה, אינה פוליטית. זה קיומי. זה הרבה יותר קאמי מאשר צ'ה גווארה. כל המשטרים הערביים הללו שללו במידה זו או אחרת מבני עמם את כבודם הבסיסי, את החופש, ומעולם לא אפשרו להם להתפתח קרוב למלוא הפוטנציאל שלהם.
ב־2006 אותו ממשל לחץ על ישראל לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות ברשות. הממסד הביטחוני יישר קו
"יש רק דבר אחד טוב בעובדה שאוסאמה בן לאדן שרד כמעט עשר שנים אחרי הרצח ההמוני במגדלי התאומים ובפנטגון, וזה שהוא חי מספיק זמן כדי לראות כל כך הרבה צעירים ערבים מתכחשים לאידיאולוגיה שלו. כדי לראות ערבים מתוניסיה, ממצרים, מתימן ומסוריה מתקוממים בדרכי שלום כדי להשיג את הכבוד, הצדק והשלטון העצמי, שבן לאדן טען שניתן להשיג רק באמצעות אלימות רצחנית וחזרה לאסלאם הפוריטני". האומנם התקוממו בדרכי שלום או התנערו מהאידיאולוגיה של בן לאדן? שימו לב - ב־18 באוקטובר השנה פרידמן קרא לישראל שלא למוטט את חמאס, משום ש"התבוסה הטקטית המשפילה עלולה להפוך למשבר אסטרטגי, מוסרי וצבאי לטווח ארוך".
ולמה כיבוש הרצועה ומיטוט חמאס הם משימות בלתי אפשריות? פרידמן עונה: "כל התנועות האסלאמיות/ג'יהאדיסטיות מושרשות עמוק בתרבות, בחברה, בדת ובפוליטיקה של החברה שלהן. ויש להן גישה למספר אינסופי של גברים צעירים מושפלים, שלרבים מהם מעולם לא היו עבודה, כוח או מערכת יחסים רומנטית: שילוב קטלני שמקל מאוד את גיוסם לשם יצירת תוהו ובוהו אלים". הבנתם? אמנם פרידמן חוזר בו מהטענה ב־2011, אבל מסביר שזה בגלל שלא היתה להם מערכת יחסים רומנטית.
פרידמן הוא הרמקול של הקונספציה הליברלית המערבית, זו שגם אנחנו נפלנו בה. מדביקים על כוונות האויב ושאיפותיו רציונליזם ליברלי מערבי, וכשזה קורס מנסים את זה שוב. כי זה לא רציונליזם, זו דוֹגמה דתית.
בגדול, ספרו המפורסם "הלקסוס ועץ הזית" מגדיר את ההיגיון הזה. המלחמה בעידן הגלובליזציה היא עסק יקר הצופן בחובו הפסד כלכלי אדיר, והמדינות המאופיינות על ידי הלקסוס יימנעו ממלחמות. פרידמן הדגיש שאין מלחמה בין שתי מדינות שבהן פועלים סניפים של מקדונלד'ס. זה כמובן לא נכון, הוא גם קבע ש"לסין תהיה עיתונות חופשית, מנהיגי סין עדיין לא יודעים את זה, אבל הם נדחפים ישר לכיוון הזה", ושהסכם סחר חופשי עם סין יהפוך אותה לדמוקרטית יותר. 23 שנה אחרי, סין לא דמוקרטית יותר ואין בה עיתונות חופשית.
לפני שבוע וחצי פרידמן טען כי נתניהו הוא ה"מנהיג הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל - ואולי אפילו בכל ההיסטוריה היהודית כולה". למה? כי לא ויתר על הבייס הימני שלו, וכי "נתניהו אומר למעשה ש־7 מיליון יהודים הולכים לשלוט על החיים של 5 מיליון פלשתינים שגרים בגדה המערבית ובעזה, מבלי להציע להם אופק".
פרידמן מתעב את נתניהו וקורא להקמת מדינה פלשתינית כבר יותר מ־20 שנה. ביולי האחרון, אגב, הוא קרא לנשיא ביידן שלא לקדם הסכם בין ישראל לסעודיה בקדנציה הנוכחית של נתניהו. "ביידן ויורש העצר מוחמד בן סלמאן - אל תיתנו לנתניהו לעשות מכם אידיוטים שימושיים". אותו נהר, אותה רגל.
ב־2013, בזמן הקמפיין האמריקני לתמיכה בחתימת הסכם הגרעין עם איראן, כתב פרידמן בשבחי מדיניות אובמה וההסכם. העיתונאי הסעודי הבכיר משארי אל־ד'אידי מהעיתון "א־שרק אל־אווסט" כתב עליו אז: "מי שעוקב אחרי ההגיגים של עיתונאים מערביים על אזורנו, יתהה בסופו של דבר אם הם מבינים באמת את מורכבויותיו. פרידמן הוא אחד העיתונאים האלה. לפני ימים אחדים כתב מאמר על תגובות הערבים הסונים להסכם בין אמריקה והקהילייה הבינלאומית לאיראן. הוא כתב על ההשראה שקיבל מביקורו באמירויות ובערב הסעודית ועל כך ש'הבין' את התחושות של המקומיים כלפי הסתלקותו של הדוד סם מהם. בדומה לחכמי אתונה העתיקה, הוא משיא עצות ושומה עלינו לבטוח בחוכמתו, בתבונתו ובנחישותו של ממשל אובמה..."
לאחר שהפציץ אותנו בהטפות רציונליות כדי "להסביר" לנו את טיב הכוחות הפועלים באזור ואת הכרח הדיאלוג עם איראן, קובע פרידמן במאמרו, תחת הכותרת "האח הגדול חזר", כי "יש פוליטיקה אמיתית באיראן ויש מחלוקות בקרב ההנהגה". הוא מספר לנו שיש הימור אמריקני אמיתי על "שינוי אישיותם" של האייתוללות בטהרן ומוסיף: "אולי זה לא יצליח, אבל זה הימור שכדאי לנסות".
אל־ד'אידי הסביר בדיוק את הבעיה עם הקונספציה של האמריקנים שמתבססת על הימור. ממשל בוש כשל וטעה כאשר בעקבות 11 בספטמבר וכעסו על הסעודים עבר לשחק עם קטאר והאחים המוסלמים. ב־2006 אותו ממשל לחץ על ישראל לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות ברשות. הממסד הביטחוני יישר קו.
ממשל אובמה הגדיל את ההימור וראה באחים המוסלמים פרטנר לשינוי דמוקרטי במזרח התיכון (ע"ע נאום קהיר), ובאיראן מעצמה שניתן לשלוט בה באמצעות "כוח רך", הסכמים וכדומה.
תוצאות הניסוי לפנינו.