על חורבותיה של עיר: עזה היא כבר לא אותו מקום

הציבור הישראלי לא מבין את עוצמת הפגיעה בעזה ואת עומקה, וספק אם הוא יכול. נקודת המבט האנושית מצומצמת: אתה רואה פריים ספציפי בכל רגע נתון. מקטע צר של המציאות, שקשה ללמוד ממנו על התמונה המלאה.

מטבע הדברים, אנחנו מרוכזים בעצמנו. באסון שנחת עלינו, בהרוגים, בחטופים, בפליטים. פחות ערים לאסון שחמאס המיט על עמו; למכונה הצה"לית שכבר חמישה שבועות דורסת וגורסת את עזה, תחילה מהאוויר ומהים ובשבועיים האחרונים גם על הקרקע ומתחתיה. פה ושם צצות תמונות של הרס או של פליטים, אבל הן מתקשות להבקיע את התודעה. אנחנו כל כך צרובי אכזבות ברצועה, כל כך ספקנים ומודאגים מהמצב הנוכחי, שקשה לנו להבחין במה שקורה לנגד עינינו.

אומר מייד: עזה עדיין לא קרסה. גם חמאס לא. ועדיין, מה שעובר עליה הוא חסר תקדים בכל קנה מידה. ההרס, העוצמה, האינטנסיביות - כל אלה לא קרו בעבר. אם ישראל תתמיד בהם, יש לה סיכוי ממשי להשיג את היעדים שהציבה לעצמה במבצע. זה ידרוש הרבה אלמנטים - מיקוד, נחישות, החלטות קשות, לגיטימציה וגם זמן ומזל - אבל זה בר־השגה.

גם אם סינוואר או דף יחוסלו, המלחמה תימשך. ייקח חודשים לשבור את המפרקת השלטונית והצבאית של חמאס, ושנים של פעילות שתבטיח שלא ישתקם

הניצחון במערכה הזאת לא יושג בתמונה אחת. גם אם יחיא סינוואר או מוחמד דף יחוסלו, המלחמה תימשך. ייקח חודשים לשבור את המפרקת השלטונית והצבאית של חמאס, ושנים כדי להתמיד בפעילות שתבטיח שהוא לא ישתקם. זה בדיוק מה שעשתה ישראל במבצע חומת מגן נגד הטרור הפלשתיני ביהודה ושומרון: מבצע ממוקד, ולאחריו פעילות ממושכת לשימור הישגיו.

בעזה הכל יותר מורכב. בגלל תנאי השטח, בגלל העוני, בגלל העוינות. אני לא יודע מה האזרח העזתי הממוצע חושב על ישראל ועל חמאס. ולמען האמת - מאז 7 באוקטובר גם לא ממש אכפת לי. עניי עירנו קודמים תמיד, בוודאי בפעם הזאת. בסופה של המלחמה תהיה לעניים שלהם הזדמנות לבחור בעתיד טוב יותר עבורם, כזה שבאמת ירחיק מלחמה לדורות. צריך לקוות שהם יעשו כך. אם לא - נמשיך להילחם. למרבה המזל אנחנו חזקים יותר, וגם למדנו את הלקח. "לעולם לא עוד" פירושו לעולם לא עוד.

שום דבר בעזה לא ייראה אותו הדבר ביום שאחרי. לא בתוכה: העיר הרוסה לגמרי. יידרשו שנים, אולי עשרות שנים, כדי לשקם אותה. כמעט מיליון מתושביה נדדו דרומה, לערי האוהלים הארעיות שהוקמו על חוף הים, במקום שבו שכנו בעבר יישובי גוש קטיף. לרבים מהם לא יהיה לאן לחזור. הם יישארו פליטים, באזור שגם ככה תנאי המחיה בו הם מהירודים בעולם.

שום דבר גם לא ייראה אותו הדבר מולנו: צה"ל יפעל וינהג אחרת. כל שיטות ההגנה והמיגון ישתנו. יהיו רצועת ביטחון ורצועת אבטחה בתוך השטח הפלשתיני, יהיה חופש פעולה שיאפשר פשיטות, ותהיה חשדנות שייקח שנים להפיג אותה. כמעט 20 אלף עזתים עבדו בישראל עד מתקפת שמחת תורה. הם הזרימו לא מעט חמצן לכלכלה המדולדלת ברצועה. חמאס גדע גם את עורק החיים הזה, שעשה טוב לשני הצדדים. יידרשו דורות כדי להקים אותו מחדש.

עוצמה, רציפות וזמן

בשבוע שעבר נכנסתי עם הכוחות לעזה. רציתי לראות ולהרגיש איך הדברים מתנהלים בפנים. מה עובר על הצד שלנו, ומה עובר על הצד שלהם. אני מודה שהופתעתי: גם ממה שאנחנו עושים, וגם ממה שקורה להם.

בצד שלנו, מה שמוגדר במפות הצד "הכחול", דובר הרבה על חוסר מוכנות וחוסר מוטיבציה והיעדר אמצעים. מה שראיתי בעיניים היה הפוך מזה. המוטיבציה בשיא: זה לא מפתיע אחרי מה שעברנו, ולאור ההבנה שמדובר במלחמת קיום. גם המוכנות בשיא: היחידות מאומנות, מיומנות, מוכנות היטב למשימה.

התלוויתי אל לוחמי בית הספר לחי"ר. לא יחידה אורגנית, אלא מרכז להכשרות (של מפקדי כיתות) שהפך ליחידה לוחמת. בשבועות של ההמתנה, מהשלמת ההשתלטות על העוטף ועד לתחילת הפעולה הקרקעית, הם עברו הכנה אינטנסיבית. המח"ט, אל"מ ישראל פרידלר, העביר אותם רצף של אימוני פלוגה ואימוני גדוד, באש, בלילה, כדי שייכנסו לעזה כשהם מוכנים לגמרי. זה מורגש בביטחון העצמי, במקצועיות, באופן הפעולה.

צה"ל הופתע בשבת השחורה ונתפס בלתי מוכן, אבל מרגע שהמכונה נכנסה לפעולה היא עובדת היטב. מי שדיבר על צבא חלול הלך רחוק מדי. יש לישראל לוחמים ומפקדים מעולים, ויש לה צבא מקצוען. אחרי המלחמה יצטרכו להגדיל אותו ולחזק אותו ולהחזיר אותו לקונצנזוס ולהבטיח שהטובים ביותר יישארו בו, אבל גם היום הוא כשיר לגמרי לבצע את המשימה. אם רק יקבל זמן, הוא גם יביא תוצאות טובות.

מה שמוביל אותי לצד שלהם, הצד "האדום". שום תמונה בטלוויזיה או ברשתות לא יכולה להעביר את מה שמרגישים בשטח. עזה הרוסה, גרוסה, שוכבת על הקרקע. אין שכונה שהמכבש לא עבר עליה. ההתקפה האווירית שקדמה למהלך הקרקעי עשתה את רוב העבודה, והקלה את כניסת הכוחות בשני היבטים: היא דחקה את רוב האוכלוסייה החוצה מאזור הלחימה, ופגעה משמעותית גם במערכי ההגנה שחמאס בנה.

הסיוע של חיל האוויר נמשך גם עכשיו. חלק אחד שלו הוא התקפי: בכל מקום שבו הכוחות נזקקים לסיוע, חיל האוויר מתייצב. לעיתים עם מסוקי קרב או כטב"מים, ולעיתים עם מטוסי קרב שמטילים חימוש כבד. התיאום בין כוחות האוויר והקרקע הוא חסר תקדים. פצצות במשקל של טונה נופלות מאות מטרים מהכוחות, כדי לאפשר את המשך התקדמותם. העובדה שלראשונה משתמשים שני הצדדים - האווירי והקרקעי - באותן מערכות המחשוב והמפות, מאפשרת להם לראות תמונה זהה ולצמצם טעויות ותקלות למינימום.

החלק האחר של הסיוע הזה הוא לוגיסטי בעיקרו: מהכנסת ציוד ועד לפינוי פצועים. ללחימה ברצועה יש מחיר, והוא לא קל. בהרוגים ובפצועים. חמאס נערך למלחמה הזאת 15 שנה, והוא מנצל את כל מה שיש לו. תוקף ממנהרות ומתוך בתי חולים ובתי ספר ומתקני או"ם, מבלי לבחול בשום דבר או לחוס על אף אחד. האיום העיקרי על הכוחות הוא טילי הנ"ט וה־RPG, אבל גם מטעני נפץ ומרגמות שמוטלים מרחפנים, וכמובן ניסיונות פשיטה, בעיקר ממנהרות.

זאת לחימה מורכבת בשטח בנוי שבו יש יתרון מובנה למגן, בוודאי כשהוא ערוך תת־קרקעית. כדי שהיתרון הזה יבוטל, נדרשים שלושה דברים: עוצמה, רציפות וזמן. לצה"ל יש כרגע את שלושתם. כמות הכוחות שהוא מפעיל ברצועה היא יוצאת דופן, וספק אם אפילו חמאס מצליח להבין אותה. מאחוריה עומדים כל כוח האש האווירי והימי והארטילרי, שמאפשרים לפעול ולפגוע גם בדרכים נוספות.

שני המשתנים האחרים - רציפות וזמן - חמקמקים יותר. הם גם קשורים ביניהם: ככל שהמבצע נמשך ללא הפסקות, כך הוא יניב תוצאות טובות יותר. אין יום שבו לא מחוסלים עוד מפקדים בחמאס, נפגעות עוד מיפקדות, נהרגים לוחמים שלו ומושבתות עוד יכולות. אין גם יום שבו צה"ל לא נוגס עוד קצת בשטח הבנוי, מתקרב ללב העיר עזה ולהשלמת ההשתלטות המעשית עליה - שלב ראשון והכרחי בדרך לפגיעה ביכולת המבצעית של חמאס ובתשתית השלטונית שלו.

הבעיה היא שישראל לא מתנהלת בוואקום. ללחימה הקשה הזאת יש מחיר: בנפש ובנזק. אנחנו עסוקים במתינו, אבל העולם כבר מזמן עסוק גם במתים שלהם. עזה מדווחת על יותר מ־10,000 הרוגים, מספר גדול בהרבה של פצועים ואלפי בתים הרוסים עד היסוד. גם אם לוקחים את הדיווחים מהרצועה בעירבון מוגבל יותר (וצריך לקחת אותם כך), המחיר שהרצועה משלמת הוא כבד מאוד.

מנופי לחץ מורכבים

בעולם קשובים יותר מאיתנו למראות ולקולות האלה, שמזעזעים חלקים בדעת הקהל. אפשר לקיים דיון תיאורטי ארוך על הצביעות של העולם, על האנטישמיות החבויה שמתפרצת עכשיו החוצה, על התמימות ועל חוסר ההבנה של קהלים שלמים שאנחנו לא מנהלים כאן את המלחמה שלנו, אלא גם את המלחמה שלהם, ושמה שהיום קרה לנו - חמאס שהפך לדאעש - יקרה מחר גם להם, אם הם ימשיכו לעצום עיניים ולהתעלם מהמציאות.

מי שמבינים את זה היטב הם המנהיגים. לא סתם ישראל זוכה לכזאת תמיכה גורפת מכל הממשלים במערב, וגם בארצות ערב המתונות. אבל לאלה ולאלה יש גם דעת קהל, שהם צריכים להתחשב בה. בניסיון ללכת בין הטיפות הם אומרים לישראל את הדבר הבא: תמשיכו להילחם בעזה עד להכרעת חמאס. זאת מטרה ראויה. אבל אל תגרמו לאסון הומניטרי שהעולם לא יעמוד בו, ושיחייב אותנו להתערב או לקחת אתכם לקצה. שחררו קצת חבל, כדי שתוכלו להמשיך להשתמש במקל.

בישראל מבינים את זה. הבטן הציבורית, כמובן, אומרת "לא" אוטומטי לכל הקלה, אבל למקבלי ההחלטות ברור שאנחנו לא חיים בוואקום. שאי אפשר לקבל מהאמריקנים 14 מיליארד דולר, וגב מדיני וצבאי וציבורי חסר תקדים - ולא לתת דבר בתמורה. הדיון עכשיו הוא בפרטים: מה לתת, ומה לקבל.

על הפרק שני רכיבים מיידיים: חטופים בצד אחד, הפוגה הומניטרית בצד השני. ישראל רוצה לקבל כמה שיותר חטופים, חמאס רוצה לתת כמה שפחות. ישראל רוצה לקבל את המקרים שהכי כואבים לה: הילדים תחילה, ואז הנשים והקשישים. חמאס ינסה להחזיק דווקא אותם, כדי להמשיך להכאיב לנו ולסחוט אותנו. ישראל גם רוצה לקבל רשימות: את מי חמאס מחזיק ומה מצבם, מי בחיים ומי נהרג. חמאס מבקש לשמור על עמימות רבה ככל האפשר, כדי להגדיל את הלחץ הציבורי שהמשפחות מפעילות על הממשלה.

הצד השני של המשוואה הזאת הוא בסיוע ההומניטרי לעזה. חמאס מבקש לקבל כמה שיותר: מזון, מים, דלק. ישראל רוצה לתת לא כמה שפחות, אלא כמה שצריך - ורק עבור האוכלוסייה האזרחית. לכן היא לא מסכימה להכניס דלק לרצועה, בידיעה שהוא ישמש את חמאס כדי להמשיך לתחזק את מערך המנהרות, שהוא צינור החמצן שלו.

ישראל רוצה לקבל כמה שיותר חטופים, חמאס רוצה לתת כמה שפחות. ישראל רוצה לקבל את המקרים שהכי כואבים לה: הילדים תחילה, ואז הנשים והקשישים. חמאס ינסה להחזיק דווקא אותם, כדי להמשיך להכאיב ולסחוט

לא רק ישראל וחמאס עסוקים במשוואה הזאת, אלא חצי עולם. קטאר, שמשמשת לכאורה מתווכת, אבל היא שחקנית לכל דבר שחוששת שבת חסותה העזתית תקרוס, ולצידה מצרים, שחוששת מגל של פליטים לשטחה ומהשפעות על יציבותה, וכמובן - כל מדינה שיש לה אזרחים בין החטופים. כל אלה מייצרים בקצה מנופי לחץ מורכבים, שפועלים על שני הצדדים. סביר שבקרוב גם תימצא נוסחה חלקית, שבמסגרתה ישוחררו מקצת החטופים בתמורה להקלה מסוימת, רגעית, שתאפשר לעזה להצטייד.

ישראל לא צריכה לחשוש ממהלך כזה, וגם לא ממהלכים דומים שיקרו בעתיד. היא צריכה להסכים להם בשלושה תנאים: הראשון - שהם משרתים את המאמץ להשבת החטופים הביתה, שהוגדרה אחד מיעדי המלחמה. השני - שהם משרתים את המאמץ המלחמתי של הכרעת חמאס ומיטוט שלטונו, בדרך שהם קונים לישראל עוד זמן כדי להמשיך להילחם. והשלישי - שהם יהיו רגעיים, כלומר הפוגה, ולא הפסקת אש.

בלי חמלה, בלי אחריות

המתקפה בעזה לבדה לא תוכל להכריע את המערכה. הניצחון המלא יהיה דווקא בישראל: בשיקום של העוטף, ובשיקום של אנשיו (עד כמה שהדבר ניתן). בשני אלה ישראל ממשיכה לגמגם. העיכוב בהעברת כספים, הביורוקרטיה, מלחמות היהודים והאגו - כל אלה הם מקלות מיותרים בגלגלים.
בעולם מתוקן, כבר ב־8 באוקטובר הממשלה היתה מחליטה מיוזמתה להצטמצם. להיפטר מכל השרים והמשרדים המיותרים, ולהתרכז בעבודה. להכניס פנימה את כל המפלגות הציוניות, בלי פוליטיקה. לברבר פחות ולעשות יותר. לעבוד עבור הציבור, ולא עבור הכיסא.

כמעט דבר מזה לא קורה. הממשלה נותרה מנופחת ובזבזנית, עם שלל שרים מיותרים (וחלקם גם מזיקים). באופוזיציה נותרו מפלגות שהיו אמורות לתת כתף, ובחרו שלא. והפוליטיקאים שלנו לא סותמים את הפה, וגורמים נזק לא יתואר. קודם שרת המודיעין גילה גמליאל עם ההצעה המופקרת להעביר את העזתים למצרים, והשבוע שר המורשת עמיחי אליהו עם הפטפטת על תקיפה גרעינית אפשרית בעזה (בתשובה לשאלה מופקרת במיוחד).

אבל השיא הוא ביחס הפחדני כלפי אלה ששילמו את המחיר הכבד ביותר. חנוך דאום, לא בדיוק איש שמאל, פרסם השבוע את רשמיו מביקור אצל פליטי בארי בים המלח. הוא הגיע לשם עם אביב גפן ואודי כגן, בהתנדבות כמובן, ופגש את האסון במלוא עוצמתו: בכל משפחה הרוג או חטוף או פצוע, ולעיתים שלושתם ביחד, וכבונוס גם בית שרוף.

את המכה בבטן דאום קיבל כששמע שרק חמישה שרים באו לדבר איתם - חילי טרופר, בני גנץ, יואב קיש, משה ארבל ויעקב מרגי. שמעתם נכון. כל היתר לא מצאו לנכון להיכנס לאוטו שאנחנו משלמים עליו, עם הנהג שאנחנו משלמים עליו והדלק שאנחנו משלמים עליו, ולנסוע לבארי כדי להסתכל לאנשים האלה בעיניים. להחזיק להם את היד. לשמוע, לבכות, לשתוק אם צריך ולדבר כשצריך.

הם לא עשו את זה, כי הם מפחדים. כאלה הם נבחרי הציבור שלנו: גיבורים ברשתות החברתיות - ופחדנים במציאות. מזל שיש פה עם חזק וחברה חזקה וחפצת חיים, וצבא מופלא שיודע להתאושש ולהפוך מכה צורבת למערכה עוצמתית שמניבה תוצאות. אבל גם זה לא מטשטש את המציאות העגומה, שלישראל יש הנהגה חלולה שמנסה להדוף כל ביקורת עליה בטענה המגוחכת שלא עושים פוליטיקה במלחמה.

צריך לומר את האמת: מי שעושים פוליטיקה הם לא אלה שמבקרים את הממשלה, אלא השרים וחברי הכנסת שלא עושים את עבודתם, שלא מגלים חמלה, שבורחים מאחריות. וכל המילים שלהם לא יכסו את העובדה הפשוטה והכואבת שהמלך הוא עירום.